"אנו המזבח, אנו יצחק, אנו האיל ואנו עצמנו השופר"
היום שאחרי
social
facebook whatsup email tweeter
היידי עפרון //
6.9.15
היום שאחרי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

"אנו המזבח, אנו יצחק, אנו האיל ואנו עצמנו השופר"

היידי עפרון ניסתה להבין איך התדרדרנו לשליחת הודעות ווצאפ במקום לאחל כראוי שנה טובה. במהלך התחקיר היא התגלגלה עד ארכיוני 'יד ושם' וגילתה כיצד גם בתנאים האיומים של מחנות הריכוז וההשמדה, המשיכו יהודים לקיים את מצוות חגי תשרי

בחגי תשרי -  ראש השנה, יום כיפור וסוכות - אפשר למצוא שילוב של מנהגים ונוהגים הנטועים בהיסטוריה רבת השנים של העם היהודי. יש המשמרים את המסורות והמצוות של החגים האלה באדיקות רבה, ויש המשמרים פחות - השאלה עד כמה אנחנו מתחברים לנוהגים שהתקבלו במשך הדורות תלויה בזהות היהודית האישית של כל אחד מאיתנו ונובעת מהמקום השורשי והסמלי שממנו באנו.

רציתי לכתוב על איגרות ברכה לשנה החדשה: איך החל הנוהג של משלוח ברכות בסביבות המאה ה-15 בקהילות אשכנז; איך צבר פופולריות עצומה עם הופעת הגלויה המסחרית בשנת 1869 בוינה; כיצד ניתן ללמוד על רוח התקופה, הלבוש, המסורת היהודית והחיים היומיומיים מהנושאים המצוירים על האיגרות; איך התפתחו הנוסחים האישיים של ברכות ותמונות להודעות אס.אם.אס המוניות חסרות רגש ומהות. אבל לפעמים בזמן נבירה במקורות מידע על נושא מסוים - מתגלים דברים אחרים, הם אולי פחות ברורים, אבל הם יותר חזקים ומדברים אל הרגש. אני נתקלתי בכמה עדויות על איחולי 'שנה טובה' וועל הדרכים בהן נהגו לחגוג את חגי תשרי בתקופת השואה. באמצעות עדויות של אנשים ששרדו את השואה יש הזדמנות להתבונן בתקופה הקשורה לזהות ולהיסטוריה שלנו באופן ישיר. לתחושתי, העדויות שבהמשך מחדדות ומעצימות את השאלה: עד כמה מנהגי החג הפכו בהדרגה לשגרה, ועד כמה הם משמעותיים באמת עבור כל אחד מאיתנו?


ראש השנה: "במחנה נמצא יצחק בעצמו"

 

אושוויץ, ערב ראש השנה תש"ה
"הסלקציה הסתיימה. נשארנו בחיים, וכעבור זמן קצר עמדנו להיות מועברות לעבודה. בינתיים היינו סגורות בצריפים. מדי פעם יצאנו לעמוד לפני הצריף. גדר מחושמלת הפרידה בינינו לבין צריפי הגברים. בין הגברים במחנה היו גם רבנים, והם ידעו לחשב את התאריכים. פעמים אחדות העבירו לנו מסרים חשובים, שהשיגו בדרך לא דרך. פיסות הנייר החום שעליהן נרשמו המסרים נקשרו לאבנים, וכך נזרקו לעברנו. כך קיבלנו את המסר שהגיע ערב ראש השנה. בשעות אחר הצהריים, כשעדיין היה אור בחוץ, יצאנו קבוצת בנות מהצריף. לא ידענו איך ומניין הופיעה פתאום בחורה, שלמרבה הפלא היה בידה מחזור לימים הנוראים. התיישבנו על הקרקע בחזית הצריף והתחלנו להתפלל תפילת ראש השנה מתוך בכיות עצומות. המחזור היחיד עבר מיד ליד, וכל אחת זכתה לקרוא בקול קטע מתפילת החג. ההתרגשות היתה גדולה. ידענו כבר מה אירע להורינו... בכל זאת, עדיין קיווינו שיהיה טוב, ואיחלנו זו לזו שנה טובה. הבכי והתפילות בצוותא מתוך המחזור עוררו התרגשות ונתנו לנו כוחות להמשיך ולהחזיק מעמד. מאז אותה תפילת חג לא ראיתי יותר את הבחורה עם המחזור, שגם קודם לכן לא הכרתיה...".

 

עדות הגב' טובה וייס, פתח תקוה. נרשמה על ידי מערכת האנציקלופדיה "שמע ישראל".

krtys_shnh_tvbh_gtv_lvdz_yd_vshm
ברכת 'שנה טובה' עם ציון השנה - 1940. על הברכה נכתב שהיא נשלחה 
מגטו ליצמנשטאדט ((Litzmannstadt, היא העיר לודז' שבפולין 
הצילומים באדיבות ארכיון יד ושם.

אושוויץ, ראש השנה בימי הזעם
"במחנה אושוויץ הצטערו מאוד שאין להם שופר, קרן של איל, המזכיר את מעשה העקידה. אמר להם ר' יחזקאל: 'אין לכם סיבה להצטער, במחנה נמצא יצחק בעצמו, וכל המחנה מלא מאפרו. הנה האפר, הנה המזבחות! ואם יש צורך בשופר, זה רק לשפר את מעשינו'. שונה ממנו היה ר' יצחק מלומז'ה, שהיה כלוא במחנה סוביבור. במשך שבועות התאמץ להגניב שופר למחנה, ומשלא הצליח בכך פרץ בבכי ובקול צעקה: 'טוב מילא, יהיה בלי שופר, את מי צריכים כאן לעורר? אנו המזבח, אנו יצחק, אנו האיל ואנו עצמנו השופר – ואנו תוקעים!'. עשה ברכה וצעק: 'תקיעה! שברים-תרועה!'. נתרגשו חבריו בצריף מן המעשה, וענו אחריו: 'תקיעה! שברים-תרועה! תקיעה!'".

הרב שמואל ז' כהנא, קובץ "זכור" ב', עמ' 185.

tpylvt_l_shq_mlt

בצילום: תפילות ראש השנה שנכתבו בבדל עיפרון על קרעי שקי מלט, שנרכשו תמורת מנות לחם על ידי נפתלי שטרן בערב ראש השנה תש"ה (1944) במחנה הכפייה וולפסברג, פולין. שטרן, שאיבד את אשתו וארבעת ילדיו באושוויץ, שמר את דפי התפילות על  גופו עד שחרורו במאי 1945.
לאחר המלחמה הקים משפחה חדשה ועלה לארץ ישראל. הוא המשיך להתפלל מתוך דפי התפילה הללו בקביעות בכל ראש השנה. כארבעים שנים לאחר שחרורו, כאשר נוכח שטרן שנייר השקים מתפורר, הוא מסרם ל'יד ושם', שם עברו תהליך של שימור ושחזור.

אנגוז'מו, סיביר, ראש השנה תש"א

"שלג החל נוחת ופחד נופל עלינו עם כל פתית שנופל. ראינו את ראשי ההרים המלבינים וידענו: החורף בא! מצויידים היינו רק בבגדי קיץ וגם צריף מגורינו לא צלח לחורף. לא ידענו איך נשרוד כאן בקיפאון העתיד לבוא. ברם איך ניתן להקדיש את המחשבות לחורף בעוד ראש השנה מתדפק?! החילונו לתת דעתנו ליום הדין המתקרב. הטרידה את מנוחתנו השאלה: היכן נתפלל? מניין נשיג מחזורים, ואיך נקיים לפחות חלק מסימני החג כדי שתכלה שנה וקללותיה – אוי, קללותיה - ונזכה לפחות כי השנה הבאה תהיה טובה מתוקה? היתה זו תפילה ללא מחזורים ועם קומץ טליתות. מחזור אחד היה, שבו התפלל החזן, ודווקא תפילה זו נחקקה בלב כי היתה כולה 'דברים שבלב', והדברים שיצאו מהלב ונשטפו גם בדמעות שליש נכנסו לעומק הלב ובוודאי גם הבקיעו שערי שמים! גם לי, בתוך שארית עם הקודש בגולה, לא היה מחזור. היו קירות לבי לדפי תפילה, ועיניי הקולחות דמעות למעין תשליך. התחננתי והתפללתי לישועה ולגאולה מהמיצר. בראש כל תפילותיי עמדה המשאלה לזכות לעלות ירושלימה ולראות פני הצדיק – האדמו"ר מגור".

שמחה בונים וקשטוק (בן ציון קלוגמן), "שלהבת שלא קפאה", עמ' 158.

shvpr

בצילום: שופר שהוכן במחנה בסקרז'יסקו-קמינה, פולין, לקראת ראש השנה תש"ד (1943). האדמו"ר מראדושיץ פנה אל משה וינטרטר (בן דב)  מהעיר פיוטרקוב שעבד במסגריית מפעלי הנשק במחנה, בבקשה להכין שופר לראש השנה. העונש על הכנת חפץ שאינו תחמושת בכלי העבודה של המסגרייה או על נשיאת חפץ בין המפעלים למגורים היה מוות מיידי. השגת קרן איל ליצירת שופר היתה משימה מסובכת מאוד. הם שיחדו את אחד השומרים הפולנים אך הוא הביא קרן של שור, ורק תמורת סכום כסף נוסף הביא למחנה קרן איל. השמועה על השופר עברה מפה לאוזן, וביום המיוחל הצטופפו האסירים להתפלל ולשמוע את האדמו"ר תוקע בשופר. וינטרטר שמר על השופר בכל תקופת מאסרו בסקז'יסקו-קמינה וגם כאשר הועבר למחנה צ'נסטוחובה, אך לא הספיק לקחת אותו כאשר נלקח לבוכנוואלד. בתום המלחמה הוחזר השופר לקהילה היהודית בעיר, ומאוחר יותר הגיע לארצות הברית. לאחר המלחמה עלה וינטרטר לארץ ישראל, ובשנת 1977 סייע בהעברת השופר ליד ושם.

tpylt_ymym_nvrym

בצילם: הפיוט "ונתנה תוקף" כפי שנכתב בידי מנחם שמעוני (אמיל נוימן) במחנה ברגן-בלזן בגרמניה. משפחתו הצליחה לשרוד את התופת ולעלות לישראל.

 

יום כיפור: "לצום ויהי מה"

 

אושוויץ, יום הכיפורים תש"ה
"לאחר שהגברים הודיעונו מתי חל ראש השנה, המשכנו לספור את הימים כדי לדעת מתי יחול יום הכיפורים. למרות שסבלנו מרעב ולמרות הסכנה שניתפס, החלטנו לצום ויהי מה. כמדי יום קיבלנו גם בצהרי יום הכיפורים ארוחת צהריים, אלא שהפעם, בעקבות ההחלטה לצום, לא אכלנו והסתרנו את ה'ארוחה' במיטות. כך דאגנו שבערב, בתום יום הכיפורים, יהיה לנו במה לשבור את הצום. אך רבות מחשבות בלב איש... בהגיע הערב הוצאנו את 'ארוחותינו' מן המסתרים, אך אבוי, הכל החמיץ ולא ניתן לאכילה. כך המשכנו לרעוב... הצום שלנו עדיין לא תם...".


עדות הגב' טובה וייס

tyqvnshvprym
תיקון תשמישי קדושה בגטו לודז'

 

סוכות: סוכת ארעי באושוויץ

אושוויץ, סוכות תש"ה
"בהתקרב חג הסוכות הצליח הרב מייזליש לבנות סוכה ממוטות עץ אחדים שהשיג מיהודים שעבדו בהתקנת מיטות וספסלים. בליל החג קיימו את מצוות 'לישב בסוכה'. הישיבה בסוכה כרוכה היתה בסכנה גדולה, מאחר שאנשי האס.אס הסתובבו כל העת והשגיחו על העובדים. מדי פעם הצליחו בודדים להתגנב לסוכה הקטנה ולברך על 'כזית' לחם ברכת 'לישב בסוכה'. ביום החג עצמו מצאו אנשי האס.אס את בנו של הרב כשהוא אוכל בסוכה. הם היכוהו מכות רצח, ורק בנס נותר בחיים".

svkh_mlvdg
סוכות בגטו לודז'

אושוויץ, סוכות בימי הזעם

 

"אתרוג ולולב מ'שנה קודמת', שהביא יהודי מהעיר לודז' במשלוחים אשר הגיעו בסמוך לחג סוכות, הם שאפשרו לאלפים בעיר ההריגה לקיים את מצוות החג. הערבות נקטפו מגדות הנהר שליד המחנה. אמנם לא ניתן היה להשיג הדסים... אבל תלמידי החכמים שבאושוויץ ידעו גם ידעו על דעה בפוסקים שבשעת הדחק מברכים אף על שלושה מינים בלבד... לעולם לא תישכח השמחה העזה שתקפה את היהודים בעיר ההריגה בעת נטילת הלולב והאתרוג לידיהם, תוך השמעת הברכה עליהם בכוונה רבה, אף שעצם נטילתם לברכה היתה כרוכה בסיכון גדול. גם מצוות ישיבה בסוכה עלתה ביד כלואי המחנה הנורא. נגרים יהודים שעסקו בהתקנת מיטות וספסלים שיתפו פעולה. סוכת ארעי על פי ההלכה הוקמה במקום, מתחת לאפם של השומרים הגרמנים. הישיבה בסוכה כרוכה היתה בסכנת נפשות ממש. אנשי האס.אס חלפו כאן בכל שעות היום. אף על פי כן... יהודים רבים סיכנו את נפשם ונכנסו לסוכה עם 'כזית' כדי לברך 'לישב בסוכה'".


הרב צבי הירש מייזליש, ירחון "בית יעקב", תשרי תש"ך.

rbt_hmynym
יהודי מניף את ארבעת המינים בחג הסוכות בבית כנסת בגטו לודז'

 

אנגוז'מו, סיביר, סוכות תש"א


"בדירת ארעי של ממש, על המזוודות, ערכנו את חג הסוכות. לא היתה כל אפשרות לבנות סוכה, וגם השלג העז מנע זאת. חגגנו, אפוא, את 'זמן שמחתנו' בצילא דמהימנותא – במחשבה בלבד. אבל אבא נתעשת וטען נמרצות כי סוכות הוא זמן של 'והיית אך שמח', והעיצבון אסור בו מן התורה!... אדרבה, נקיים את מצוות סוכה בנוסח 'ונשלמה פרים שפתינו' – בתפילה ובמחשבת הלב!... הרי הצדיקים, תלמידי הבעל שם טוב הקדוש, קבעו משמו כי במקום שמחשבתו של אדם מצויה, שם שרוי הוא בעצמו! הרינו אפוא כאילו בסוכה, במעוננו בקאליש! גם ארבעת המינים נענענו במחשבה, ואפילו את ההושענות בהושענא רבה חבטנו בעוז – במחשבה בלבד...".

שמחה בונים וקשטוק

qvpst_trvg
קופסת תה מרופדת פשתן, ששימשה לשמירת אתרוגים בטרנסניסטריה ובצ'רנוביץ', 
לשם הובאה אחרי המלחמה

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus