כתיבה היא לא רק מילים
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
30.9.13
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

כתיבה היא לא רק מילים

"תמיד ריתקו אותי 'מילים יפות', גם אם לא הבנתי אותן. הפנמתי אותן ללא קושי ובאופן טבעי ורצוני, אולי כאנטיתזה לשפת השלולית המביכה של הרחוב". לבנה מושון, סופרת ילדים בדרך כלל, שרומן פרי עטה יראה אור בקרוב, מנסחת את יראת כבודה למילה הכתובה

img_1528_1
לבנה מושון. הייתי חייבת לילדה בת ה-15 (צילום: יואל קוזק)
אני עומדת ליד הקיר וכותבת לך לאורך שלושה מטרים, וחוזרת וכותבת עוד שלושה מטרים, בכתב יד צפוף, באותיות מסודרות, יש לי עוד הרבה שורות של שלושה מטרים להגיד לך, ואחר כך ארד עוד שורה למטה, ולאט לאט אכרע על הברכיים ואצעק, ואם לא יספיק לי הקיר הזה אעבור לקיר הבא, כי המחסן גדול, אף אחד לא מסתכל מה שאני מקשקשת על הסיד הלבן, ואם ייגמרו הקירות אעבור לארון, לדלתות של המחסן, על התריסים. מה זה אומר עלי? שיצאתי מהגוף שלי לטייל בשיגעון?

לבנה מושון. מתוך "שתיקת הצמחים"

 

כי מה היה לי בחיי פרט לדאגתי לשפה?

 

מאז כיתה ב' הפכתי והפכתי בצמד המילים "אבן סגולה" שקראתי באחד מסיפורי האגדות, בבחינת אבן שמחוללת פלא. אך ברובד הראשוני של דמיוני דיבר אליי רק צבע, היינו אבן בצבע סגול שעושָׂה קסמים. בהיותי תלמידת בית ספר ממלכתי-דתי היו גם המילים "עם סגולה" שְׁמישות בשפה הבית-ספרית, ועדיין שלטה אצלי מהות הצבע, כי לא הוסבר לי אחרת. בתת ההכרה הנחתי שיש כנראה קשר בין המונחים, ובשיח הפנימי שלי לקח זמן רב עד שנפתחתי לחברן יחד ולהפיק מהמילים את הערך הסגולי, ולא את הצבע. זו החוויה הלשונית-ראשונית שלי שצרובה בי.

 

סבי, רב שהועסק ברבנות הראשית בתל אביב, היה מדבר בלשונו התנ"כית: "אני אשבֵּר לך את העצמות..." והיה מגלגל את (יותר מ-45) נכדיו בצחוק פרוע. סבתי לוּנה היתה מצווה בערבית לדודתי הצעירה לרדת מהשכנה למטה: "נְזִלִי תַּחְת!", ודודתי היתה משיבה בעברית: "בסדר, אני נוזֶלֶת!"; אבי היה אומר: "תצאי בחוּצָה, במדרגות יש בַּטִיחְ, תזרקי את הקליפות בבּוֹרָה..."; ואמי, בוגרת בית ספר אליאנס בחאלב, דוברת ערבית וצרפתית, חיזקה ושיפרה לאין ערוך את העברית הבסיסית שירשה בבית ספרה בקריאת "היידי בת ההרים" ואגדות אנדרסן, שהבאנו הביתה מכיתה א' מהספרייה הכיתתית. השכנים עילגו את העברית בבליל שפות המזרח. ואני דור ראשון לילידי הארץ במשפחתי.

 

פעם, כששיחקנו חי-צומח-דומם בכיתה, כתבתי בהתלהבות ובמהירות על הלוח באות בי"ת בעמודת הצומח: בַטִיחַ. לא אשכח איך כתלמידה הנחשבת לטובה ולשקדנית נכשלתי באופן מחפיר כזה. רציתי להיקבר עשר אמות מתחת לרצפה. מעט מאוד תפסו אותי בשגיאות כתיב, כי מה היה לי בחיי פרט לדאגתי לשפה?

 

עצוב עצוב הלב, עצוב ומבויש. כל פעם היה תופס ראשו וצועק מה אירע... אבל דמותה של בלומה מפציעה ועולה לפניך כביום שהחליקה על ראשך כשנכנסת לחדרה... הניח הירשל ראשו על כפות המנעול והתחיל בוכה

מתוך "סיפור פשוט", ש"י עגנון.

 

ועדיין לא העזתי ממש

 

היש תמונה מטלטלת יותר? או למשל: "קימצה צירל את פיה ושתקה". עולם שלם בחמש מילים. נעשיתי כותבת כי הייתי חייבת משהו לילדה בת ה-15, מהשוליים של עיר, שלמדה לראשונה את עגנון מבלי לדעת זאת בזמן אמת. בבית הספר התיכון הייתי מאוהבת וסמוקה כגימנזיסטית ירוקה. הרגשתי קנאת סופרים חולנית, ומוזר: להיות כותבת לא היה חלומי, אולי רק משאלת לב סהרורית ועמוקה וחבויה בתת המודע של קרביי, וגם לא בטוח. עגנון היה הגשמת העונג השפתי שלי. חרף לשונו הארכאית, בעלת משלב השפה הגבוה והייחודי, ולמרות תיאורי הווי החיים שהיה זר ומוזר לעולמי, יצאתי מכליי. התפעלתי מכישוריו הפסיכולוגיים המעמיקים, משלמות דמויותיו ומעומקן ומהאירוניה הדקיקה והמעקצצת שידע לטעת בין השורות. עגנון הפך את חיי. הכעס שלי, שלא זכיתי בילדותי לשפה מועשרת יותר, גבר. וזו היתה רק תחילת בערתו של יצר היצירה. אי שקט שעתיד לבלבל את חיי. ועד גיל 24 הייתי אוטיסטית ומלאת מלחמות פנימיות מבחירה ועדיין לא העזתי ממש.

 

agnon33
עגנון. הגשמת העונג השפתי שלי
לאט ובהדרגה התרככו פניו של המורה מונטגו. הם קראו יחד סיפורים קצרים מתוך ספרים שהביא לה, מפעם לפעם העתיקה בכתב ידה העגלגל קטעים שלמים, מְחַברת משפטים וממציאה סיפורים. הוא לימד אותה דקדוק, הביא לה מסיפורי התנ"ך ושח עימה עליהם בעברית. הם התחילו באברהם ושרה, והוא פתח לה את ספר ציורי גוסטאב דורה, והראה לה את הגר: "ותשב מנגד ותישא קולה ותבך." היא לא יכלה להסיר את עיניה מהאישה הזועקת לשמים בבכי תמרורים, ואמרה בצרפתית: לבי עליה, אך המורה ביקש שתגיד את הביטוי בעברית.

מתוך "שתיקת הצמחים"

 

ספר שכתבתי הוא עבורי מבחנת דם

 

והלבטים שלי בכתיבה תמיד נעים בין שמירה על דמויות עכשוויות אמינות ובין הימנעות מלדחוף את הבנאליה חזרה בפרצופו של הקורא. אני מניחה תמיד – ואולי אני חוטאת בכך – שהקורא רוצה משהו "מעט" גבוה ממה שהוא מכיר או ממה שהחיים סביבו מזמנים לו – ולא רק בעלילה – חגיגה קטנה של שפה רהוטה, מרחיבת נפש, מפעימה. תמיד ריתקו  אותי "מילים יפות", גם אם לא הבנתי אותן. הפנמתי אותן ללא קושי ובאופן טבעי ורצוני. אולי כאנטיתזה לשפת השלולית המביכה של הרחוב בחלק הדרום-מזרחי של עירי, סביבת גידול דלה עם משאבי תרבות צרים. " פעם, כששיחקנו חי-צומח-דומם בכיתה, כתבתי בהתלהבות ובמהירות על הלוח באות בי"ת בעמודת הצומח: בַטִיחַ. לא אשכח איך כתלמידה הנחשבת לטובה ולשקדנית נכשלתי באופן מחפיר כזה. רציתי להיקבר עשר אמות מתחת לרצפה. מעט מאוד תפסו אותי בשגיאות כתיב, כי מה היה לי בחיי פרט לדאגתי לשפה? "

 

בבית ספרי לא לימדו שימוש במילון, אם כי אבן שושן היה בביתנו מאז ומתמיד במדף זניח, לצד שכניו, ספרים בודדים. פתחתי בו כשהייתי משועממת או כשהתחלתי למלא תשבצים. את רוב קשיי השפה הבנתי ספונטנית מהיקש לשוני ומהקשרים שעשיתי לעצמי במוח. מוריי לא היו לידי ולא לימדו אותי את היגיון השפה – שורשים, משפחות מילים, מבנה טקסט - מה שמקובל כיום ללמד ילדים בהבנת הנקרא. הדבר היחיד שהציל ושימר אותי היה התנ"ך כספר וכאוצר מילולי – לא כהוראה. בית הספר התיכון בלב תל אביב רומם אותי שלב למעלה. את ההיגיון גיליתי לבד. נדמה שקוראים לתופעה נטייה שפתית מולדת. מטעם זה קשה לי היום לראות את הרוב הגדול של התלמידים, אפילו אלה הנחשבים טובים, דור שלישי ורביעי, שעומדים חסרי אונים ומנותקים פעם אחר פעם מול "מילים קשות", משפטים בלתי מפוענחים, משלב שפה גבוה, והמטען השפתי שלהם ריק, כאילו הלכו שנים במדבר, כאילו לא קראו ספר מימיהם ולא שמעו שפה נכונה מעודם (בעידן התקשורתי של היום). מקומם אותי לדעת שאחרי קריאה בסיפור לא נצרבת אצלם בתודעה ולא מיושמת בפועל שום מילה איכותית. מצחיק אותי שהם, ולעתים גם מבוגרים, אומרים לי: "ראיתי/קראתי ספר שרשמת". "זו לא רשימת קניות למכולת", אני עונה בקול תקיף, כמורה נוזפת. אחרי הכול, ספר שכתבתי הוא מבחינתי מבחנת דם.

 

המציאות מראה לי את כלליה האכזריים. סביבה עוינת, עבודה עושקת, הירוק לא תמיד מחייך והזמן נע בעצלתיים. ולכל דבר תוויות ותגיות, ובהן מבוארים שמות, תנאי הגידול, כמות הקרינה, כמות השקיה, מועדי שתילה, פריחה, נתינת פרי, ולעתים לכל עלעל נקוב מחיר. ומחירי שלי אינו נקוב.

מתוך "שתיקת הצמחים"

 

קו שמתחתיו לא אתכופף

 

לפני שנים רבות מאוד נפגשתי עם הסופרת רות אלמוג. פתחנו בשיחת חולין שעסקה בחיים, במשפחה ובילדים. במפתיע, הפסיקה רות את דיבורי וביקשה שאחזור על המשפט האחרון שאמרתי, ובאותו הנוסח בדיוק. היא הוציאה פנקס קטן ורשמה. באותה נשימה הסבירה שהיא מוטרדת הרבה זמן בניסוח מדויק של מילים שרצתה לשים בפי הגיבורה שלה, ועכשיו אמרתי אותן במקרה בנוסח הטבעי והספונטני שחיפשה. אני זוכרת שככותבת מתחילה, הרמתי גבה בהפתעה מפני כובד המשקל שייחסה למשפט בודד. היום אני גם יודעתשכתיבה היא לא רק מילים, היא יותר הנחה והרכבה נכונות של תבניות מדויקות במינון ציורי הולם ובמשלב לשוני אחר – לא בהכרח גבוה, אך רצוי מפתיע – שגורמות לקורא לחוש בהתרחשות כשותף לה. בשתי הכתיבות שלי, לילדים ולמבוגרים, אני מתעקשת לשמור על קו גבול של יראת כבוד למילה הכתובה, קו שמתחתיו לא אתכופף. 

* לְבנה מוֹשׁוֹן. סופרת, עיתונאית, מורה לספרות ומנחת סדנאות כתיבה. פרסמה יותר מ-40 ספרי ילדים, כלת פרס אקו"ם לספרות ילדים ונוער (2008) ולכתב היד בפרוזה "האם אתה כואב אותי" (2009). ספרה "שתיקת הצמחים" יראה אור בקרוב בהוצאת עם עובד.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
תגיות: לבנה מושון
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus