לשמוע את המילים מתאבדות
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
4.2.14
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

לשמוע את המילים מתאבדות

רחל פרץ מתפרנסת כעורכת לשון, "מכאן שלפחות בזמן השוטף, אני בחזקת מנקה רחובות שבסתר לבו אוהב את הלכלוך"; כותבת שירה ופרוזה כמי שמודעת "בכל רגע לאפשרויות אחרות שרובצות מתחת לכל מילה"; ומדברת בקול, משוחחת ו"דוחפת את המילים למוֹתן"

החבר להתנשקויות ממושכות במעלית

 

יכול להיות שלפני הדיבור היה החוק. לו מותר לקלל, לנו לא. אצלו רוב הדיבור קללות, מעט דיבור בין קללה לקללה; אצלנו איום מתמיד, שכמעט אינו צריך באזכור, בסבון או בפלפל חריף בפה. וכל הזמן להסתכל ולהשתאות: הדיבור שלו שמן, מתפקע מרוב כוונות, מעלה תמונות של גופים מתגפפים, מילים ענקיות, כססססאמממקערסס, זונהבתזונה, דיבור משולח, מותר מותר מותר, ציורים מפורטים של מיתות מסובכות, רותחות, משוננות מבקבוקים שבורים, טינה רקבובית ומותרת, ותמיד בנימה אומללה, נכפית, עולם שלם של אפשרויות, ולנו נותר דיבור קטן, מנוכש מכל נוכחות, היה כיף, המורה אמרה, מה יש לאכול, בלי מבטא, לעולם בלי מבטא, רק אצלו המבטא, רק אצלו היא גולשת פתאום, שפת אמו, ואני יודעת שאפילו היא עילגת בפיו, ובכל זאת, בפה שלו גם זה מותר, בפה שלנו אסור.

rkhl
רחל פרץ. כל דיבור הוא בהכרח לשון הרע

הפעם היחידה, ומובן שרק שומר הסף הדרמטי של הזיכרון טוען שהיא היחידה, שהחוק נשבר היתה כשאחי, אז בן שבע, אמר פתאום, התיז, "תקפצי לי". שנייה אחר כך פרצופו עף הצדה מחמת סטירה, שהגיעה או לא, ופלפל ירוק ארוך נשלף ממגירת המקרר, ואולי לא, אולי היא רק התנמכה לרגע, לא זוכרת מה היה אחר כך, מן הסתם שום דבר מיוחד, אלא שלמחרת בהפסקת עשר גררתי את מ', שתי כיתות מעליי, חבר להתנשקויות ממושכות במעלית, אל מאחורי הבניין, ואמרתי שעכשיו אני יודעת מה עושים. הרחקנו אל מאחורי חומת פחי הזבל, נשכבתי על האדמה, הצמדתי ידיים לירכיים והוריתי לו לקפוץ מעליי. כלום לא קרה. גם כשנזכרתי שיש לעצום את העיניים. הוא התנשף, קפץ מצד לצד, וכלום לא קרה. אולי אז נקרע מרחב הטעות הגדול בין המילים למה שהן אמורות לסמן. עכשיו עולה בדעתי שלא אמרתי לו "קפוץ לי", אלא פרטתי את הדיבור למעשים: עמוד כאן, קפוץ מכאן לכאן. אולי אם הייתי אומרת "קפוץ לי", היה באמת קופץ, מתוכו.

כמה שנים אחר כך באה "שנת האמת". כיתה ט', אני חושבת. אלם חגיגי, מבחירה, שהלך וסגר עליי, האפיר את העולם ואותי בתוכו. זה התחיל בשקר שהתגלה, שקר כלשהו שנמחק מהזיכרון כליל. יש להניח שלא היה שקר גמור, אלא מציאות שלא היתה לה אחיזה אצל שום זולת. ואחריה תדהמת הגילוי שהמילים שאני משמיעה מושלכות עליי חזרה, רוגמות אותי. ואז איזה זמן עקבתי אחרי השותקים. היו לא מעטים מהם בסביבה. להם לא ארבה סכנת הזיוף, ההפרזה, הדרמטיות המתנשפת. הם שייכים למעמד הנעלה של הלא נזקקים לאישור, לתיקוף. הם תמיד יהיו מבוקשים, לעולם לא יבקשו. אלא שבתוך השתיקה הלכה והחריקה צרימה אחרת. המאזינה הפנימית הלכה והתנכרה, המחשבות כמעט שהושבתו. התחלתי לדבר בקול כדי לדחוק אותן מהחלל שלהן, אמרתי דברים כמו, אני בחדר המדרגות, שמונה מדרגות, אני שמה יד על קיר השפריץ, יד ימין, יד שמאל אוחזת במעקה, הקיר אפור, המעקה אפור מתפוצץ, מתחתיו מבצבץ כתום ישן. לא זוכרת איך חזרתי לשקר, בטבעיות, בהתגנבות מוצלחת, שאיש לא תפס, גם לא אני.

 

lot_front_back_print_pdf-1_2
עטיפת הספר
כל דיבור הוא בהכרח לשון הרע. האיש שאמר את זה היה אי אז מספר סיפורים נערץ. במלחמה של החלל המילולי הממופה – המתיימר לזכור, לתת פשר ולהתוות גבול, לכבול למיטת-דעת קצרה או ארוכה את המשך השוצף מעצמו – במלחמה הזאת, שהחלל מובס בה מלכתחילה, למפרע ובדיעבד, סבא שלי בחר בשתיקה. אין לדעת איה דיבור התרחש, אם התרחש, מאחורי השתיקה הזאת, אבל סבא בחר צד. אלא ש"החיה חוטפת את השוט מידי האדון ומלקה עצמה כדי תיעשה אדון", כפי שכתב קפקא באחד הפרגמנטים שלו, "בלי לדעת כי המדובר בדמיון-תעתועים שנולד מקשר חדש ברצועת השוט של האדון".
(מתוך "מעשה לוט")

 

קוף האקדמיה הקפקאי

 

כל אלה הם דיבור מרתק כשלעצמו, מעניין לחשוב עליהם, וממילא אני לא משוחררת מאף לא אחד מהם: הפוליטיקלי-קורקט, הצביעות המוסרית העמוקה שבהיתפסות לדיבור ככיסוי לאוזלת היד הממשית, לפשעים הממשיים, משטרת השפה, מכבסות המילים, עברות שמות של שכונות, ערים ערביות, עברות שמות המשפחה הבן-גוריוני ועד היום, סיומות שהופכות זנבות מילים למשקולות של חיבה ריקה, אבוש, ביוש, מילים שמסמנות זיקה כפויה, פמיליארית, לאומית כמעט, אח שלי, אח שלו, מילים אסורות כמו יהוה, קוס, תבניות ממוחזרות שהמשמעות שלהן אבודה: המקום ינחם אתכם, שלא תדעו עוד צער, מה שלומך, אין בעד מה, למה לא... " היחס שלי ללשון הוא יחסו של השבוי במאורת בריונים. אם השפה היא חוק האב, ממילא, כשאני משתמשת בה, אני נאנסת ואונסת בו בזמן. והרי אין זמן שאני לא משתמשת בה. רוב הזמן זה יחס דומה ליחסו של החתול שחי איתי, היתקליף, למגע ידי: מתרפק ומתמכר ומזורר ובבת אחת נועץ שיניים וציפורניים "


ויש מילים זקנות: ברם. במטותא. איפכא מסתברא. הן כבדות, מקומטות, מאושפזות במוסד המתאים ומוזמנות לאירועים מיוחדים. זו רק התאורה שמפרכסת אותן; הן עצמן משמרות איזו בתוליות מגונה, ועדיין, כשהן מתנחלות באיזה משפט, עולה ריח הנפטלין. יש מילים שאני מתפלאה על שהן פרטיות. למשל ללזלז. זו מילה שצמחה בדיבור כתוב מתמשך שיש לי עם איש אחד. המקור שלה הוא לז, ההוא-שמצביעים-עליו, האחר שלעולם יישאר מנגד, ומתברר שאפשר להפעיל את היחס הזה על כל דבר, להרחיק-כדי-לראות, להרחיק-כדי-לא-לראות, לראות בכלל, על העיוורון המובנה שבראייה. התברר שהפנים-אל-פנים הבובריאני מבטל את הראייה; חושים אחרים משוחחים שם. לפני כמה שנים שמעתי שבאקדמיה יש ביטוי קרוב, "שיום", אבל הוא קרוב משפחה עני כל כך של הלזלוז. ויש הח'ורי. בערבית היא פשוט חופשי, אבל המקור העברי המרומז בה הוא "בן חורין", אלא שאי אפשר לומר, לכתוב, "בן חורין" בלי האסוציאציה הפסחית, הדתית, ואילו ח'ורי מחזיק בדיוק את הדבר: עבד לשעבר, אבל מלידה, מי שחירותו נקנית בכל רגע, במחיר זהות אחרת. כמו קוף האקדמיה הקפקאי. החירות כמהלך, לא כזהות.

 

17:20

המילה "סדום" כזאת אונומטופיאית. סדום. מחזיקה את פקודת השתיקה ("דום!"), ומחזיקה את הסד מהמדרש על מיטת סדום, שהיו מקצצים את רגלי השוכבים הגבוהים לפי מידות המיטות הקצרות או מותחים את אברי השוכבים הנמוכים במיטות ארוכות. סד, לפי המילון, הוא מכשיר עינויים שמוחץ את רגליו וידיו של אדם, ומכאן "נתון בסד", נתון בלחץ או בהגבלה, וכן "סד מלים", סך המלים שמותר לכתוב. מצד שני, סד הוא גם לוח שמתקינים כדי לייצב רגל שבורה, משמע כדי לרפא, לאחות שבר.

(מתוך "מעשה לוט")


השבוי במאורת הבריונים

 

היחס שלי ללשון הוא יחסו של השבוי במאורת בריונים. אם השפה היא חוק האב, ממילא, כשאני משתמשת בה, אני נאנסת ואונסת בו בזמן. והרי אין זמן שאני לא משתמשת בה. רוב הזמן זה יחס דומה ליחסו של החתול שחי איתי, היתקליף, למגע ידי: מתרפק ומתמכר ומזורר ובבת אחת נועץ שיניים וציפורניים. אני מתפרנסת מעריכת לשון, ומכאן שלפחות בזמן השוטף, הכלכלי, אני בחזקת מנקה רחובות שבסתר לבו אוהב את הלכלוך. הפיזיותרפיסט שמרותק אל העיוועי, הספסטי. הבנאי שמעדיף לישון בחורבות. העברית גם מחזיקה בלי הרף את הממד המאגי שלה. כל מילה כמעט מחזיקה את היפוכה המעוקם, המערער, השתלטני. לכתוב משמעו להתחרש בכל רגע לאפשרויות אחרות שרובצות מתחת לכל מילה. להיקרע בין "ניסוח משמעות" לעובדה הפשוטה שברגע הכתיבה עצמו, המשמעות מתרסקת, מתייתרת. כשאני מדברת בקול, משוחחת, אני שומעת את המילים מתאבדות. אני עצמי דוחפת אותן. ויש בכל זה עונג לא פחות מאימה.

 רחל פרץ, משוררת, כותבת, עורכת לשון. ספרה "מעשה לוט" (יומן קריאה בסיפור סדום ועמורה) ראה אור ב-2012. ספר שיריה "פרע ההתפשטות" יראה אור בקרוב

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
תגיות: רחל פרץ
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus