ללא שפת אם
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
18.12.12
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

ללא שפת אם

המעברים התכופים בין ספרדית לעברית גרמו לטל ניצן לפתח מודעות יוצאת דופן ללשון. תרגום, כתיבה ושתיקה הם רק חלק ממנה

אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל שְׂפַת בְּרֵכָה, מְשַׁכְשֶׁכֶת רַגְלַיִם בַּמַּיִם הָעֲמֻקִּים. מִישֶׁהוּ דּוֹחֵף אוֹתִי פְּנִימָה. אוּלַי לֹא הָיָה דּוֹחֵף אִלּוּ יָדַע שֶׁאֲנִי לֹא יוֹדַעַת לִשְׂחוֹת, אֲנִי חוֹשֶׁבֶת בַּדֶּרֶךְ לְמַטָּה. צוֹלֶלֶת עַד שֶׁבְּהוֹנוֹתַי נוֹגְעוֹת בַּקַּרְקָעִית וְעוֹלָה. מוֹצִיאָה אֶת הָרֹאשׁ מֵהַמַּיִם וְיוֹדַעַת שֶׁעַכְשָׁו אֲנִי אֲמוּרָה לִצְעֹק "הַצִּילוּ!" לִפְנֵי שֶׁאֶשְׁקַע שׁוּב אֲבָל שָׁכַחְתִּי בְּאֵיזוֹ אֶרֶץ אֲנִי וּבְאֵיזוֹ שָׂפָה צָרִיךְ לִצְעֹק.

 

(מתוך המחזור 'באיזו ארץ', מתוך "לשכוח ראשונה")forgetfirst

 

עקירה

מילדוּת יש לי מודעות חריפה ללשון, בגלל מעברים חוזרים בין שפות, מעברית לספרדית וחוזר חלילה. הלשון היתה אובייקט כמעט: העניין העיקרי בעקירה מארץ לארץ היה השפה. זה חידד את ההקשבה שלי, ומצד שני, עשה אותי שתקנית.
 

גם היום אני חיה בתוך השפה, וגם היום יותר טבעי ונוח לי לקלוט מאשר לשדר. לפעמים עוברים עליי ימים שלמים כמעט בשתיקה. ואם כבר להתבטא, תמיד אעדיף בכתב. בשפה הכתובה אני מרגישה בבית, שם הגמגום וההיסוס והעילגות נעלמים. בדיבור אני מסוגלת להשתתק ולבהות פרק זמן ממושך בהרבה מהמקובל בין בני אדם מתורבתים, כי חסרה לי המילה המדויקת. מפריע לי להתבטא על יד ולא בדיוק. קצת יותר נוח לי בנסיבות שבהן אפשר לעבור בשיחה בין שפות: כששפה אחת לא 'מספקת את הסחורה', לחתוך לאחרת. כמו לדלג על גלידי קרח על נהר. אני מאוהבת בעברית, אבל היא לא יכולה, לבדה, להיות שפת אם בשבילי. אני גומלת לה על הנטישה שלה.

 

מִי שֶׁנּוֹלְדָה לְלֹא שְׂפַת אֵם

תִּפְסַע כָּל יָמֶיהָ

בְּשֹׁבֶל עַצְמָהּ

 

מַרְתְּפָהּ יִתְנוֹסֵס עַל רֹאשָׁהּ

בֵּיתָהּ לֹא יֵדַע

שֶׁהוּא בֵּיתָהּ

 

לְעִתִּים צִפּוֹר מֵתָה

תַּנִּיחַ עַצְמָהּ לְרַגְלָהּ

תִּתְחַזֶּה לְשַׁלֶּכֶת מְפַתָּה –

 

סֻכָּרִיַּת הַמִּזְּמַן נְמַסָּה עַל לְשׁוֹנָהּ

הַמַּסְמֵר הֶחָלוּד עוֹדוֹ בִּגְרוֹנָהּ

מִי שֶׁנּוֹלְדָה לְלֹא שְׂפַת אֵם

שׁוּב לֹא תַּרְפֶּה מִשְּׂפַת הַיַּלְדָּה.
 

(מתוך: "להביט באותו ענן פעמיים")
 

 

עקיפה

דווקא קוצר היד של השפה, או קוצר היד שלי בתוך השפה, הוביל אותי לשירה. בשירה אני מצליחה לעקוף את המכשול המובנה ולעצב לי את השפה לפי מידותיי. להגיע לדבר עצמו בדרך אלטרנטיבית שלא נקבעה מראש, שאני משרטטת לי תוך כדי הליכה. " גם היום אני חיה בתוך השפה, וגם היום יותר טבעי ונוח לי לקלוט מאשר לשדר. לפעמים עוברים עליי ימים שלמים כמעט בשתיקה. ואם כבר להתבטא, תמיד אעדיף בכתב. בשפה הכתובה אני מרגישה בבית, שם הגמגום וההיסוס והעילגות נעלמים. בדיבור אני מסוגלת להשתתק ולבהות פרק זמן ממושך בהרבה מהמקובל בין בני אדם מתורבתים, כי חסרה לי המילה המדויקת. מפריע לי להתבטא על יד ולא בדיוק "
 

אלמוות

 

אַלְמָוֶת פָּקַע עִם אוֹר רִאשׁוֹן

כְּלוֹמַר עוֹד קֹדֶם, זוֹ רַק

מַטְבֵּעַ לָשׁוֹן, עִם רִאשׁוֹנוֹת הַצִּפֳּרִים

הַדְּחוּפוֹת לְצַעֵק אֶת הַלֹּא-נִמְנָע

בַּחֶדְוָה הַנִּסְתֶּרֶת-בְּקֹשִי

הַנִּכְרֶכֶת בַּעֲקֵבָם שֶׁל

מְבַשְּׂרֵי הָאָסוֹן

 

אָמַרְתִּי לִכְתֹּב דְּבָרִים אֲחֵרִים

כְּגוֹן חַיּוֹת הַגּוּף

וְחָכְמָתָן, דְּבָרִים בְּגוּף שֵׁנִי

זְכוּרִים בִּמְעֻרְפָּל,

אוֹזְלִים כְּמוֹ דָּם, דַּקָּה דַּקָּה,

קְטָבִים נֶעֱזָבִים מִקַּרְחוֹנִים,

וּבַבֹּקֶר אַלְמָוֶת פָּקַע.
 

(מתוך: "להביט באותו ענן פעמיים")
 

 

אקרובטיקהtal_nitzan_0כמעט מאחורי כל משפט יש הרבה דם ויזע. טל ניצן (מוטי קיקיון)

העיסוק המתמיד בתרגום מחדד את המודעות למגבלות של כל שפה. יש דברים שאני קוראת בשפה מסוימת, וברור לי שלא היו נוצרים במוח שחושב בשפה אחרת. נדמה לנו שאנחנו מכתיבים לשפה, אבל בעצם היא מחליטה בשבילנו. תרגום הוא לא פעם עבודה פיזית מפרכת, פיל דרך קוף מחט. תרגום פרוזה, הכוונה. בתרגום שירה, העברית היא מתנה יקרה, ולא פעם היא עושה את העבודה בשבילי. אני צריכה רק לרכוב עליה, לתת לה להוביל. יש שירים שלא רק שלא מאבדים משהו בתרגום, נדמה שהם אפילו מתחזקים עם המעבר לעברית. זה כמו מעשה קסם. אבל לתרגום פרוזה, העברית יכולה להיות נוקשה וסרבנית מאוד, ולא מהסיבות שמקובל לחשוב עליהן – שלושת הזמנים או מגבלות הלקסיקון. לעברית יש אנומליה אחת גדולה: אין בה מִשלב שהוא תקני וטבעי בעת ובעונה אחת. נחוצה הרבה אקרובטיקה כדי שטקסט יעשה בעברית מה שהוא יכול לעשות בשפות אחרות, לועזיות, כמעט מעצמו, בלי מאמץ. לא רואים את זה בתוצאה – לא אמורים לראות – אבל כמעט מאחורי כל משפט, גם הפשוט ביותר (או דווקא הפשוט ביותר) יש הרבה דם ויזע.


מִן הַמִּלִּים

אֵיךְ לֹא רָאִיתָ, אֵיךְ יָכֹלְתָּ, זוֹ צִפּוֹר

יוּבְנוּ רַק זוֹ וְלֹא 
 

(מתוך המחזור 'אפור', מתוך "להביט באותו ענן פעמיים")

 

נסיגה

מצער אותי שהעברית משתטחת ומידללת, וחלקים שלמים ממנה נעלמים ולא יחזרו. מילה או ביטוי כמו "לחוץ" או "יש מצב", שתי דוגמאות מיני רבות, מחליפים עשרות מילים וביטויים אחרים שפשוט נמחקים: מודאג, חושש, חרד, מפקפק, מבוהל, מפוחד (והס מלהזכיר כמובן ירא, מבועת, נסער), או: אולי, כנראה, יכול להיות, יש סיכוי, תקווה, אפשרות (שלא לדבר על ייתכן או שמא) – כל אלה עוברים מן העולם. מה שפעם היה חלק טבעי לגמרי מהמרקם של השפה נעשה "גבוה", "ספרותי", "מסובך", "חופר". ואם השפה מתכווצת, היא אנוסה להמשיך להתכווץ; זה תהליך חד סטרי שמחולל את עצמו. ואם השפה מתכווצת, גם המחשבה שוקעת. אבל זה סימפטום או חלק מתופעה חברתית-תרבותית רחבה, שגם היא כואבת וחורה, והכורח של "איש הרוח" לאייש את עמדת המקונן והמתריע היא עול. זה מזכיר לי את הסיפור של קורטאסר "בית תפוס", שתרגמתי: נסוגים בכל פעם לחדר קטן יותר ומנסים להסתדר עם מה שיש. כבר כמה שנים שאני מרגישה שאנחנו, הפועלים בתוך השפה, עם הגב אל הקיר.

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus