מרד המתפללים
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
7.9.08
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מרד המתפללים

בסעודה המשותפת מתגלים היחסים בין הסועדים; סדר חלוקת האוכל, למשל, יכול לחשוף את מרקם היחסים העדין בין הסועדים ואף ליצור מעמדות ותחרות. מי קובע את ההיררכיה בבית הכנסת? הרבה תמר דובדבני ממשיכה להעמיק במסכת גיטין. הדף השבועי

אמר לו אביי לרב יוסף: מפני דרכי שלום? דאורייתא היא! אמר לו: דאורייתא, ומפני דרכי שלום. כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא, דכתיב: 'דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום' (משלי ג, יז) אלא אמר אביי: לכדמר; דתניא: שניים - ממתינין זה לזה בקערה, שלושה - אין ממתינין; הבוצע הוא פושט ידו תחילה, ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו - הרשות בידו; ואמר מר עלה: לא שנו אלא בסעודה, אבל בבית הכנסת לא, דאתו לאינצויי.


(גטין נט ע"א)

 

תרגום:
אמר לו אביי לרב יוסף : "מפני דרכי שלום" (האם זה הטעם לסדר הקריאה בתורה - כהן, לוי, ישראל - האמור במשנה?! הרי סדר זה) מן התורה הוא!
אמר לו (רב יוסף): מן התורה ומפני דרכי שלום היא (טעמה של התורה בעניין זה הוא "מפני דרכי שלום").
(אמר לו אביי:) כל התורה גם מפני דרכי שלום היא, שכתוב "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". אלא אמר אביי: (החידוש במשנה) מתאים לדברי אדוני על הברייתא:  "שניים (שאכלו יחד) - ממתינין זה לזה בקערה, שלושה - אין ממתינין; הבוצע (את הלחם ומברך עליו) הוא פושט ידו תחילה (לקחת ממנו), ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו (ולתת לו לפני שייקח בעצמו) - הרשות בידו". ואמר אדוני על כך: לא קבעו בברייתא (שיכול אדם לוותר למי שגדול ממנו) אלא (רק) בסעודה, אבל בבית הכנסת (שהוא הנידון במשנתנו) לא, (כי זה עלול לגרום) שיבואו לידי ריב.

ברכת כהנים בכותל. צילום: פלאש 90
ברכת כהנים בכותל המערבי. צילומים: פלאש 90

הקשר:
משנה ח' בפרק ה' של מסכת גטין עוסקת בהלכות שנקבעו מפני 'דרכי שלום'. ההלכה הראשונה הנזכרת במשנה היא: "כהן קורא ראשון, ואחריו לוי, ואחריו ישראל - מפני דרכי שלום". כלומר, בעת קריאת התורה בבית הכנסת, יש לשמור על סדר העולים לתורה (ובעת העתיקה, גם הקוראים): כהן, לוי וישראל (=כל אדם מישראל, שאינו כהן או לוי).

דיון:
בעקבות המשנה מנסה התלמוד להבין מניין לומדים את סדר העליות לתורה. חמישה חכמים מציעים חמישה פסוקים שונים מהם ניתן ללמוד כי הכהן מוזמן ראשון ואחריו הלוי. נראה כי על מהלך למדני זה מעלה אביי את קושייתו: מדוע משתמשת המשנה בטעם "מפני דרכי שלום", אם אפשר היה בפשטות לציין כי סדר העליות נלמד מן התורה?


הדיון בין אביי לרב יוסף מעלה שאלות מעניינות על היחס בין הלכה למטא-הלכה, על מתח מעמדי, על ייחודו של בית הכנסת כמרחב חברתי ודתי, ולא פחות מזה – על חולשתם של חכמים ופוסקים מול מנהגים שיש להם "רייטינג" בעם.

 

דאורייתא ומפני דרכי שלום – נדמה שרב יוסף אינו מבין את הקושיה של אביי. מבחינתו אין סתירה בין "דאורייתא" לבין "מפני דרכי שלום" והוא מניח כי המשנה באה להסביר את הטעם התורני עצמו ולא לחדש עליו. ייתכן שבדבריו אלה הוא מעיר בעקיפין גם על דעת רבי יוסי במשנה, שנדמה שעל פיה "דרכי שלום" הוא טעם מטא-הלכתי שאינו נדרש במקום בו ההלכה ברורה. מכך נראה שרב יוסף מקבל את "מפני דרכי שלום" כחלק מארגז הכלים ההלכתי ומייחס אותו לתורה עצמה.

צילום: פלאש 90

כל התורה כולה נמי מפני דרכי שלום היא – אביי אינו מקבל את ההבנה של רב יוסף: ברור לו שהמשנה חייבת להוסיף משהו על התורה ואפשר שהוא חולק גם על כך ש"מפני דרכי שלום" הוא כלי הלכתי "רגיל": אם כל התורה ניתנה "מפני דרכי שלום", הרי שיש צורך מיוחד להסביר מדוע משתמשת המשנה בעיקרון זה דוקא כאן; אם כל התורה מכוונת לדרכי שלום, הרי שזה אינו כלי הלכתי אלא מטרת-על או עיקרון מטא-הלכתי, שיש להשתמש בו רק במקרים מיוחדים בהם הכלים ההלכתיים הסטנדרטיים אינם מספיקים.

 

ואם בא לחלוק כבוד לרבו או למי שגדול ממנו - הרשות בידו – בסעודה המשותפת מתגלים היחסים בין הסועדים. סדר חלוקת האוכל, למשל, יכול לחשוף את מרקם היחסים הרגיש בין הסועדים ולהנכיח (ואולי אפילו ליצור) מעמדות ותחרות. זה נכון אצל חז"ל וזה נכון גם בסעודות המשפחתיות שלנו. המברך על הלחם רשאי לאכול ממנו ראשון, אבל הוא יכול לבחור להשהות את אכילתו כדי לכבד אדם אחר. בהשהיה זו יש ביטוי סמלי למוכנות לרעוב כדי להשביע אדם אחר, ומעין רמז להקרבה עצמית. כבוד זה יכול להינתן לרב או למי ש"גדול ממנו". כיוון שאצל החכמים גדוּלה נמדדת (או לפחות אמורה להימדד) בלימוד התורה, פעמים רבות בתלמוד משמשות הסעודות כבמה למבחני גדלוּת  (וראו למשל במאמרה של ד"ר רוחמה וייס).

 

אבל בבית הכנסת לא, דאתו לאינצויי – בסעודה מותר (ואולי אף רצוי) לכבד את הבקיאים בתורה, את תלמידי החכמים, ולאפשר להם ראשוניות. בבית הכנסת, טוען אביי בשם רבו, אין מקום לכך ויש לשמור על הסדר הקבוע כדי למנוע מריבות ומאבקים (ולכן יש לשמור על הסדר שקבעה התורה "מפני דרכי שלום").


מדוע בעצם? מדוע בבית הכנסת, המרחב המוקדש לתפילה ולתורה, אסור לכבד את הגדולים בתורה? את השאלה הזו, בתקיפות רבה, שואל גם הרמב"ם, ויש לו תשובה: "ובא בקבלה לכל דבר שבקדושה [לאפשר לכהן] לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון" (פירוש המשנה, גטין ה). כלומר – זו המסורת.


במובן מסוים מסכים הרמב"ם עם אביי כאן, גם בכך שאינו רואה "דרכי שלום" בסדר הספציפי אלא פשוט מסורת. אבל לגבי ההלכה עצמה הרמב"ם חולק על אביי וטוען: "במה דברים אמורים? כשלא היה שם גדול ממנו בחכמה". כלומר לפי הרמב"ם גם בבית הכנסת זכאית הקהילה לכבד את מי שגדול בתורה ובחכמה בעלייה ראשונה ולא לשמור על הסדר המסורתי. למרות זאת, ההלכה הנוהגת אינה כדברי הרמב"ם: "המנהג הפשוט שאפילו כהן עם הארץ קודם לקרות לפני חכם גדול ישראל" (שולחן ערוך, אורח חיים קלה, ד).

 

אם כך, אני חוזרת אל שאלתי – מדוע? מה מיוחד דוקא בבית הכנסת שאין בו אפשרות לכבד אדם על פי ידיעותיו, הבנתו וגדולתו בתורה, ויש בו צורך לשמור על סדר מסורתי של עולים לתורה, שבמובנים רבים כבר אינו רלוונטי? אין לי תשובה ברורה, אבל אני שומעת כאן צלילים של מרד: מרד ה"עם" בחכמים שהציבו קריטריונים חדשים לגדולת אדם (קריטריון הלמדנות של חז"ל אולי דמוקרטי יותר מזה ה"תורשתי" של הכהונה, אבל גם הוא מייצר מעמדות ו"ממסד"); מרד המתפללים המבקשים חיבור רגשי-ראשוני אל אלהים ואל התורה, כנגד אלה שמעמידים לה סייגים ובמובנים רבים מרחיקים אותה מהם; מרד של החוויה הדתית כנגד האינטלקט הלמדני. למי שחושש מן הצלילים האלה או מן האוזניים המעזות לשמוע אותם, אני תמיד יכולה להציע "תאוריית קונספירציה" מסוג אחר: אביי היה כהן...

***


הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בתכנית העמיתים של "קולות".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus