מה יש להגיד
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
6.12.10
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מה יש להגיד

אם יש מסע, שעלינו לעבור הוא מסע של מראות. יש בו דמיון למה שהיה פעם, אבל יש בו גם קפיצה גדולה של גדילה: היגידו הופך לתגידו, ההם הופכים לאתם. עינת יקיר על תמורה לשונית מכרעת בספר ילדים אחד של נורית זרחי

ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב.

וכשחזר הביתה, ראה שהיא עוד יושבת שם, בכורסא, ששטה עכשיו באמצע החדר. הוא הסתכל בה ואמר: "חצי ממך דווקא מאד נחמד, אבל אף פעם, אף פעם, אני לא אתחתן עם דג. את מתארת לעצמך מה כולם יגידו."

"רק בגלל שיש לך רגליים אתה אומר את זה," אמרה גרגיר חול, "אבל אם אתה לא רוצה אותי, אני עוזבת." "לא הרגע," אמר מר יגידו, "עכשיו? שכולם יראו? את יכולה להישאר באמבטיה עד שיהיה ממש לילה," ויצא שוב לשוטט עד שדירתו תתפנה.

 

נורית זרחי, הפתיחה לספר "אמבטיָם", 2001

 

הלשון של נורית זרחי היא לשון עפה, לשון בלי משקל, שכולה הבטחה. המשקל המקיים אותה כמו נופל אצלנו, הקוראים. אלא שברגע הזה, ברצוננו או שלא – אנו עפים יחד איתה.
 

זו לשון שכמו אינה נענית לחוקיות הפיזיקלית הנתונה לכאורה של השפה. זו לשון הכותבת את החוקיות הזו מחדש, ומייצרת אותה אחרת לגמרי. אמנם יש עולם, עם כובד, המקיים את העלילות המופלאות שזרחי בודה בעבור הילדים, אך זהו מרחב ספרותי חדש לנו, שבד בבד, כשהוא נפרש בפנינו, אנו מתנהלים בו כאילו מימים ימימה בדומה למה שקורה לנו למשל עם אריך קסטנר ב"35 במאי", כאילו ידענו את העולם הזה ידיעה שהיא מאד רחוקה, עמוקה, והיא מושבת לנו ברגע שבו מגיחה אלינו פתאום בת הים "גרגיר חול".

lshvnvt_mbtym

יסודו של כל המופרך-לכאורה שזרחי מעמידה במקוריות עזה הוא בהצטברות של חריגות. אם נשוב ונתבונן בשורות הפותחות ספר הילדים הזה, נמצא שבכל אחת מהן יש חריגה אחת, משמעותית, שמהפכת הכל ושבעטיה נברא המשפט מחדש. כל משפט יושב על מסמר אחד הנעוץ בקיר ומסמר אחד התלוי באוויר. כך אנו נזרקים אל קשב דרוך, כפול. אלא שהקשב הזה אינו אמביוולנטי – הוא אחד, והוא מגלה את הסיפור על עומק רבדיו. כמו להתבונן בד בבד באשליית השטח של הקובייה ובמבנה העומק המקיים אותה.

 

ביום שבו מצא מר יגידו בת ים יושבת בכורסא הכי טובה שלו, הוא ברח מן הבית והסתובב ברחובות עד הערב.

 

כבר בתמונת בת הים היושבת בכורסא יש הכפילות הזו של שני המסמרים: המסמר התלוי באוויר אינו כרוך רק בהעתקת הסיטואציה ממקומה הטבעי, השגור, אל מקומה החדש, המפתיע, כלומר העתקת בת הים מהים אל היבשה. והדבר המעניין הוא שמשהו, גם כאן, שומר על ההמשכיות של הדימוי הבסיסי, שכן בת הים יושבת. תנוחת הישבה של בת הים ממשיכה ומשמרת את המסורת הספרותית שמתוכה נולדה, ובשל כך היא בת ים, משום הישיבה. אלא שמנגד, כאמור – היא לא יושבת על סלע העולה ממים, או על גל – היא יושבת על כורסא, וזהו המרחב החדש, המקורי, והאפשרי תמיד אצל זרחי.

 

אבל כאמור, במשפט הפשוט לכאורה הזה, הפותח את הספר, נחבא עוד כפל-מסמרים אחד, והוא מתגלם כבר בלשון. אותו צירוף מבריק "מר יגידו", הוא המקום שבו זרחי, בתבונתה העצומה, אינה מוכנה לדיכוטומיות המבחינות בין אדם לבין לשונו, ולאפשרותו של המספר לכאורה לבוא ולהבחין ביניהם מכוח היותו חיצוני ליצירה. רגע זה של השם הוא רגע טריפת המחוזות הללו, מר יגידו הוא מר יגידו משום שהוא שואל עצמו תמיד מה יגידו, וכל מסעו נולד בשל כך. אלא שבחוכמה גדולה זרחי אינה טווה עלילת התנשלות של מר יגידו משמו, להפך: מר יגידו נולד מחדש אל השם הזה, והוא מרוויח את השם הזה כרווח העצום ביותר שהוא יכול לאפשר לעצמו:

 

אז נפתחו פרחי החלב של הגלים, ומתוכם עלתה האמבטיה שלו, ובתוכה גרגיר חול.
"גרגיר חול", קרא מר יגידו וקפץ מן הסירה לתוך האמבטיה.
"בהצלחה," צעקו השחפים שהתנדנדו על המים, "בהצלחה," קראו הדייגים, מה תגידו על זה?" אמר מר יגידו.

 

מה שעצר במר יגידו מלהיות הוא – "חצי ממך דווקא מאד נחמד, אבל אף פעם, אף פעם, אני לא אתחתן עם דג. את מתארת לעצמך מה כולם יגידו.", הוא אומר כאמור בתחילת הסיפור לגרגיר חול – הוא מה שגם לא עוצר בעדו להיות הוא עצמו לבסוף. האפשרות לגדול נעוצה באותו מקום, והיא האפשרות הגדולה ביותר שכל יצור יכול להעניק לעצמו.

 

הקיום האנושי מתנהל בין המסמר הנעוץ בקיר למסמר התלוי, והחיים שבו הם תוצר של המשחק ביניהם. אם יש מסע, שעלינו לעבור, ילדים כמבוגרים, הוא מסע של מראות, של פגישה מחדש אם יסוד מסוים של האני מעברה השני של המראה. יש בו דמיון למה שהיה פעם, אבל יש בו גם קפיצה גדולה של גדילה: היגידו הופך לתגידו, ההם הופכים לאתם. העימות עם מבטו של  האחר, שאיים כל כך על מר יגידו, הופך להיות הזמנה שלו עצמו לעימות הזה, והיכולת לעמוד מול המבט הזה. וזהו גם הרגע שבו יכול מר יגידו להתבונן בעצמו בעיניים פקוחות.

 

הנה כך, במעבר לשוני זעיר כל כך, תמים לכאורה – עולם ומלואו של תמורה, ואפשרות. הנה כך, במחי יגידו-תגידו – אופק שלם נפתח.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus