לא בחרתי לבוא לעולם

שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", והללו אומרים "נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא". נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו. ואמרי לה: ימשמש במעשיו (עירובין יג ע"ב)

תרגום:

שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל, הללו אומרים "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", והללו אומרים "נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא". ערכו הצבעה ולמדו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו. ואומרים לה (נוסח אחר לאמירה זו): ימשמש במעשיו.

הקשר:

המשנה השנייה בפרק הראשון של מסכת עירובין מציינת מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל לגבי האופן בו ניתן להכשיר את המבוי. סוף הדיון התלמודי במשנה זו מוקדש לעיון עקרוני במחלוקות בית שמאי ובית הלל, והקטע שיידון כאן מסיים דיון זה.

דיון:

שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל –

בספרות חז"ל נזכרות מחלוקות רבות בין בית שמאי (ב"ש) ובית הלל (ב"ה). הסיבות שמספקים חז"ל להיווצרות שני "בתים" אלה נזכרו בדף קודם, ולא אדון בהן כאן. המחלוקות עצמן נסובות על עניינים רבים, הן בתחומים המוגדרים הלכתיים – כמו במשנה הנזכרת לעיל – הן בתחומים ערכיים ורעיוניים, כמו זה הנדון כאן. שאלות של "מי אני, מה אני" (Thinkstock)

המחלוקת שנדונה כאן, מופיעה בסוגיה לאחר האזכור המפורסם של בת הקול האלוהית, שהגדירה את עמדות ב"ש וב"ה כ" "אלו ואלו דברי אלהים חיים הן", ובכל זאת הכריעה: "הלכה כבית הלל" (באזכור זה, בהקשרו ובפירושים השונים על משמעותו, דנתי בדף קודם). זו אחת הסיבות לעניין שאני מוצאת בה: מה ראה התלמוד להזכיר מחלוקת בין ב"ש וב"ה מיד לאחר שהזכיר כי כבר הושגה הכרעה עקרונית בין הבתים?

אחת מאפשרויות ההבנה לטיבה של המחלוקת העקרונית העומדת בבסיס שיטותיהם ההלכתיות והערכיות השונות של שני הבתים, באה לידי ביטוי במחלוקתם על סדר הבריאה: "בית שמאי אומרים שמים נבראו תחילה ואחר כך נבראת הארץ... ובית הלל אומרים ארץ נבראת תחילה ואחר כך שמים" (חגיגה יב ע"א). ב"ש רואים בשמים – מקום משכן האלוהים – את ראשית הבריאה ותכליתה, ואילו ב"ה רואים את הארץ – מקום מושבם של בני האדם – כיסוד הבריאה. פירוש מרחיב למחלוקת זו יוכל ללמד, שדרכם של ב"ש להתבונן כלפי מעלה ולנסות ולכוון את ההלכה אל האלוהים ואל כוונותיו, ואילו ב"ה מתבוננים לצדדים ומנסים להתאים את ההלכה אל המציאות האנושית. במובן מסוים, נדמה שגם המחלוקת הנדונה כאן קשורה בכך.

הללו אומרים "נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא", והללו אומרים "נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא" –

ב"ש גורסים שעדיף היה לאדם שלא להיברא, ואילו ב"ה חולקים על כך.

בין אם מדובר כאן בבריאת אדם הראשון ובין אם בבריאתו-לידתו של כל אחד ואחת מאיתנו, נדמה שיש כאן מחלוקת ערכית על משמעות החיים האנושיים בעולם. עמדה הגורסת שהבריאה טובה לאדם, יכולה לכוון לכך שיש תכלית לקיומו של האדם, ומתוך כך גם שהאדם מותר, ואולי אפילו חייב, לברך על קיומו ולהכיר בערך שיש לו בפני עצמו (כאדם הפרטי או כמין אנושי). עמדה הפוכה, תלמד שלאדם אין כל ערך בפני עצמו, ושבאופן יסודי ומבני, אין בו משהו מועיל לעולם.

ניתן להביט במחלוקת זו כבדיון בשאלה המהותית ביותר של האנושות. אני מודה, שלי היא נדמית מעט ילדותית, ואני חשה כמי שמאזינה לשיחת בני-נוער שעסוקים בעניינים אותם נהגנו לכנות בחיבה מעט מזלזלת "מי אני, מה אני".

נמנו וגמרו: נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, עכשיו שנברא – יפשפש במעשיו –

התלמוד מתאר מחלוקת זו ב"נוסחא" הרגילה לתיאור מחלוקות: הוא מפרט את עמדות הצדדים השונים, מציין את ההליך בו התקבלה ההכרעה ("נמנו וגמרו" – כלומר, ערכו הצבעה, וההכרעה ניתנה לפי הרוב) ומנסח את התוצאה – ניצחון לב"ש בתוספת סייג (אולי כפשרה עם עמדת ב"ה).

נוסחא זו נדמית כאן מעט מלאכותית: האם ויכוח בשאלה ערכית-פילוסופית שכזו, הנוגעת להבנת תכלית הקיום, מתאים להיות מנוסח כך? האם סביר שפולמוס על תכלית הקיום האנושי יוכרע בהצבעה?

כיוון שהערכתי ליוצרי התלמוד ועורכיו גבוהה, איני רוצה לפטור סוגיה זו כ"שטות" מאידך גיסא, או כ"תיעוד היסטורי" מאידך גיסא. משום כך, אני נוטה להניח שיש לבחירה בנוסחא זו כאן משמעות כלשהי, הטמונה דווקא באי-ההתאמה שלה, כביכול. " בין אם מדובר כאן בבריאת אדם הראשון ובין אם בבריאתו-לידתו של כל אחד ואחת מאיתנו, נדמה שיש כאן מחלוקת ערכית על משמעות החיים האנושיים בעולם. עמדה הגורסת שהבריאה טובה לאדם, יכולה לכוון לכך שיש תכלית לקיומו של האדם, ומתוך כך גם שהאדם מותר, ואולי אפילו חייב, לברך על קיומו ולהכיר בערך שיש לו בפני עצמו. עמדה הפוכה, תלמד שלאדם אין כל ערך בפני עצמו, ושבאופן יסודי ומבני, אין בו משהו מועיל לעולם "

כדאי לשים לב לתוצאות ההצבעה: עמדת בית שמאי התקבלה, ונוספה לה הסתייגות הכרחית – אם כבר נברא האדם, כדאי שיימצא בחייו תכלית, משמעות וערך, באמצעות חיפוש דקדקני במעשיו, תוך ניסיון – יש להניח – לתקנם ולכוונם לטוב (אולי אפילו, בהתחשב במה שנדמה כיסוד גישת ב"ש –  "לשם שמים"). כאמור, ניתן לראות בסייג זה סוג של פשרה עם עמדת ב"ה, שגורסת שלאדם ולמעשיו יש ערך ותפקיד בבריאה.

ואמרי לה: ימשמש במעשיו –

תוספת תלמודית זו, נבחנה בידי פרשנים לאורך הדורות. רובם ניסו להגדיר את ההבדלים שבין "פשפוש" ו"משמוש", כדי לדייק את המחלוקת בין הנוסחים השונים. רש"י, ובעקבותיו שרשרת של פרשנים, טוען ש"יפשפש" מכוון למעשים שכבר נעשו, ואילו "ימשמש" – למעשים שעומדים להיעשות. הרמח"ל הציע ש"הפשפוש במעשים הוא לחקור על כלל המעשים ולהתבונן בו, הנמצא בהם מעשים אשר לא יעשו אשר אינם הולכים על פי מצוות ה' וחוקיו... אך המשמוש הוא החקירה אפילו במעשים הטובים עצמם, לחקור ולראות היש בעניינם איזה פניה אשר לא טובה, או איזה חלק שיצטרך להסירו ולבערו" (מסילת ישרים, פ"ג).

חברי, הרב אהרל'ה פוקס, הציע שמדובר בשני סוגים שונים של חיפוש ובדיקה עצמית: "לפשפש במעשיו – לעמוד מול ביקורת עצמית יום יומית, אדם הבוחן את דרכיו ושואל את עצמו: מה,למה ואיך... למשמש במעשיו – לגעת, לחוש לחדור עמוק לתוך נבכי נשמתו ולהגיע לממשות, לדבר עם עצמו ושם לשאול: מה, למה ואיך".

כל הפירושים האלה אהובים עליי ואני מוצאת בהם טעם דתי וערכי רב. אף אחד מהם, להבנתי, אינו מכוון לפשט התלמוד: בלשון חז"ל אין שום הבדל בין "פשפוש" ו"משמוש" (השוו למשל תוספתא שביעית, פ"ו ה"ט ומשנה ב"ק, ב:ד).

נדמה שהסיבה להבאת שני הנוסחים היא, שבפני עורכי הסוגיה היו שתי מסורות נוסח (באחת נאמר "יפשפש" ובשנייה "ימשמש") וחשוב היה להם לשמר את שתיהן. אותי מעניין כאן ה"תוצר" הספרותי של בחירה זו: תיאור של מחלוקת, שהוא עצמו נתון במחלוקת. ומהן המשמעויות הדתיות והחינוכיות הנגזרות מכך?קיום מחלוקת אינו מאפשר לשקוט על השמרים (פלאש90)

ייתכן שיש להסיק מכך את המיאוס של התלמוד ממחלוקות, עד כדי הצגתן כאבסורד, באמצעות דוגמא למחלוקת חסרת חשיבות ומעט נודניקית. להבנתי, ההיפך הוא הנכון, והתלמוד מבקש – אפילו בכוח, אפילו באופן מלאכותי – להציג מחלוקת כלשהי, גם לאחר ההכרעה. מדוע? כיוון שקיום מחלוקת אינו מאפשר לתלמידי חכמים לשקוט על שמריהם, ומחייב אותם להמשיך ולחשוב, להמשיך ולפקפק.

עריכת הקטע דווקא לאחר אזכור בת הקול, יכולה ללמד שחשוב להמשיך ולהתלבט גם לאחר שלכאורה תם המשחק. הבחירה ב"נוסחא" מאפשרת לתלמוד להדגיש את ההליך הנכון לדעתו לבירור מחלוקות ולהכרעתן, בעולם בו אין בנות-קול ואי אפשר לסמוך על שריקת השופט האלוהי.