וזרח השמש
מתחדשים
social
facebook whatsup email tweeter
עופר מתן //
25.7.13
מתחדשים
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

וזרח השמש

כששי זרחי, קיבוצניק חילוני מהעמק, הרגיש בשנות ה-80 חסך רוחני, הוא החליט לפעול בנושא במסגרת המדרשה באורנים: הוא רקח יחדיו חומרים ציוניים ודתיים, וסייע להביא את ההתחדשות היהודית גם לתנועה הקיבוצית. ראיון

shai
זרחי. אי אפשר לקרוא מארקס כול היום 
שי זרחי השתחרר מצה"ל בשנת 79' וחזר לקיבוץ בו נולד, גניגר, שבעמק יזרעאל. זרחי הוא דור שלישי בקיבוץ, שסבו וסבתו, אנשי העלייה השלישית, היו ממקימיו. בהדרגה חש זרחי שמשהו חסר לו בחייו המחודשים בקיבוץ אבל התקשה לשים על זה את האצבע.

 

"מה שהרגשתי היה חסך רוחני", הוא מספר. "בקיבוץ היה אמנם ממד תוכני וערכי, אינטלקטואלי בעיקר, אבל לא היו כמעט טקסטים וריטואלים. גם כשכבר היו כאלה - שירה משותפת למשל - הם התקיימו רק ברמה הציבורית ולא ברמה המשפחתית, למרות שבאותן שנים הקיבוץ כצורת חיים נע בכיוון ההפוך - שמעביר את הדגש יותר ויותר מהציבור לפורום המשפחתי.

 

"הטקסים, בכל מקרה, המשיכו להיעדר מחיי המשפחה. בשלב מסוים בהבנתי שמה שחסר לי זו זיקה לארון הספרים היהודי, ובהמשך הבנתי גם שאני רוצה משהו שהוא מעין תפילה. חיפשתי שירה משותפת שגורמת להתעלות נפש ומתקיימת בחיק המשפחה אבל יכולה להתקיים גם במרחב האינטימי, לבד. תבין, אלו לא מחשבות פשוטות, השפה הזו לא היתה קיימת אז בקיבוץ".

 

דווקא הקיבוץ, להבדיל מהחיים האורבניים בישראל, הציע מאז ומתמיד קונטרה תוכנית לדת בדמות טקסטים סוציאליסטים, כולל גם של כותבים עבריים.

 

"נכון, אבל אתה לא יכול לקרוא חתיכה ממארקס בערב שבת עם המשפחה ולחוש שהנפש שלך טסה. לא יעזור כלום. לאדם יש גם צרכים דתיים ולא רק אינטלקטואליים, וממדי הקיום הדתיים-רוחניים היו חסרים לי, ומתוך אותו חוסר חיפשתי להתחבר אליהם מחדש".  

 

צלם בהיכל

השימוש של זרחי בביטוי "להתחבר מחדש" אינו מקרי, שכן את הלינק למקורות שאליהם חיפש להתחבר הוא מצא ממש לידו, בגניגר, בדמות סבתו. "היא עוד היתה בחיים בתחילת שנות ה-80'", הוא מספר. "האישה הזו עלתה מרוסיה יחד עם סבא שלי בגיל 17, כשעד שהגיעה ארצה - כמו שאר חבריה - היא חיים דתיים בשטעטל שבו גדלה. הספקתי לדבר איתה על זה ולשמוע איך נראו חייה היהודיים ברוסיה ומה היא זוכרת.
 

  • " מה שהרגשתי היה חסך רוחני. בקיבוץ היה אמנם ממד תוכני וערכי, אינטלקטואלי בעיקר, אבל לא היו כמעט טקסטים וריטואלים. גם כשכבר היו כאלה - שירה משותפת למשל - הם התקיימו רק ברמה הציבורית ולא ברמה המשפחתית " "אלה דברים שהיא לא דיברה עליהם למעלה מ-60 שנה, אבל זה היה כבר מספיק רחוק מהשבועה שהיא וחברי העלייה השלישית נשבעו כשהגיעו לארץ, מה שמכונה 'שלילת הגולה', כדי שהיא תרגיש נוח לחזור לזה. הדור שלה כמעט שלא דיבר על החיים ש'לפני' ארץ ישראל, ושלא תחשוב שהניתוק הזה היה להם קל. זה עלה להם בהרבה כאב ובכי, אבל בכי בסתר. השבועה הזו של השארת העבר מאחור היתה כיתתית ממש".

 

הרצון שלך להתחבר מחדש למקורותיך היהודיים עורר התנגדות בקרב החברים בקיבוץ? הרי "ארון הספרים היהודי" שהזכרת נתפס באותה תקופה כצלם בהיכל בעיני קיבוצניקים רבים.

 

"האמת שלא התעמתו איתי על זה יותר מדי. אל תשכח שהתהליך שאני עברתי קרה במקביל למגמה חזקה שעברה על הקיבוצים בשנות ה-80 שבמסגרתה הרבה חבר'ה חזרו בתשובה. כלומר, חוסר הסיפוק מהתוכן שהקיבוץ הציע לא היתה מנת חלקי בלבד, אבל בניגוד לחוזרים בתשובה - אני לעולם לא ראיתי במסע שלי מסע להחלפת הזהות הקיבוצניקית בזהות אורתודוקסית, אלא מסע להרחבת הזהות. הייתי ונשארתי אותו חילוני קיבוצניק ציוני וחלוצי אבל הוספתי לזה אלמנטים יהודיים שהיו מאז ומתמיד חלק מהביוגרפיה שלי".

 

תיקנו עוול היסטורי

זרחי התחיל לפעול  ביחד עם מספר קיבוצניקים מאזור העמק שכמוהו חשו צורך לחדש את זהותם היהודית. בתחילת שנות ה-80 הוא התמנה למנהל המכון הציוני של התנועה הקיבוצית באורנים, מה שלימים הפך למדרשת אורנים. המדרשה חיפשה לשלב ציונות ויהדות, שאלה שאלות כמו "מה זה אומר להיות יהודי שאינו אורתודוקסי בישראל בימינו?" וראתה בציונות רכיב מהותי בפאזל הזהות היהודית.

 

"במידה רבה תיקנו עוול היסטורי", טוען זרחי, "העוול שכרך יחד את ההלכה, התפילה והיהדות כולה עם חוסר הריבונות של היהודים בגולה והתאמץ לשכוח את כל אלה יחד".

 

  • " לכל אדם יש לדעתי פוטנציאל לקיום חיים דתיים וחילוניים כאחד, והחלוקה הדיכוטומית ביניהם לא מדברת אליי. גילית שיש בי ממדים דתיים שחיים לצד הממדים החילוניים שבי, מאחר שזהות אינה דבר קוהרנטי ואחיד " כיום, זרחי בן ה-57 משמש כאחראי אגף הקהילות במדרשה באורנים, שמפעילה גם מכינה קדם צבאית ומציעה לציבור הרחב, תלמידי יסודי עד מבוגרים, לימודים בנושאי התחדשות יהודית, שבת וחג וצדק חברתי. תפקידו של האגף שבראשו עומד זרחי הוא לייצא את תכני המדרשה החוצה, לציבור הרחב. "אני מנסה לפתח חיים יהודיים בקהילות שונות בארץ ומכשיר מנהיגות מתאימה", הוא מסביר.

 

במקביל, זרחי הוא גם שליח הציבור בקהילת ניגון הלב, קהילה אזורית בעמק יזרעאל שפועלת מאז שנת 2000 בבית כנסת שנמצא - אפרופו צלם בהיכל - במושב נהלל.

 

אתה עצמך מנהל אורח חיים דתי?

 

"זו שאלה טרמינולוגית מעניינת. לכל אדם יש לדעתי פוטנציאל לקיום חיים דתיים וחילוניים כאחד, והחלוקה הדיכוטומית ביניהם לא מדברת אליי. גילית שיש בי ממדים דתיים שחיים לצד הממדים החילוניים שבי, מאחר שזהות אינה דבר קוהרנטי ואחיד. היסודות בזהות של האדם לפעמים משלימים זה את זה ולפעמים גם מתנגשים. כמו שאתה לא אוכל תפוח אדמה בכל ארוחה, כך אני לא קורא גמרא כל יום ולחלופין גם לא קורא קפקא כל יום".

 

איך אתה מסביר את ההתעוררות של ההתחדשות היהודית בשנים האחרונות בישראל כולה, לא רק בקיבוצים?

 

"המגמה הזו קשורה לכך שאנחנו מתרחקים יותר ויותר מתקופת ההקמה שלנו כאומה. תקופת ההקמה נמשכה, בגדול, מסוף המאה ה-19 ועד שנות ה-50', כשבתקופה ההיא החברה היתה מאוד מגויסת והצרה את מבטה כדי להתרכז במשימה של בניית בית, חברה, מדינה וצבא. אנשים שיעבדו את הזהות הביוגרפית שלהם לטובת המטרה הקולקטיבית, וככל שהקיום שלנו פה הופך יותר קיים ועובדתי כך אנחנו יכולים להרים את הראש, להתגעגע ליסודות הביוגרפים שלנו ולחזור אליהם. זה קצת כמו מילואים, שכשאתה נקרא אליהם אז הכל מושם בצד".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus