תשע בכיכר תחריר

אני רוצה להדפיס את השירים שלי בערבית

 

אֲנִי רוֹצָה לְהַדְפִּיס אֶת הַשִּׁירִים שֶׁלִּי בַּעֲרָבִית

וּלְחַלֵּק אוֹתָם בַּחֲנֻיּוֹת הַסְּפָרִים

שֶׁבְּכִכַּר טַלְעַת חַרְבּ, קָהִיר

לַעֲמֹד וּלְהוֹשִׁיט בְּחִיּוּךְ סִפְרוֹן בְּפֶתַח

מַדְבּוּלִי וּדַאר א–שׁוּרוּק

לַחֲצוֹת אֶת הַגְּבוּל

לְעַמָּאן וּלְחַלֵּק שָׁם בַּקַּנְיוֹן

לְבַקֵּשׁ מֵעַאבִּיר מֵרַמַאלְלָה

שֶׁתִּשְׁלַח לָאוּנִיבֶרְסִיטָה הָאָמֶרִיקָאִית בְּבֵּירוּת

אִמָּא שֶׁלָּהּ מַרְצָה שָׁם לְסִפְרוּת

לְחַלֵּק סִפְרוֹניִם

בַּשּׁוּק שֶׁל חֶבְרוֹן

פָלַסְטִין

כָּאן בַּבַּיִת

בְּלִבָּהּ שֶׁל הָעִיר

הָעֲרָבִית יָפוֹ

תֵּל אָבִיב

שְׁכוּנת הַתִּקְוָה

קָהִיר

 

**

 
בימים אלה מעלה המשוררת ויוצרת הקולנוע סיגלית בנאי מופע קריאה שהוא גם השקת ספר שיריה "שכונת התקווה, קהיר" (הוצאת עיתון 77). במופע היא מקריאה את שירי המסע שנכתבו על קו התפר בין קהיר לתל אביב. 

 

בנאי, ילידת 1968, מתגוררת כיום בשכונת ביצרון עם בן זוגה מיכה ושני ילדיה, עלמא ואמרי, ומוכרת לקהל הרחב בעיקר בזכות היצירה הקולנועית הדוקומנטרית שלה שזכתה לתהודה רבה. בין סרטיה אפשר למנות את אמא פאיזה (2002) – סיפורה של פאיזה רושדי, מלכת המוזיקה הערבית בישראל; החלוצים (2007) – סיפור הקמתה של העיירה שדרות מנקודת מבטם של העולים הראשונים; ובן הארץ – וִוילְד אל-בְּלַד (2012), שבו היא מתלווה לזאב רווח במסעו הנואש למרוקו למצוא שחקן שיחבור אליו לסרט קופרודוקציה.

מי שבוחן היטב את סרטיה יכול להבחין כבר שם בהתעניינות של בנאי בממד הפרפורמטיבי.

אלא שכאן הפרפורמנס מתגלגל אל ידיה שלה, לא כמתבוננת אלא כמופיעה. היא זו שהופכת להיות המסמך התיעודי, ואם לא די בכך – בנאי ממירה את טריטוריית הבד המוכרת לה כל כך בבמה החשופה. נראה שהתהפכו כל היוצרות, ואולי אין זה אלא המשך טבעי של העשייה שלה.

בנאי. אני הסוף הטוב של סרטי הבורקס (צילום: מיכה שמחון)

 

 

אֲנִי מְנַּסה לִחְיוֹת כָּאן בְּגָלוּת פְּנִימִית שֶׁבַּלֵּב

שאלה: מאיפה התעניינות הזו, דווקא בעולם הזה? דווקא בקו התפר הזה? מה יש לבחורה שגדלה בירושלים, בבית עתיק, בשכונת בית הכרם, שכונה שהמשפחה של אמה היא ממייסדיה, שגדלה בפריבילגיה ולא בחסר או בדיכוי, בחורה "מההגמוניה" – מה לה ולעולם שהיא מתארת?

 

 

שאלה: אבל זו לא רק היקסמות, התאהבות, כמו נניח פרנקופיליה – זה הופך להיות דבר שנוגע בזהות שלך, שחוצה אותה, שמעורר בתוכך קול ביקורתי, לפעמים מתריס ממש – זה לא רק נעים.

 

"תראי, אני הסוף הטוב של סרטי הבורקס, וככזו – גדלתי כילדה ללא עדה. התפקיד שלי היה להיות הישראלית. בטקסי בית ספר – אני על הבמה. סוג של סמל. הבנתי שאני יכולה לעשות בעצמי איזה איחוי, ועל גופי אני אשכב על הגדר ואדביק את כל הפצעים האלה של הקרע בין מזרחים לאשכנזים, בין יהודים לערבים. אני מאוד נאיבית.

 

 

 

גָּלִיתִי מִבֵּית הַכְּנסֶת הַשְּׁכוּנָתִי / לְחַגִּים שֶׁל חוֹל מְרֻקָּן

שאלה: חלק מהמורכבות הזו עולה גם ביחס העשיר שלך לשפה, לריבוד שלה מצד אחד ולמחיקה שלה מצד אחר. איזה תהליך עברת עם העברית והערבית בתקופה הזו?

 

"אבא שלי למד בבית ספר תחכמוני. למד גמרא. יש לו עברית עשירה ויפה. הוא היה מקלל אותנו בשפה יפה, שפת מקורות, אף על פי שהוא מאד חילוני ואתיאיסט. ממני מערכת החינוך שללה את מקורות הנביעה היפים ביותר של השפה. אני לא למדתי גמרא. לא קראתי את אגדות התלמוד והזוהר, ובגיל מאוחר הבנתי כמה הגלו אותי מהעברית. לימדו אותי לפתוח את התנ"ך רק כדי להגיד למה יש לנו זכות על הארץ. איזה אבל ואובדן.

 

"ואז התחלתי ללמוד בבתי מדרש חילוניים את פרשת השבוע, והבנתי שגם החילוניות היא סוג של מחיקה תרבותית. הדיכוטומיה הזו בין אמונה כדבר צר ונחות לבין נאורות סירסה את השפה שלי והאהבה שלי והיום, מלבד לקרוא, אני מתענגת על הדלקת נרות שבת ועל קידוש. וזה אקט פוליטי כמעט – לחזור דווקא ליהדות ולהתאהב בעברית דרך הטקסטים היהודיים.

 

"את הערבית אני מדברת טוב, ויש משהו מאוד אינטימי באופן שבו אני מדברת אותה כי למדתי אותה מהחיים ולא מהספרים. הבנתי שזה הכרח ותשוקה. הרבה אנשים אומרים שהם מתכוונים ללמוד ערבית כי זה חשוב ולבסוף לא עושים כלום. זה כל כך חבל. קל ללמוד ערבית. היא שפה אחות שמתנגנת כמו העברית בתפילות, וכמו בעברית יש בה טעמים בדיוק כמו בקריאת התורה. האסתטיקה הדתית שלה דומה בגלל שהיא לא נוצרית. ואני מאוהבת בה בלי לשלוט, כמו שאני מאוהבת בעברית, ומרגישה אותה".

 

העור שלי עברית

 

הָעוֹר שֶׁלִּי עִבְרִית

וַאֲנִי אֲחוּזהָ בָּאֲדָמָה הַזֹּאת בִּמְלוֹא צִפָּרְניי

וְאֵין לִי מָקוֹם אַחֵר

אֵלָיו אוּכַל לְהַגֵּר

כִּי אֵיךְ אֶגְלֶה מִתּוֹךְ שְׂפָתִי

שֶׁבָּהּ בָּניִתִי לִי בַּיִת

בְּשִׁירִי

וְהִיא כְּמוֹ אוֹת קַיִן עַל מִצְחִי

אוֹתוֹ לֹא אֲקַרְצֵף וְלֹא אֲגָרֵד פִּצְעִי דָּם

כִּי אֲנִי מְאֹהֶבֶת

מִתְעַטֶּפֶת בְּשִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת

שֶׁל שְׂפָתִי

שְׂפַת אִמִּי

שְׂפַת עַמִּי

מוֹלַדְתִּי הַמְּדַמֶּמֶת

עִבְרִיתִי

אַהֲבָתִי

 

"שכונת התקווה, קהיר" | כתיבה וביצוע: סיגלית בנאי | בימוי: חנה וזאנה גרינוולד | עריכת פס קול: ניסים מסס.

המופע הקרוב ייערך במסגרת פסטיבל קולנוע דרום ב-6.6.13, יום חמישי, 16:00, תיאטרון צהלולים בשדרות. לצפייה בקטע מן המופע: http://www.youtube.com/watch?v=2ny4KBKNlaQ

 

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

Model.Data.ShopItem : 0 6