העפרונות הכי חדים בקלמר: על תפקידו של הקריקטוריסט

בסוף שנת 2005 פרסם הקריקטוריסט הדני קורט ווסטרגארד 12 קריקטורות מעליבות של נביא האסלאם מוחמד במדור התרבות והסאטירה של העיתון הנפוץ "יילנדס פוסטן". בתוך כמה חודשים הצליחו הקריקטורות להבעיר את המדינה הנורדית השלווה, ובהמשך את אירופה כולה, במהומות שגבו את חייהם של יותר מעשרה בני אדם. המהומות, שהמחישו את המתח שבין חופש הביטוי ובין התחשבות ברגשותיהם של מאמינים, כונו בתקשורת העולמית "מלחמת הקריקטורה הראשונה" והזכירו כמה כוח יש במכחולו של הקריקטוריסט הבודד.


"כמעט כל דבר הוא פוליטי". יותם פישביין, "ידיעות אחרונות"

"אני לא בטוח שמאמר מילולי היה מצליח להביא לתגובה רגשית כזאת", אומר יותם פישביין, קריקטוריסט הבית של עיתון "ידיעות אחרונות"; "יש עוצמה לדימוי הוויזואלי, ואפשר לראות את זה גם בקריקטורות אנטישמיות לאורך ההיסטוריה". הקריקטורה התפתחה בצמידות להמצאת הדפוס במאה ה-15, והיא בנויה על עיקרון ההגזמה של האדם או האירוע שבהם היא עוסקת. המטרה היא לעורר ביקורת או מחשבה, ולפעמים סתם להצחיק. עם זאת, גם הקריקטורה התפתחה עם הזמן: "תפקיד הקריקטוריסט השתנה בעשורים האחרונים", אומר שי צ'רקה, קריקטוריסט הבית של עיתון "מקור ראשון", "הכלי הוא אמנם אותו כלי, אבל הצורך של החברה בקריקטורה השתנה, ונוצר תפקיד חדש, שונה מהתפקיד המסורתי".

"בעבר הקריקטוריסט היה סוג של 'ליצן חצר'", ממשיך צ'רקה, "בזמן שכל העולם והחצר היללו את המלך, הליצן-הקריקטוריסט היה האדם הכמעט יחידי שנעץ סיכה בבלון המלכותי באופן פומבי. סלחו לו – כי זה היה ציור, ולא טקסט, לכאורה 'פחות רציני'. אבל היום כמעט כולם עסוקים רק בלפוצץ את הבלון. הקריקטוריסט איבד את הייחוד שלו, ולכן תפקידו השתנה; הוא נדרש להצביע על נקודת האמת המרכזית בכל סיפור; נקודה נטולת שיקולי פוליטקלי-קורקט והתחנפות, ובמובן מסוים, מדובר באתגר גדול הרבה יותר".

• " אור רייכרט, קריקטוריסט רשת: 'פייסבוק הוא פלטפורמה מושלמת ליוצרים שאינם מקבלים ביטוי בתקשורת הממסדית, ודרכו אפשר להגיע לקהל בצורה בלתי אמצעית. כל אדם יכול לבחור אחרי איזה קריקטוריסט הוא רוצה לעקוב, מחוץ לקו השולט של העיתונים. סוג של דמוקרטיה'. "

"הרדיו תמיד פתוח"

צ'רקה הגיע אל הקריקטורות אחרי שנים של איור ויצירת קומיקס. "בהתחלה ציירתי קריקטורות של דיוקנאות, של אנשים", הוא מספר, "ולקח לי זמן להגיע לקריקטורות פוליטיות, שזה מה שאני עושה היום בעיתון. אני חושב שרק סביב ההתנתקות עלה לי הצורך הבוער להתבטא, וזה פתח את הסכר. אני זוכר שציירתי את אריק שרון כבולדוזר על זחלים ששועט קדימה ורומס את אלה שרצו אחריו".

לעומתו, פישביין התחיל לצייר קריקטורות כילד והמשיך בכך במסגרת לימודיו בבצלאל. "שם הבנתי באופן סופי שזה התחום שלי", הוא מספר, "תמיד התעניינתי באקטואליה, בפוליטיקה, במה שקורה מסביב. אני צרכן חדשות כבד מאוד; הרדיו פתוח תמיד על רשת ב'".

מה תהליך העבודה שבסופו נוצרת הקריקטורה?

פישביין: "הרדיו פתוח, ועולים לי רעיונות – אני מנסה להבין מה אני מנסה להעיר על המצב ומחפש נוסח חזותי למסר. כמעט כל דבר הוא פוליטי, בטח במקום כמו ישראל - גם יחסי גברים-נשים, גם תרבות. אי אפשר לברוח מהפוליטי. התהליך לוקח לי זמן. יש קריקטוריסטים שזה בא להם בקלות, אבל אצלי זה לא המצב. אני עושה כמה סקיצות עד לעבודה הגמורה. לפעמים אני מתייעץ עם העורכים. אני עובד מול עורכת מדור הדעות של העיתון, שם מתפרסם המדור בדרך כלל, ולפעמים מול העורך הראשי של העיתון. בסופו של דבר, מתפרסם הרעיון המזוקק".

צ'רקה: "אני צריך לספק לפחות שתי קריקטורות בכל שבוע לעיתון. הבחירה נעשות מתוך הנושאים שאני מרגיש שיש לי מה להגיד עליהם, או מתוך ניסיונות התבוננות באירועים מזווית שעדיין לא טופלה. השאלות שעומדות מולי הן מה חשיבותה של האמירה, אם זה נכון להביע אותה דווקא בציור, וכמובן, עד כמה חשוב שדווקא אני אגיד את האמירה הזאת. תהליך העבודה שונה מאשר  תהליך איור רגיל: כשאני מאייר לטקסט או לספר, אני קורא את המילים ומעלה דימויים תוך כדי הקריאה. אבל בקריקטורה האמירה היא האימאז'. לפעמים אני מצייר קרוב למועד ההגשה לעיתון, בדרך כלל מתוך הקשבה לחדשות או בעקבות תמונה שהתקבעה לי בראש. אבל לפעמים, כשאני לא מצליח להגיע לזה באופן 'טבעי', אני פשוט עושה רשימת כותרות ומנסה לחשוב מה יש לי להגיד עליהן".

יש פעמים שאתם מתחרטים על קריקטורה שפרסמתם?

פישביין: "כן, אבל אני לא מתחרט במובן של הרעיון; אני מתחרט פשוט כי הביצוע לא היה משהו".

צ'רקה: "יש קריקטורות שאני מרגיש שהובנו לא נכון, ולמרות שאני עומד מאחוריהן גם היום, יש בי צד מסוים של חרטה. לאחרונה, למשל, היתה לי קריקטורה בעיתון על 'חוק המסתננים'. לצערי, אחרי הפרסום, רבים הגיבו עליה כאילו אני תוקף את המסתננים עצמם, כאילו אני עושה להם דה-הומניזציה. מבחינתי, הקריקטורה היתה נגד ההתערבות של בג"ץ, לא נגד המסתננים עצמם. ברגע שהבנתי שאלו התגובות, הורדתי אותה מהרשת. בעיתון זה כבר פורסם, ואין מה לעשות".

קריקטורה תלת ממדית

 

ישראל אימצה באהבה את טורי הקריקטורה. התבוננות בעבודותיהם של דוש (קריאל גרדוש) ב"מעריב" ושל זאב (יעקב פרקש) ב"הארץ" לאורך השנים היא דרך נהדרת לבחון את ההיסטוריה של המדינה. הם תופסים את הלך הרוח הציבורי באותם זמנים. פישביין אומר שהוא מושפע מהדורות הקודמים, "בעיקר מדודו גבע. אני לא יכול להגיד שאני דומה לגבע, אבל היתה לו השפעה גדולה על הצורה שבה אני חושב ועל התפיסה שלי את תפקיד הקריקטורה". 


גבע הוא דוגמה טובה לאמן שפעל בעיקר בשוליים וזוכה היום להערכה מאוחרת וציבורית אחרי מותו, הערכה שכוללת את הצבת דמות הברווז שיצר בכיכר מסריק בתל אביב.

• " שי צ'רקה, קריקטוריסט הבית של עיתון "מקור ראשון": 'תפקיד הקריקטוריסט השתנה בעשורים האחרונים. הכלי הוא אמנם אותו כלי, אבל הצורך של החברה בקריקטורה השתנה, ונוצר תפקיד חדש, שונה מהתפקיד המסורתי' "

גם צ'רקה רואה את עצמו כחלק ממסורת הקריקטורות הישראלית. "כבר בתור ילד עקבתי אחרי זאב ודוש", הוא מספר, "ממש אספתי את הקריקטורות שלהם, גזרתי ושמרתי. הכרתי את הפוליטיקה הישראלית דרכם – וזה משפיע על הזיכרון וגם על היצירה שלי עכשיו. יש דמויות, כמו שמעון פרס, שלקח לי שנים להשתחרר מהראייה של זאב עליו ולפתח מבט עצמאי, אולי גם כי פרס נשאר פחות או יותר אותו הדבר". 

צ'רקה התנסה גם ביצירת קריקטורות במדיום טלוויזיוני במסגרת "החרצופים", תוכנית הסאטירה המרכזית של ערוץ 2 בסוף שנות ה-90. למרות חצי הביקורת, יצירת חרצוף נחשבה לסמל סטטוס בעולם הפוליטי. "אם יש לך חרצוף סימן שאתה רציני", מסביר צ'רקה, "מצד שני, התוכנית הואשמה בחיסול הקריירה הפוליטית של דן מרידור בעקבות הצגתו כדמות רכה וחסרת חוט שדרה". 

כאן אתה יוצר למעשה קריקטורה קלאסית של אדם.

"כמו כל קריקטורה, גם בובות החרצופים בנויות על קריקטורה שמקצינה את המאפיינים הפיזיים, רק שמדובר בקריקטורה תלת ממדית, בסוג של פסל. החרצופים זכו לרייטינג גבוה ויצרו עניין סביבם. טומי לפיד ז"ל ניגש אליי פעם ושאל אותי איך הוא יכול "להיפטר מהסנפיר" שהדבקנו לו לראש. העניין היה שהחרצופים יוצרו בתהליך ארוך של יציקה, אבל לפעמים נוצר צורך לייצר בובות מהרגע להרגע. במקרה כזה אני הייתי מצייר על נייר והיו מפסלים את הדמות מספוג. לפיד נכנס לתוכנית כשהוא עוד לא היה משמעותי כל כך במשחק הפוליטי. היה צורך לייצר טומי לפיד מהיר למערכון. המערכת רצתה אותו כסוג של דג – לכן עשיתי לו סנפיר ששימש בלורית. כידוע, בהמשך הדרך לפיד עלה וגדל, אבל הבובה הזמנית נהפכה לקבועה והסנפיר נשאר לדיראון עולם. משום מה, לא עשינו בובה חדשה כנדרש. אמרתי ללפיד שצריך ניתוח פלסטי כדי להוריד אותו".

"פייסבוק הוא פלטפורמה מושלמת"

מחוץ לעולם הממוסד של העיתונים היומיים, האינטרנט רוחש קריקטורות. חלק מיוצריהן מנצלים את החופש של הרשת לפרסם קריקטורות פרובוקטיביות; אחרים כדי להביע עמדות שפחות מתקבלות במיינסטרים העיתונאי. אור רייכרט, קריקטוריסט ובעליו של משרד פרסום, מתחזק את דף הפייסבוק הפופולרי (יותר מ-11 אלף עוקבים) "קריקטורה יומית ושאר ירקות של אור רייכרט". "סבתא שלי היתה ציירת, והיא היתה  מושיבה אותנו כילדים לצייר כל הזמן", הוא מספר, "אצלי זה התפתח לתחום של הקריקטורות, והיום האידיאל הוא באמת להעלות לפייסבוק כל יום קריקטורה בצורה כזאת או אחרת".

זה חתיכת אתגר, להתחייב כל יום לקריקטורה.

"טור קריקטורה הוא למעשה טור דעה, ובדרך כלל זה עובד. אני לוקח את מה שאני מכיר, את מה שאני שומע בחדשות של המדינה המטורפת שלנו ומתרגם אותם אינטואיטיבית לקריקטורות. דברים פשוט קופצים לראש. הנה, תוך כדי שאנחנו מדברים, אני מצייר את הקריקטורה של היום".

יש משמעות למדיום של הפייסבוק?

"עבדתי בעבר בעיתונים, אבל בעיניי, המדיה החברתית יצרה התפתחות חדשה בעולם הקריקטורות. פייסבוק הוא פלטפורמה מושלמת ליוצרים שאינם מקבלים ביטוי בתקשורת הממסדית, ודרכו אפשר להגיע לקהל בצורה בלתי אמצעית. כל אדם יכול לבחור אחרי איזה קריקטוריסט הוא רוצה לעקוב, מחוץ לקו השולט של העיתונים. סוג של דמוקרטיה".

יותם פישביין, "ידיעות אחרונות"

בניגוד לקריקטוריסטים של העיתונים, אתה מיידי מאוד בצורת התגובה.   

"בעיניי, זה מפגש הרבה יותר חזק. הקריקטוריסט הקלאסי עובד בצורה של 'שגר ושכח' – הוא מתמודד עם הביקורת ברמת ה'מכתבים למערכת', אבל אני מקבל את הביקורת בזמן אמת. דקות אחרי הפרסום. אני גם משתתף בדיון שנוצר אם הדברים רלוונטיים. הפייסבוק נותן לך לכאורה כלים לדעת מה עובד או מה לא, אבל במהלך הזמן הבנתי שאני לא יודע איך אנשים יגיבו לקריקטורה. אני כן יכול להגיד שיש קבוצות שמאוד רגישות לקריקטורות ושעלולות להיפגע יותר מאחרים, למשל אנשים דתיים: החברה החרדית בארץ או הציבור המוסלמי בעולם. השתמשתי פעם, בטעות, בדמות של הרבי מבעלז, וממש קיבלתי איומים. שיניתי את זה, כי אין לי עניין לפגוע. המטרה היא לעורר דיון, להגיע אל מעבר למובן מאליו".

 
הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

 לכל הפרטים על התערוכה "איזהו גיבור" בבית אבי חי