מי זאת העברית?

בְּכָל אֲנִי יֵשׁ הִיא.
תּוּכַל לִרְאוֹת אֶת פַּרְצוּפָהּ הַכֵּהֶה בְּפִי,
כְּחָתוּל הַנּוֹשֵׂא צְלָלִית טֶרֶף,
אֲנִי מַחֲלִיקָה עָלָיו בִּשְׂפָתַי,
לְשׁוֹנִי קוֹפֵאת, עָלַי לְהַחֲזִיר אֶת צְלָלִית הַבֹּקֶר,
אֶת סֵדֶר הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן.

אֲבָל דַּוְקָא בָּרֶגַע הַזֶּה אֲנִי נוֹטָה לְהֵעָלֵם,
יָכֹלְתָּ לִמְצֹא רֶמֶז לְכָך כְּבָר בְּאוֹתָהּ יָד חֲסֵרָה.

סְבִיב הֶעְדֵּרִי מַכֶּה קוֹל בְּאַבְנֵי הָאֵשׁ,
כְּמוֹ אָז כְּשֶׁאֲנִי עוֹד יַלְדָּה בְּמִטַּת לַיְלָה
וְאִמָּא מְשַׁקְשֶׁקֶת אֶת תִּקְוַת הַיּוֹם בִּכְלֵי הַמִּטְבָּח.

מֵתִים אֵינָם בַּרְרָנִיִּים בְּדַרְכָּם אֶל הַחֹם.

לשגות זה אסור

גדלתי בקיבוץ גבע. כשמישהו רצה לקלל, הוא היה אומר "בן נעוות המרדות". אסור היה לשגות בעברית. זה היה כמו להיות לא שייך, לא בעניינים. היו אנשים שלא ידעו לדבר טוב עברית, נגיד העירונים. ואוי ואבוי למי שהיה מדבר יידיש. אולי היו מדברים בחושך, בלילה, בדלתות סגורות. רק הזקנים הכי זקנים העזו לדבר יידיש. מי שדיבר אנגלית היה לו אוי ואבוי אם עשה מבטא, כי זה סימן שהוא רוצה לעשות רושם, וזה המנדט הבריטי – אסור להזדהות עם זה. היתה לי תשוקה רבה לקריאה של ספרים לא ישראלים, כמו "טרזן", וספרים של קארל מאי. והיתה סדרה גדולה של יתומים, על כל הצורות, ובשבילי זה היה טוב מאוד – כי גם אני הייתי יתומה. והיו כמה ספרים ישראלים שלא היו בני תקופתנו, אלא מוקדמים יותר, וגם הם סיפרו סיפורים על ילדים יהודים יתומים. זה היה גם ציונות וגם יתמות – הכל ביחד. והיו גם ספרים סובייטיים שהתאימו לדרך שחינכו אותנו – "היה אמיץ", "הקרב את עצמך על מזבח המולדת", "הקולקטיב הכי חשוב". אז ילדים מסוימים קראו הרבה ספרים. היה מותר להחליף פעמיים בשבוע. כל דרגה היתה בצבע מסוים. כשגמרת את הכחול, יכולת לעבור לאדום, אבל רק אם בחנו אותך ועברת. זה היה עולם אחר. וגם לא יכולת לבחור – הספרנית היתה בוחרת בשבילך.לא יודעת להיות רחוקה מהשפה. זרחי (צילום: איריס נשר) 

עברית זה אני

היתה לי בעיה גדולה עם העברית. חשבתי שהעברית זה אני. אני לא בטוחה שזה קשור באבא שלי. אמא שלי גם היא דיברה עברית טובה. אני חושבת שזה קשור בעולם התרבותי של שנות ה-50, שהיה נטוע בעברית גבוהה, מדויקת, נכונה. היו רק כמה בעיות לשפה: לא היתה המילה "אני"; החליפה אותה המילה "אנחנו", והשפה הרגשית לא היתה מפותחת. היו קודים שדיברו אותם. אני לא יודעת להגיד אותם כי לא היו לי אותם, ואז בטח לא היו לי אותם. אפשר רק להגיד שאת המילה "דיכאון" גיליתי אחרי שכבר היה לי.

window זה ילד

אין לי ריחוק. אני לא יודעת להיות רחוקה מהשפה. ואני דיסלקטית. לקח לי המון זמן למשל ללמוד אנגלית. כשגמרתי תיכון לא ידעתי אם door זה ילד או ש-window זה ילד. בסוף התיכון היתה לי מורה שאמרה שהיא לא באה ללמד אנגלית. היא תדבר אנגלית כי אנגלית זה כיף, והיא פתחה לי עולם. אבא שלי ידע שפות - תירגם, דיבר - וחשבתי לתומי שכשאגדל גם אני אהיה כזאת. אבל אני יודעת רק אנגלית, וגם זה לא משהו. קראתי המון שנים באנגלית כי אהבתי תמיד להיות בעולם אחר. כשבאתי לאנגליה וכולם דיברו אנגלית, הרגשתי שנכנסתי לספרות.

  " אני לא כל כך אוהבת מה שאני כותבת, אבל זה מה שאני מקבלת. שירים של אחרים אני אוהבת יותר, כמו שאמרה דליה רביקוביץ. הכתיבה שלי נובעת מהתלהבות מאנשים אחרים. "

הכתיבה זה ככה

אני לא חושבת לפני שאני מדברת. באופן טבעי, אני מדברת לפני שאני חושבת, אז יוצא שהשפה מקדימה אותי. גם הכתיבה זה ככה. החוויה היא שזה ניתן לי, כמעט מוכתב לי. לאמיר גלבוע יש שיר כזה שבו הוא אומר: "השורה הראשונה מכה בראש". לפעמים גם השנייה. אני חושבת שככה זה אצל אנשים כותבים.

אני לא כל כך אוהבת את מה שאני כותבת – אבל זה מה שאני מקבלת. שירים של אחרים אני אוהבת יותר, כמו שאמרה דליה רביקוביץ. הכתיבה שלי נובעת מהתלהבות מאנשים אחרים.

אם תרצו זו אגדת בלהות

הנפש היא לא בדיוק ישראלית. היא אזרחית העולם ואזרחית הכלום. אני מאוד ישראלית כי זה מוטבע בי. גדלתי לתוך זה. התרבות של טוב למות בעד ארצנו. זה שטויות. תמיד ידעתי שזה לא בסדר, אבל זה בתוכי. יש קונפליקט, ואני בסכיזופרניה הזו; תמיד הייתי. ידעתי שהקולקטיב זה לא נכון. מצד שני, אני חלק מזה באופן אמיתי. אני בדור שלא יכולת שלא להיות שייכת. לכן, יש לי כעס גדול על מדינת ישראל כפי שהיא כיום. פחד. את רואה דברים נהרסים, ואף אחד לא לוקח בידיים. מיסחרו את כל העניין, את כל העסק. וזה קשור לשפה. מזמן חשבתי שזה קשור. פעם כתבתי בשיר אחד שיש קסם רע במילים, שאפילו המילה מים נסוכה בו – להעביר מים, להתפיל מים. אם תרצו, כתבתי, זו אגדת בלהות. ואולי אנחנו עדיין לא רגילים למדינה. אולי אדם במדינה – זה מה שהוא מרגיש בה. זר.

עפעפיים זה משקפיים על האף

גם בבתי ספר אני בבעיה גדולה. הפסקתי ללכת לדבר עם ילדים. פעם שאלתי ילדים מה זה עפעפיים, והם ענו "מן משקפיים כאלה ששמים על האף". הילדים לא יודעים עברית. כשאת כותבת, את צריכה לדעת עברית. את צריכה לדעת באיזו שפה את מדברת. היום יש תחושה שהשפה לא חשובה – חשוב מה את רוצה להגיד. מהמקום שממנו באתי, שבו אסור היה לשגות בעברית או לדבר בסלנג – זה התהפך לחלוטין. הוויז'ואל החליף את השפה. מבחינתי, המוח לומד חשיבה דרך השפה. אבל אולי היום כבר לא. משהו יסודי מאוד השתנה. יכול להיות שזו בעיה ויכול להיות שלא. זה שעולם הספרות רוצה להישאר חי זה מובן, אבל האם הוא צריך?

• " ידעתי שהקולקטיב זה לא נכון. מצד שני, אני חלק מזה באופן אמיתי. אני בדור שלא יכולת שלא להיות שייכת. לכן יש לי כעס גדול על מדינת ישראל כפי שהיא כיום. פחד. את רואה דברים נהרסים, ואף אחד לא לוקח בידיים. "

שירה זה שירה

שירה צריכה לדייק. היא קשורה במונוכרומטיות של מילים. כל מיני מילי מילים, ואנשים לא יודעים את העברית הזאת. היום יש נטייה לדבר בשירה את הדיבור היומיומי. יכול להיות שאנחנו בפני שינוי גדול, אבל יכול להיות שזו כניעה לדעת הקהל, שרוצה את הרובד השטוח והקומוניקטיבי של השפה. שירה נועדה להיות שירית. לכן קוראים לה שירה. אבל קשה לדעת את כל זה כשנמצאים בתוך שינוי. לי קרה משהו רע עם הספרות בשנים האחרונות. אני מתקשה לקרוא פרוזה שקראתי. אני קוראת ספרים על כלבים ועל נדודי בעלי חיים – זה נותן לי חיוניות. אני חושבת שהיחס לשפה הוא הבסיס לכל הדברים האלה. הנפש מסתובבת בארץ של השפה – לא בהכרח בעברית. היא מחפשת לתת לעצמה ביטוי במילים כי זה מה שהיא אוהבת לעשות. וברגע שאין את השמחה הזו, הכול נגמר.