מחפשים את השקלים
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
30.10.13
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מחפשים את השקלים

במסכת שקלים מוצגים שני הסברים לעושרו החומרי של משה: המבט הביקורתי רואה במשה פרזיט המתפרנס על חשבון הציבור, ואילו המבט המשבח רואה בו דוגמה חיה לשכר האלוהי המשולם – בכסף ממש – לצדיקים. מי צודק?

כתיב: וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה (שמות לג, 8). תרין אמוראין: חד אמר לגנאי וח"א לשבח. מאן דאמר לגנאי: חמון שקין, חמון כרעין, חמון קופד – אכיל מן דיהודאי ושתי מן דיהודאי, כל מדליה מן דיהודאי! ומ"ד לשבח: מחמי צדיקיא ומזכי טוביא, דזכת למיחמי יתיה! (ירושלמי, שקלים מט ע"א; ה, ב).

  125183558
האם משה חסך כסף מעסק צדדי, כשר אמנם אבל שאינו מריח טוב? (צילום: ת'ינקסטוק)

תרגום:

 

כתוב: "וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה" (שמות לג, 8). שני אמוראים: אחד אמר לגנאי ואחד אמר לשבח. מי שאמר לגנאי (פירש את מבטי העם כך): "רְאו שוקיו, ראו ירכיו, ראו בשר (שהוא אוכל) – אוכל משל יהודים ושותה משל יהודים, כל (מה) ששלו משל יהודים!". ומי שאמר לשבח (פירש את מבטי העם כך): "רואה צדיקים וזוכה בטובות, (אשריך) שזכית לראות אותו!". 

 

הקשר:

 

הפרק החמישי במסכת שקלים במשנה עוסק בתפקידים המנהלתיים במקדש. המשנה הראשונה בפרק מפרטת את שמות הממונים על עבודות המקדש השונות, והמשנה השנייה קובעת: "אין פוחתין משלשה גזברין ומשבעה אמרכלין, ואין עושין שררה על הציבור בממון פחות משנים". הקטע מן התלמוד הירושלמי שיידון להלן לקוח מן הסוגיה העוסקת במשנה זו.

 

דיון:

 

כתיב: וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה (שמות לג, 8) –

בהקשרו, עוסק הפסוק הפותח את הדיון התלמודי בתגובות לחטא העגל: אלוהים מודיע שלא יעלה בעצמו את העם לארץ המובטחת; העם מתאבלים ומסירים מעליהם את תכשיטיהם (אלה שלא נעשה בהם שימוש לבניית העגל); משה מוציא את אוהל מועד אל מחוץ למחנה: "וְהָיָה כְּצֵאת מֹשֶׁה אֶל הָאֹהֶל יָקוּמוּ כָּל הָעָם וְנִצְּבוּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ וְהִבִּיטוּ אַחֲרֵי מֹשֶׁה עַד בֹּאוֹ הָאֹהֱלָה" (שמות לג, 8).

 

תרין אמוראין: חד אמר לגנאי וח"א לשבח

בתלמוד מוצגים שני הסברים לעושרו של משה: "אמר ר' נחמיה חמא בי רבי חנינא: מפסולת של לוחות (הברית) העשיר משה. אמר ר' חנין: מחצב של אבנים טובות ומרגליות ברא לו הקדוש ברוך הוא מתוך אהלו, וממנו העשיר משה" (ירושלמי, שם). לדעת ר' חנינא חמא, עושרו של משה מבוסס על "טובות הנאה" עקיפות, הנובעות מ"עבודתו" – ממכירת שיירי החומרים שהם השתמש לצורך פיסול הלוחות השניים. לדעת ר' חנין, עושרו של משה ניתן לו באופן נסי מאלוהים.

 

עמדת ר' חנין נותנת לגיטימציה מלאה לעושרו של משה – זהו "שכרו" מה"בוס". גם את עמדת ר' חנינא חמא ניתן להבין כך – רשאי אדם להתפרנס משימוש ב"שאריות" עבודתו ל"לקוח", אולם ניתן גם להבינה כביקורת: לא כל מה ש"כשר" גם מריח טוב.

 

את שני הפירושים למבטי העם על משה, שיידונו להלן, ניתן לקרוא כמתייחסים לעמדות ר' חנינא חמא ור' חנין, בהציעם שתי דרכים להבנת מעשי משה: דרך ביקורתית ודרך משבחת.

 

חמון שקין, חמון כרעין, חמון קופד – אכיל מן דיהודאי ושתי מן דיהודאי, כל מדליה מן דיהודאי

המבט הביקורתי רואה במשה פרזיט שחי על חשבון הציבור. ייתכן שנחבא כאן מדרש המתייחס לקרבה בין הפסוקים המספרים על היפרדות העם מתכשיטיו ובין אלה המספרים על הרחקת אוהל מועד מן המחנה. קרבה זו יכולה לעורר שאלות קשות: האם הרחקת האוהל באה כדי להסתיר משהו? אולי את הכספת שבה אגר משה את התכשיטים שנאספו מהעם?

 
גם שב"ק ס' מחפשים את השקלים

מחמי צדיקיא ומזכי טוביא, דזכת למיחמי יתיה!

המבט המשבח רואה במשה דוגמא חיה לשכר האלוהי המשולם – בכסף ממש – לצדיקים. שכר זה אף "מידבק" במידת מה, כיוון שהתבוננות בצדיק העשיר והכרה במקור עושרו הינה בעצמה עילה לקבלת שכר אלוהי.

 

משה אינו מתואר בתורה כאדם עשיר. אם כך, מדוע עוסקים בכך האמוראים? משה נתפס בעיני החכמים כ"אביהם הרוחני" וכמודל שלהם להנהגה. ייתכן שכאן הם משליכים על דמותו קושיות שאיתן הם עצמם – כמנהיגים – מתמודדים.

 

בית המקדש היה לא רק מרכז דתי, אלא גם מרכז כלכלי: תרומות ומסים ברכוש ובכסף התנקזו אליו, ובידי הכוהנים שניהלוהו היה כוח כלכלי לא מבוטל. עושרם של מנהיגים – דתיים או פוליטיים – עלול לעורר חשדות: האם השיגוהו ביושר או על בסיס טובות הנאה שהלגיטימיות שלהן אינה ברורה? מסכת שקלים, העוסקת במקדש כבמרכז כלכלי, מעלה גם את הקושיות הללו.

 

המשנה השנייה בפרק הרביעי של מסכת שקלים מפרטת את הוצאות המקדש המשולמות מכספי הציבור ("תרומות הלשכה"), וטוענת שהכבשׁ שעליו מוּבלת הפרה האדומה לשריפה נבנה מכספי הכוהנים עצמם. בתלמוד, מספר ר' חנינה: "שחצית (שחצנות) גדולה היתה בבני כהנים גדולים, שיותר מששים ככרי זהב היו מוציאין בה (על הכבשׁ); ...ולא היה אחד מהן מוציא פרתו בכבשׁו של חבירו, אלא סותרו ובונה אותו משלו" (ירושלמי, שקלים מח ע"א; ד, ב). ר' חנינה אמנם אינו טוען שהכוהנים מעלו בכספי המקדש (שהרי הכבשׁ נבנה מכספם), אבל הוא מבקר את מניעיהם כמבוססים על שחץ. התנהלות בזבזנית שכזו – גם אם אינה אסורה מבחינת החוק – אינה נראית טוב ועלולה לעורר חשד. " משה אינו מתואר בתורה כאדם עשיר. אם כך, מדוע עוסקים בכך האמוראים? משה נתפס בעיני החכמים כ"אביהם הרוחני" וכמודל שלהם להנהגה. ייתכן שכאן הם משליכים על דמותו קושיות שאיתן הם עצמם – כמנהיגים – מתמודדים "

 

בפתיחת הפרק החמישי במסכת מזכירה המשנה שתי משפחות שבידיהן היה ידע סודי וחשוב לפעילות התקינה של המקדש, והתלמוד מספר עליהן: "בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים... מזכירין אותן לשבח, שלא יצא ביד בניהם פת נקייה מעולם – שלא יהו אומרים 'ממעשה לחם הפנים הן אוכלים';... בית אבטינס היו בקיאין על מעשי פיטום הקטורת... מזכירין אותן לשבח, שלא יצאת אשה משל אחד מהן מבושמת מעולם... שלא יהו אומרים 'ממעשה פיטום הקטורת הן מתבשמות'; לקיים מה שנאמר וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל (במדבר לב, 22)" (ירושלמי, שקלים מח ע"ד-מט ע"א; ה, א).

 

כדי להתרחק אף מחשש של חשד, נמנעו בני האופים במקדש לאכול "פת נקייה", ונשות משפחת הבשׂמים במקדש נמנעו משימוש בבושם.

 

אם אכן הדיון בסוגיות אלה מכוון למנהיגים הדתיים והפוליטיים בזמנם של האמוראים (ובכל זמן...), כיצד יוכלו הם להתרחק מן החשד?

 

אחד התיאורים המשנאיים של ראשית הסנהדרין – הגוף הדתי העליון – מציירה כמונהגת בידי שני אנשים בו זמנית ומפרט את המחלוקת (בעניין הסמיכה) הקבועה ביניהם: "יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסי בן יוחנן אומר לסמוך; יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך, ניתאי הארבלי אומר לסמוך; יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך; שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך; הלל ומנחם לא נחלקו – יצא מנחם, נכנס שמאי; שמאי אומר שלא לסמוך, הלל אומר לסמוך; הראשונים היו נשיאים ושניים להם אב בית דין" (חגיגה ב,ב).

 

מתיאור זה עולה שהגוף הדתי העליון יכול (ואולי אף צריך) להיות מנוהל בידי שניים – נשיא ואב בית דין. עוד עולה מכאן שהימצאותה של מחלוקת בהנהגה אינה הכרח המציאות בלבד, אלא אף מטרה בפני עצמה (כאשר אין מחלוקת, אחד המנהיגים מוחלף). קיומה של אופוזיציה כחלק מן ההנהגה מאפשר ביקורת תמידית על בעלי הכוח (וההון) ויכול למנוע שימוש לרעה בשני אלה.

 

חז"ל יכולים היו להציג את מבקריו של משה כצרי עין או כרוחשי רע, אך כאן אינם עושים כך. במקום לבקר את המבקרים, הם מבקשים מאיתנו ומן המנהיגים המבוקרים להקשיב לביקורת ולהימנע מן החשד: "אין עושין שררה על הציבור בממון פחות משנים". 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus