מודה ועוזב

דאמר ר"ל: מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה'? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח (שבועות ט', ע"א).

תרגום:
שאמר ריש לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש, שנאמר בו "לה' "? אמר הקדוש ברוך הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

הקשר:
המשנה הרביעית בפרק הראשון של מסכת שבועות מציגה את עמדת ר' יהודה, שעל פיה השעירים המוקרבים בראשי חודשים מכפרים על עברות טומאה שנעשו בלא ידיעת האדם. התלמוד מביא את פירושו של האמורא רב יהודה לדברים אלה, פירוש המבוסס על הפסוק מבמדבר כ"ח, י"ד, ובעקבות כך מזכיר את דרשתו של ריש לקיש על אותו פסוק. 

דיון:
האם ניתן להעלות על הדעת שאלוהים יכול לחטוא? ומה חמור יותר: אלוהים שחטא בזדון או אלוהים שוגג, שאינו שולט בגורלו?

מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה'? אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח - דרשתו של ריש לקיש מוסברת במסכת חולין ס', ע"ב באמצעות דרשה של  ר' שמעון בן פזי, המתחילה בתהייה על הסתירה שיש בתיאור בריאת המאורות בבראשית א', ט"ז - אם נאמר "שני המאורות הגדולים", מדוע נאמר לאחר מכן "המאור הגדול" ו"המאור הקטון"?

"אמרה ירח לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה (הקב"ה): לכי ומעטי את עצמך! אמרה לפניו (הירח): ריבונו של עולם, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעיט את עצמי? אמר לה (הקב"ה): לכי ומשלי ביום ובלילה. אמרה לו (הירח): במה חשיבותו של פתרון זה, הרי אור הנר בצהריים מה הוא מועיל? (אם השמש מאירה גם היא, במה יועיל אור הלבנה?). אמר לה (הקב"ה): לכי וימנו ישראל בעזרתך ימים ושנים. אמרה לו (הירח): גם היום (השמש) אי אפשר שלא ימנו בעזרתו תקופות, שכתוב: 'וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים' (בראשית א', י"ד). (אמר לה הקב"ה:) לכי ויקראו לצדיקים בשמך (שנאמר) יעקב הקטן (עמוס ז', ב'), שמואל הקטן, דוד הקטן (שמואל א' י"ז, י"ד). ראה (הקב"ה) שלא מתיישבת דעתה (של הירח), אמר הקב"ה: הַביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח!" (חולין ס', ע"ב, התרגום שלי).

לפי דברי ריש לקיש, המוסברים במדרש של ר' שמעון בן פזי, הביטוי "חטאת לה'" מכוון לכך ששעיר של ראש חודש לא בא לכפר על חטאיהם בשגגה של בני האדם, אלא דווקא על חטאו בשגגה של אלוהים עצמו, חטא מיעוט הירח והקטנתו. העניין אינו נאמר בפירוש, אך נדמה שהקשר בין יום הקרבת השעיר - ראש חודש - לבין הביטוי "חטאת לה'" הוא זה שעומד בבסיסו של המדרש: בראש החודש הירח אינו נראה ומיעוטו לעומת השמש מודגש ביתר שאת; דווקא ביום זה, כך נדמה, נזכר אלוהים בחטאו ומבקש שיכפרו עליו. 

הרעיון שאלוהים חטא בשוגג הוא רעיון מאיים, אבל דרשתו של ריש לקיש אינה לגמרי יוצאת דופן ויש "אחיות" לקושיותיה התיאולוגיות. המדרש באיכה רבה (פתיחתות, ב'), המתמודד עם חורבן בית שני, מציע שלושה משלים לתיאור יחסי אלוהים ועמו. המדרש נסוב על הפסוק מירמיהו ט', ט"ז. המשל הראשון הוא של ר' יוחנן:

 "ר' יוחנן אמר: (משל) למלך שהיו לו שני בנים. כעס על הראשון נטל את המקל וחבטו והגלהו, אמר - 'אוי לזה מאיזו שלווה נגלה!' כעס על השני ונטל את המקל וחבטו והגלהו, אמר - אנא הוא דתרבותי בישא (אני הוא שחינוכי רע)".

במשל זה, הכעס של האב-אלוהים על שני בניו - יהודה וישראל - אינו מוסבר, ונדמה שכל עניינו של ר' יוחנן הוא בתגובת אלוהים לאחר מעשה. לאחר הגליית הבן הראשון הוא מאשים את הבן עצמו, ואמירת הצער שלו ("אוי לזה מאיזו שלווה נגלה") נראית יותר כמכוונת כלפי הבן ("מגיע לו") מאשר כצער עמוק. לאחר הגליית הבן השני מאשים האב-אלוהים את עצמו על שלא הצליח לחנך בניו לדרך טובה. אני מוצאת כאן ביקורת חריפה על אלוהים והתרסה גלויה כלפיו - חטאי העם הם חטאיך שלך, אתה זה שלא השכלת לחנכם כראוי. האב-אלוהים מכיר בחטאו רק לאחר מעשה, והוא עצמו מודה בו.

המשל השני הוא של ריש לקיש:

"(ר' שמעון בן לקיש) אמר: (משל) למלך שהיה לו שני בנים. כעס על הראשון ונטל את המקל וחבטו ופרפר ומת, התחיל מקונן עליו. כעס על השני ונטל את המקל וחבטו ופרפר ומת. אמר - מעתה אין בי כח לקונן עליהם אלא 'קראו למקוננות' ויקוננו עליהם".

האב-אלוהים של ריש לקיש אכזרי הרבה יותר מזה שמתאר ר' יוחנן: הוא מכה את בניו וצופה בהם מפרפרים למוות. לאחר מותו של הבן הראשון מקונן עליו האב, אך לאחר מות הבן השני אין בו כוחות אפילו לבכות, והוא קורא למקוננות (זה הקישור לפסוק מירמיהו).האב מוצג כמי שאינו מסוגל לשלוט ברגשותיו ולהתמודד עמם: כעסו משתלט עליו ודוחף אותו למעשה קיצוני, וצערו עמוק עד שאינו מסוגל להתמודד עמו. האב-אלוהים כאן הוא רוצח ממש, אם כי ניתן אולי לראות בו רוצח בשגגה (האם יש כאן רמז לגלוּת שבה הוא שרוי מאז החורבן?).

משליהם של ריש לקיש ור' יוחנן באיכה רבה מתארים את אלוהים כחוטא, גם אם רק בשגגה. גם דרשתו של ריש לקיש על מיעוט הלבנה מציגה את אלוהים כמי שחטא בשגגה, ועל כן כפרתו של מעשה זה היא בקורבן חטאת. אם יש מי שחושבים שייחוס חטא בשגגה לאלוהים הוא מעשה מזעזע מבחינה דתית ואפילו כופרני, כדאי לו לנסות להתמודד עם המשל השלישי בקובץ, המובא מפי חכמים:

"רבנן אמרין (חכמים אומרים: משל) למלך שהיו לו שנים-עשר בנים ומתו שניים, התחיל מתנחם בעשרה. מתו עוד שניים והתחיל מתנחם בשמונה. מתו שניים התחיל מתנחם בשישה. מתו שניים התחיל מתנחם בארבעה. מתו שניים התחיל מתנחם בשניים, וכיון שמתו כולם התחיל מקונן עליהם 'איכה ישבה בדד'".

משל זה שונה משני קודמיו כיוון שהוא מציג את האב ואת בניו כנתונים לגורל שאין לאיש מהם שליטה עליו - הבנים מתים "מעצמם", ולא בשל כעסו ואלימותו של אביהם. לכאורה, זהו המשל הנוח יותר מבחינה תיאולוגית כי אין בו האשמה גלויה כלפי אלוהים: הוא אינו מוצג כאב מכה שחינוכו קלוקל (כמו אצל ר' יוחנן), ואף לא כאב שהורג את בניו בהתקף זעם ואינו מסוגל להתמודד עם התוצאות (כמו אצל ריש לקיש). אך למעשה, האמירה התיאולוגית המשתקפת ממשל זה קשה וביקורתית יותר מזו של המשלים הקודמים: אלוהים מוצג כאן כחדל אישים, כחסר כוח, כמי שאין לו שליטה בעולם וכמי שנתון לגורל שאין לו מענה מולו. נדמה לי שרצף המיתות הזוגי – שניים-שניים - מדגיש את חוסר השליטה של האב במצב, ובכל מקרה דמותו כאן מעוררת חמלה ולא יראה, למשל.

אז מה עדיף: אלוהים המכה את בניו בזדון או בשגגה? אלוהים ש"יורה ובוכה" או אלוהים שאינו מסוגל להכיל את הכאב על מות בניו? אלוהים חוטא או אלוהים שאינו שולט בגורלו ובגורל העולם? אני מאמינה כי ימים אלה של "בין המצרים" הם זמן מתאים לעסוק בשאלות אלה, ואם לנו אין פתרונים, אולי לאלוהים יהיו...