תשע בכיכר תחריר
קול אישה
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
26.5.13
קול אישה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

תשע בכיכר תחריר

סיגלית בנאי, במאית דוקומנטרית בדרך כלל, החליטה לעלות על במה כדי להגיש את עצמה בערב שירי מסע, קהיר-תל-אביב, שממוססים את הגבול בין כאן לשם

אני רוצה להדפיס את השירים שלי בערבית

 

אֲנִי רוֹצָה לְהַדְפִּיס אֶת הַשִּׁירִים שֶׁלִּי בַּעֲרָבִית

וּלְחַלֵּק אוֹתָם בַּחֲנֻיּוֹת הַסְּפָרִים

שֶׁבְּכִכַּר טַלְעַת חַרְבּ, קָהִיר

לַעֲמֹד וּלְהוֹשִׁיט בְּחִיּוּךְ סִפְרוֹן בְּפֶתַח

מַדְבּוּלִי וּדַאר א–שׁוּרוּק

לַחֲצוֹת אֶת הַגְּבוּל

לְעַמָּאן וּלְחַלֵּק שָׁם בַּקַּנְיוֹן

לְבַקֵּשׁ מֵעַאבִּיר מֵרַמַאלְלָה

שֶׁתִּשְׁלַח לָאוּנִיבֶרְסִיטָה הָאָמֶרִיקָאִית בְּבֵּירוּת

אִמָּא שֶׁלָּהּ מַרְצָה שָׁם לְסִפְרוּת

לְחַלֵּק סִפְרוֹניִם

בַּשּׁוּק שֶׁל חֶבְרוֹן

פָלַסְטִין

כָּאן בַּבַּיִת

בְּלִבָּהּ שֶׁל הָעִיר

הָעֲרָבִית יָפוֹ

תֵּל אָבִיב

שְׁכוּנת הַתִּקְוָה

קָהִיר

 

**

 
בימים אלה מעלה המשוררת ויוצרת הקולנוע סיגלית בנאי מופע קריאה שהוא גם השקת ספר שיריה "שכונת התקווה, קהיר" (הוצאת עיתון 77). במופע היא מקריאה את שירי המסע שנכתבו על קו התפר בין קהיר לתל אביב. 

 

בנאי, ילידת 1968, מתגוררת כיום בשכונת ביצרון עם בן זוגה מיכה ושני ילדיה, עלמא ואמרי, ומוכרת לקהל הרחב בעיקר בזכות היצירה הקולנועית הדוקומנטרית שלה שזכתה לתהודה רבה. בין סרטיה אפשר למנות את אמא פאיזה (2002) – סיפורה של פאיזה רושדי, מלכת המוזיקה הערבית בישראל; החלוצים (2007) – סיפור הקמתה של העיירה שדרות מנקודת מבטם של העולים הראשונים; ובן הארץ – וִוילְד אל-בְּלַד (2012), שבו היא מתלווה לזאב רווח במסעו הנואש למרוקו למצוא שחקן שיחבור אליו לסרט קופרודוקציה.

מי שבוחן היטב את סרטיה יכול להבחין כבר שם בהתעניינות של בנאי בממד הפרפורמטיבי.

אלא שכאן הפרפורמנס מתגלגל אל ידיה שלה, לא כמתבוננת אלא כמופיעה. היא זו שהופכת להיות המסמך התיעודי, ואם לא די בכך – בנאי ממירה את טריטוריית הבד המוכרת לה כל כך בבמה החשופה. נראה שהתהפכו כל היוצרות, ואולי אין זה אלא המשך טבעי של העשייה שלה.


bny
בנאי. אני הסוף הטוב של סרטי הבורקס (צילום: מיכה שמחון)

 

"המטרה שלי היא לא הבמה ולא הספר הכרוך, המטרה שלי היא להשמיע את קולי – סיגלית שעומדת על הבמה עדיין ממשיכה להשתוקק ולהתגעגע ולהתחנן", היא מסבירה. "אי אפשר להתעלם מהעובדה שלשירים יש אופי של סיפורים אוראליים. הם כתובים בשפה שאני מספרת, בשפת הלב – שירים שהם וידוי אישי אבל לא פילוסופיים-דימויים, וגם לא בשפה של דמויות אחרות. יש בהם דיאלוגים וסיפורים עם התחלה, אמצע וסוף. הם דוקומנטריים. " הכרתי באוטובוס בין ירושלים לתל אביב זוג ערבי מטייבה, ופתאום נפל לי האסימון. אמרתי לעצמי: יא עיוורת, ניו יורק זה כאן! את חיה במדינת הגירה קוסמופוליטית, סקסית "

 

"גם אצל נעם פרתום, למשל, יש לשירים המון תוקף כשהם נשמעים. אני רוצה לדבר, גם אם רק אני שומעת. אין לי שום אשליות לגבי שירה. שירה זה דבר שלא ניתן להגיע איתו להרבה אנשים. זה לא מעשה נגיש. אפילו המבקרים היום לא כותבים על ספרי שירה אלא על השקות של ספרי שירה. אחרי שהרגו את המחבר, חזרנו אליו בעידן היוטיוב והפייסבוק. המחבר הוא חלק מהעניין. ובמקרה שלי זה בלתי נפרד".

 

אֲנִי מְנַּסה לִחְיוֹת כָּאן בְּגָלוּת פְּנִימִית שֶׁבַּלֵּב

שאלה: מאיפה התעניינות הזו, דווקא בעולם הזה? דווקא בקו התפר הזה? מה יש לבחורה שגדלה בירושלים, בבית עתיק, בשכונת בית הכרם, שכונה שהמשפחה של אמה היא ממייסדיה, שגדלה בפריבילגיה ולא בחסר או בדיכוי, בחורה "מההגמוניה" – מה לה ולעולם שהיא מתארת?

 

"המזרחיות שלי והמשיכה לתרבויות של הגירה היא משאלת לב. זה לא דבר שקיים בביוגרפיה שלי. אני צברית. תוצר של כור היתוך. בת לאבא חצי תימני-חצי עיראקי ממשפחה רבת דורות בארץ ולאמא אשכנזייה, שגם היא דורות בארץ. השורשים שלי עבריים. סבא שלי מהעלייה של אעלה בתמר, 1881. למדתי במוסדות טובים, ועד גיל מאוד מאוחר כל הנושא של זהות-תרבות-מזרחיות  בכלל לא עניין אותי. אצלנו בבית לא היו לי ניחוחות של קובה או ג'חנון כמו שיש לרוב האנשים בארץ. האוכל היה קציצות וצלי ופירה ואורז; שיר הערש היה 'נומי נומי' – אני בנאלית להחריד.

 

"כל ההתעוררות הזאת היתה מאוחרת: אחרי לימודי הקולנוע נסעתי לניו יורק, היה לי מאוד קשה עם הישראליות, חשבתי להגר, הרגשתי שאני מוקפת בעממיות או בממלכתיות. חייתי שם שנתיים ופשוט השתכרתי מהתחושה שהפכתי לאדם אוניברסאלי, קוסמופוליטי. לא היה לי שום קשר עם ישראלים. ופתאום שם האוריינטליות שלי היתה סקסית. זה היה כמו להיות מסאן פאולו או מברצלונה. הסתובבתי עם אנשים מאוד צבעוניים – מנהטן.

cairo
קהיר. "התאימה לי מאוד"

 

"התחלתי הגירה והיתה לי עבודה, ואז אמי חלתה בסרטן וחזרתי לארץ. כבר במטוס הרגשתי שעולמי צר כעולם נמלה. רק נפתח לי שם עולם – ואני חוזרת לפה. מה יש פה? צבא, מבט לחדשות, וכבר במונית אני שומעת רדיו בפול-ווליום – לא יכולתי לשאת את זה. אבל אז, בשבוע הראשון שלי בארץ, הכרתי באוטובוס בין ירושלים לתל אביב זוג ערבי מטייבה, ופתאום נפל לי האסימון. אמרתי לעצמי: יא עיוורת, ניו יורק זה כאן! את חיה במדינת הגירה קוסמופוליטית, סקסית, ופתאום הסתכלתי על אנשים באוטובוס והבנתי שבראש של כל אחד ואחת יש עוד שפה ועוד תרבות, וזה היה כמו ריפוי.

 

"משם מצאתי עבודה מקרית בתוכנית דו לשונית, ונסעתי הרבה לשטחים והייתי ביישובים ערביים ונשביתי. פתאום הערבית התחילה להתנגן לי ונכנסה ללב. למדתי ערבית משיחות עם בני אדם, עשיתי את הסרט על פאיזה, התחלתי להתקרב לאנשים מהשיח המזרחי. פתאום זה קרה. ואז נסעתי עם הסרט לקהיר ולעמאן, ונפתח לי עוד עולם, שהוא מעניין ומגרה פי אלף ממנהטן. " נהייתי נרקומנית של קהיר – קהיר הקוסמופוליטית של שנות הארבעים, של אלכסנדריה הרב-לשונית, של ז'קלין כהנוב. חזרתי אליה כל כמה חודשים באוטובוס. תשוקת ההיטמעות קסמה לי עד כדי הסתכנות" "

 

"נהייתי נרקומנית של קהיר – קהיר הקוסמופוליטית של שנות הארבעים, של אלכסנדריה הרב-לשונית, של ז'קלין כהנוב. חזרתי אליה כל כמה חודשים באוטובוס. תשוקת ההיטמעות קסמה לי עד כדי הסתכנות. פתאום היא מאוד התאימה לי כי הפירוש שלה זה להיות גם אינטלקטואל וגם שייך למרחב. ובגלל שאין לי שום זהות מובחנת של הגירה ובזכות המראה האוריינטלי שלי – אני יכולה להתחפש לערבייה. בשוק של קהיר, כשאני הולכת עם חברה בהירה מישראל, אני אדע לדבר בשפה אחת ואקבל מחיר אחד והיא תקבל מחיר אחר כי היא כאילו מבחוץ".

 

שאלה: אבל זו לא רק היקסמות, התאהבות, כמו נניח פרנקופיליה – זה הופך להיות דבר שנוגע בזהות שלך, שחוצה אותה, שמעורר בתוכך קול ביקורתי, לפעמים מתריס ממש – זה לא רק נעים.

 

"תראי, אני הסוף הטוב של סרטי הבורקס, וככזו – גדלתי כילדה ללא עדה. התפקיד שלי היה להיות הישראלית. בטקסי בית ספר – אני על הבמה. סוג של סמל. הבנתי שאני יכולה לעשות בעצמי איזה איחוי, ועל גופי אני אשכב על הגדר ואדביק את כל הפצעים האלה של הקרע בין מזרחים לאשכנזים, בין יהודים לערבים. אני מאוד נאיבית.

 

"גדלתי בבית מאד ליברלי. הוריי חינכו אותנו לאינדיבידואליזם ולחילוניות. לא למיליטריזם. חינכו לאהבת הארץ, אבל לא במובן הלאומני של המילה. והבית הזה היה גם בית ביקורתי. אבל פתאום, כשנהיה לי צינור להתחברות שחוצה את הגבולות שמקיפים אותנו, הרגשתי שיש כאן איזה פתרון שפוי, ובכל זאת אני לבד שם, במסע הזה. אני מסומנת כסוג של חריגה, בשעה שזה נראה הכי טבעי.

"בקהיר היינו רוקדים מוזיקה אלקטרו-ערבית וזה נראה היה כדבר שיקפיץ את כל המועדונים בישראל, והנה זה קורה. יש בשירים הרבה ביקורת והתרסה, אבל יש בהם גם ביקורת עצמית וכאב פנימה –  בואו נדבר על מגבלות השיח שלי. כי הקיום בעבורי הוא גם סוג של נתק ופרנויה, ובתוך הספר אני מגיעה למסקנה שהמקום שלי הוא בעברית ואין לי מקום אחר ואני מאוהבת, וזה יכול להישמע גם כשיר הציוני האולטימטיבי. זה מורכב".

 

 

גָּלִיתִי מִבֵּית הַכְּנסֶת הַשְּׁכוּנָתִי / לְחַגִּים שֶׁל חוֹל מְרֻקָּן

שאלה: חלק מהמורכבות הזו עולה גם ביחס העשיר שלך לשפה, לריבוד שלה מצד אחד ולמחיקה שלה מצד אחר. איזה תהליך עברת עם העברית והערבית בתקופה הזו?

 

"אבא שלי למד בבית ספר תחכמוני. למד גמרא. יש לו עברית עשירה ויפה. הוא היה מקלל אותנו בשפה יפה, שפת מקורות, אף על פי שהוא מאד חילוני ואתיאיסט. ממני מערכת החינוך שללה את מקורות הנביעה היפים ביותר של השפה. אני לא למדתי גמרא. לא קראתי את אגדות התלמוד והזוהר, ובגיל מאוחר הבנתי כמה הגלו אותי מהעברית. לימדו אותי לפתוח את התנ"ך רק כדי להגיד למה יש לנו זכות על הארץ. איזה אבל ואובדן.

 

"ואז התחלתי ללמוד בבתי מדרש חילוניים את פרשת השבוע, והבנתי שגם החילוניות היא סוג של מחיקה תרבותית. הדיכוטומיה הזו בין אמונה כדבר צר ונחות לבין נאורות סירסה את השפה שלי והאהבה שלי והיום, מלבד לקרוא, אני מתענגת על הדלקת נרות שבת ועל קידוש. וזה אקט פוליטי כמעט – לחזור דווקא ליהדות ולהתאהב בעברית דרך הטקסטים היהודיים.

 

"את הערבית אני מדברת טוב, ויש משהו מאוד אינטימי באופן שבו אני מדברת אותה כי למדתי אותה מהחיים ולא מהספרים. הבנתי שזה הכרח ותשוקה. הרבה אנשים אומרים שהם מתכוונים ללמוד ערבית כי זה חשוב ולבסוף לא עושים כלום. זה כל כך חבל. קל ללמוד ערבית. היא שפה אחות שמתנגנת כמו העברית בתפילות, וכמו בעברית יש בה טעמים בדיוק כמו בקריאת התורה. האסתטיקה הדתית שלה דומה בגלל שהיא לא נוצרית. ואני מאוהבת בה בלי לשלוט, כמו שאני מאוהבת בעברית, ומרגישה אותה".

 

העור שלי עברית

 

הָעוֹר שֶׁלִּי עִבְרִית

וַאֲנִי אֲחוּזהָ בָּאֲדָמָה הַזֹּאת בִּמְלוֹא צִפָּרְניי

וְאֵין לִי מָקוֹם אַחֵר

אֵלָיו אוּכַל לְהַגֵּר

כִּי אֵיךְ אֶגְלֶה מִתּוֹךְ שְׂפָתִי

שֶׁבָּהּ בָּניִתִי לִי בַּיִת

בְּשִׁירִי

וְהִיא כְּמוֹ אוֹת קַיִן עַל מִצְחִי

אוֹתוֹ לֹא אֲקַרְצֵף וְלֹא אֲגָרֵד פִּצְעִי דָּם

כִּי אֲנִי מְאֹהֶבֶת

מִתְעַטֶּפֶת בְּשִׂמְלַת הַכְּלוּלוֹת

שֶׁל שְׂפָתִי

שְׂפַת אִמִּי

שְׂפַת עַמִּי

מוֹלַדְתִּי הַמְּדַמֶּמֶת

עִבְרִיתִי

אַהֲבָתִי

 

"שכונת התקווה, קהיר" | כתיבה וביצוע: סיגלית בנאי | בימוי: חנה וזאנה גרינוולד | עריכת פס קול: ניסים מסס.

המופע הקרוב ייערך במסגרת פסטיבל קולנוע דרום ב-6.6.13, יום חמישי, 16:00, תיאטרון צהלולים בשדרות. לצפייה בקטע מן המופע: http://www.youtube.com/watch?v=2ny4KBKNlaQ

 

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus