מסע הקסם המסתורי – פרק ז'
התרמילאים
social
facebook whatsup email tweeter
אסף וול //
11.6.09
התרמילאים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מסע הקסם המסתורי – פרק ז'

אסף וול חשב להתרגע בסרי לנקה, אך גילה שאפילו בקצה העולם מדברים על פוליטיקה ומותקפים על ידי קוקוסים

בעוד אני בוחן את שלל הים כדי לדעת אם הוא עומד בתנאי הכשרות, יצא שמי למרחוק. מכל נפת ארוגאם ביי עלו לרגל דייגים ומכמורתנים כדי להציג בפני את השלל ולהמתין למוצא פי. רשתות נפרסו על הארץ ויורדי הים הניפו מתוכן פרטים נבחרים. שני מפלצי ים מנומרים ועתירי מחושים שהונפו בזנבם סימנו לי אנה ואנה בצבתותיהם בתחינה אילמת: לא, אנא ממך. בהינף אגודל, כחורץ גזר דין של גלדיאטורים בזירה, סימנתי לדייג המבוהל להשליכם בחזרה אל הים. נהפכתי לסלבריטי מקומי. מאותו יום ואילך לא המתנתי ולו דקה מיותרת באף מסעדה.


בארוגאם ביי גילינו גם כי חצאיות "שמחם", האהובות על בנות עקיבא, פופולריות מאוד גם בחלק זה של סרי לנקה. אלא שבאי זה נוהגים ללבוש אותה דווקא הגברים. הבדל נוסף בין החניכות הסרוגות לבין הגברים הכהים הוא שהחצאיות האלה הן פחות או יותר כל מה שהם נוהגים ללבוש. אברהים, בעליו של הגסט האוס שבו התארחנו לבש אחת כזאת.

 

אברהם ואברהים נפגשים לשיחה


כשהגעתי לשלם עבור שהייתנו הוא הבחין ששמי האמצעי, המופיע בדרכון, הוא אברהם.

"אני לא לוקח ממך כסף", הוא הרחיק את ידי, שכמה דיוקנות של נשיאי ארה"ב ירוקים התנוססו עליה.

"למה?" אני תוהה.

"כי אתה יהודי ואני מוסלמי".

"זאת סיבה לא לקחת כסף?" במקום שממנו אני בא זו בדיוק הסיבה לקחת את נשמתך.
 
"אתה אברהים ואני אברהים, אנחנו בנים של אברהים. חוץ מזה, הממשלה של היהודים מוכרת נשק לכוחות הממשלה וגם מטוסים. אחלה מטוסים יש לכם".

"אז בגלל זה אתה לא לוקח כסף מיהודים?"

"כן. הטמילים הורגים אותנו, המוסלמים. והממשלה הורגת את הטמילים בנשק של היהודים. אני לא יודע מה היה קורה פה בלי העזרה מישראל. כל המוסלמים פה אוהבים אתכם".

"ואתם לא צופים פה באל ג'אזירה?"

"אל ג'אזירה? מה זה?"

"זה סתם, לא חשוב", שיקרתי. אני לא צריך על המצפון שלי את המוסלמי האחרון שעדיין לא התקלקל.  "תגיד לי", ניסיתי להחליף נושא, "מי הם הטמילים ובמי הם נלחמים?"

 

"הטמילים הם הינדים שבאו מהודו לסרי לנקה, שתושביה במקור בודהיסטים. עכשיו הם רוצים שחלק מהאי יוכר כמדינה שלהם".

 

"אתה רוצה להגיד שהינדים ובודהיסטים הורגים אחד את השני?" קצת התקשתי לדמיין את בני הדתות הצמחוניות האלה טובחים זה את זה. אבל מה שעצמאות יכולה לעשות לאנשים.

 

"הבודהיסטים פה הם סינהלזים. אין להם ארץ אם אחרת. לטאמילים יש את כל חבל טאמיל-נאדו בהודו, שם יש מליונים של הינדים. למה שהסינהלזים יוותרו? אין להם ארץ אחרת".

 

"אין להם ארץ אחרת", מילמלתי.

 

"סיבכתי אותך?"

 

"לא, בכלל לא. זה סיפור שכבר שמעתי פעם".

 

"איפה?"

 

"לא חשוב".

 

מתקפה לילית

 

 khvp_hy
משמאל: ארטילריית קוקוס כבדה



בלילה, הציאניד שבלעתי בהודו כשהוא מחופש למיונז, המשיך לפתל את מעי. אצתי אל השירותים שנמצאים מחוץ לבונגלו הקטן שעל החוף, והירהרתי במציאות המקומית כפי שהשתקפה בסיפורו של איברהים. צפרדע קטנטונת, אילנית זעירה, נצמדה אל הקיר והביטה בי. היא נראתה הרבה פחות מאיימת מבת דודתה במשקל כבד, שבה פגשתי בפרק הקודם. גלי הים נשמעו מבחוץ ואווירת רוגע כללית שררה על החוף. כמעט נרדמתי על מושב האסלה, כשקול נפץ אדיר הקפיץ אותי ממקומי. שברי רעפים הוטחו בי מהתקרה וענן אבק קטן התאבך לאור המנורה החיוורת.

"מה לעזאזל?" חשבתי לעצמי בבהלה, נזכר בסיפוריו של אברהים על הטאמילים. "גם פה מפצמ"רים"?
בעתה אחזה בי. נֶפֶל צנח דרך הגג ופגע ברצפה מבלי שהתפוצץ. האינסטינקט הישראלי הטוב הורה לי לטוס החוצה ולהפעיל את האזעקה במוצב.

"מה אני עושה עכשיו?" המחשבות רצו בראשי, "מאיפה אני משיג עכשיו יחידת הנדסה שתטפל בנפל הזה"?


העפתי מבט נוסף, הפעם ממרחק בטוח. התקרבתי בזהירות, מנסה לגרש מתת המודע שלי את הססמה שנצרבה בו "בחפץ חשוד אסור לגעת" (וגם לא להתקרב).  מבעד לאבק התבהרה התמונה. בזמן שישבתי על משמרתי בשירותים צנח לו זלזל קוקוס מאחד העצים הגבוהים, חדר את גג הרעפים ופגע ברצפה.


נשמתי לרווחה והזדכיתי על המחשבות המיליטנטיות. "אתה בסרי לנקה", ניסיתי לשכנע את עצמי ללא הצלחה. "הכל בסדר". די.


"הכל בסדר", דיווחתי לזוגתי שאפילו לא התעוררה בזמן ההפגזה הטרופית על כוחותינו. "היו נפילות, אבל עכשיו הכל בסדר".

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus