המפץ הגדול
לשונות
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
24.1.10
לשונות
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

המפץ הגדול

הופעתו של לוין היא הופעה של מפץ. למן הרגע הראשון לשונו עיצבה מרחב-עולם ולהפך. מתוך כך, פתאום נהיינו עדים לדיבור אחר, ללשון המותחת כל העת את גבולותיה שלה. הסופרת עינת יקיר במדור החדש "לשונות"

הנה פה, ציפורן של פופצ'ה. הנה שם, ברך קפוצה של החולה הנצחי. הנה הכתף הדחוקה של חפץ והקרסול הבולט החוצה של גניה. מה בעצם ראינו, באותו הרגע, כשחשבנו "חנוך לוין"? אולי את הקשר הבל יינתק. כל הפרדה שתיעשה תהיה מלאכותית, שלא לומר בלתי אפשרית, משהו שלא רק שלא ניתן לעשות – לא ניתן גם לדמיין אותו. הם באו יחד, תאומים סיאמים, חובקים זה את זה, ניזונים זה מזה, כרוכים זה בזה. שאלת הקדימות עומדת פתאום בקרן זווית, סמוקה מרוב מבוכה ואימה. אין תשובה כי אין קדימות. השניים נולדו יחד, בקעו-פקעו באותו הרגע, במפץ אחד. אין אפילו מיליונית השנייה שתבדיל ביניהם, שתיתן בכורה. כשחושבים על זה עוד רגע – זה נכון תמיד, זה תקף תמיד. אבל אין כמו לוין לאשש את זה בבהירות מסנוורת, להראות את התלות שבין השפה לעולם, שלא חדלים, בד בבד, להזין ולהרעיב זה את זו.

 

הופעתו של לוין, הלשונית, הדרמטית, הספרותית, המחשבתית, היא הופעה של מפץ. למן הרגע הראשון לשונו עיצבה מרחב-עולם ולהפך. מתוך כך, פתאום נהיינו עדים לדיבור אחר, ללשון המותחת כל העת את גבולותיה שלה. בין הדיבור הפרוזאי והדיבור הלירי מתח לוין ערסל ענק, אך גיבוריו אינם מתערסלים בו בנחת – הם מיטלטלים, כמו בשיאה של סערה, משום שהם בוערים תמיד מאי נחת. משהו מפריע. משהו מפריע כל כך שאי אפשר לחיות. את הערסל הזה הם אוחזים בשני קצותיו בידיים מיוזעות ממאמץ קודח, כי הם רוצים לשלוט בגורלם – הם רוצים לשלוט בלשונם. אך מה לעשות והם נופלים. מעידה, ואחר כך נפילונת, ואחר כך חבטה עזה, ואחר כך שוברים משהו. ובכל זאת, שוב ושוב הם קמים ומתיישבים כי אין ברירה.

 

 khnvk_lvyn

יוֹם רְבִיעִי

 

יָצְאָה בַּבּוֹקֶר לַרְחוֹב. חוֹשֶׁך מוחְלַט. נִתְקְלָה בְּאֶבֶן וְנָפְלָה. נִפְצְעָה בַּאַף. מִישֶׁהוּ צָחַק. הָלְכָה לְקוּפַּת חוֹלִים. נִתְקְלָה בְּמַדְרֵגַת הַכְּנִיסָה. נָפְלָה וְקִבְּלָה פֶּצָע נוֹסַף בָּאַף. שְׁנֵי אֳנָשִׁים צָחֲקו. נֶחְבְּשָה בַּאַף. יָצְאָה מִקּוּפַּת חוֹלִים, נָפְלָה מִמַדְרֵגַת הַכְּנִיסָה וְנִפְצְעָה שׁוּב בַּאַף. שְׁנֵי הָאֳנָשִׁים שֶׁצָחֲקוּ קוֹדֵם, צָחֲקוּ שׁוּב. חָזְרָה פְּנִימָה כְּדֵי לַחְבוֹשׁ אֶת הָאַףְ, נִתְקְלָה בְּמַדְרֵגַת הַכְּנִיסָה וְנָפְלָה. קִבְּלָה פֶּצָע בַּמַרְפֵּק. שְׁנֵי הָאֳנָשִׁים שֶׁצָחַקוּ פַּעֲמַיִם, צָחֲקוּ פַּעַם שְׁלִישִׁית. נֶחְבְּשָׁה פַּעַם שְׁנִיָיה בַּאַף וּפַעַם רִאשׁוֹנָה בַּמַרְפֵּק. יָצְאָה מִקּוּפַּת חוֹלִים וְנִזְהָרָה שֶׁלֹא לִפּוֹל מִמַּדְרֵגַת הַכְּנִיסָה. הִגִיעָה הַבַּיְתָה וְהָלְכָה לַמִּטָה לַנוּח. בַּדֶרֶךְ לַמִּטָה נִתְקְלָה בְּכִסֵא וְנָפְלָה. נִפְצְעָה בְּכַףְ יָדָהּ. הָלְכָה לְקוּפַּת הָחוֹלִים לַחֲבוֹש אֶת כַּף יָדָהּ. נִתְקְלָה בְּמַדְרֵגַת הַכְּנִיסָה לְקוּפַּת הַחוֹלִים וְנָפְלָה. נִפְצְעָה שׁוּב בַּאַףְ וּבַמַרְפֵּק. שְׁנֵי הָאֳנָשִׁים שֶׁצָחֲקוּ שָׁלוֹש פְּעָמִים, צָחֲקוּ פַּעַם רְבִיעִית. נֶחְבְּשָׁה פַּעַם שְׁלִישִׁית בַּאַףְ, פַּעַם שְׁנִיָיּה בַּמַרְפֵּק, וּפַעַם רִאשׁוֹנָה בְּכַּףְ יָדָה. יָצְאָה מִקּוּפַּת הַחוֹלִים וְנִזְהָרָה לֹא לִפּוֹל מִמַּדְרֵגַת הַכְּנִיסָה. חָזְרָה הַבַּיְתָה. הָלְכָה לַמִּטָה לַנוּח וְנִזְהָרָה לֹא לְהִיתָּקֵל בַּכִּסֵא. קָמָה מֵהַמִטָה לָשִׂים מַיִם לְקָפֶה וְנִתְקְלָה בַּכִּסֵא. נָפְלָה וְנִפְצְעָה בַּיָרֶךְ, בְּכַף הַיָּד, בַּמַרְפֵּק וּבַאַף. צָלְעָה לְקוּפַּת חוֹלִים. נִזְהָרָה לֹא לְהִיתָּקֵל בְּמַדְרֵגַת הַכְּנִיסָה. לֹא נִתְקְלָה. שָׂמְחָה מְאוֹד וְנִתְקְלָה בַּקִיר. שְׁנֵי הָאֳנָשִׁים שֶׁצָחֲקוּ אַרְבַּע פְּעָמִים, צָחֲקוּ פַּעַם חֲמִישִית. נֶחְבְּשָׁה פַּעַם רְבִיעִית בַּאַף, פַּעַם שְׁלִישִׁית בַּמַרְפֵּק, פַּעַם שְׁנִיָיה בְּכַף הַיָד, וּפַעַם רִאשׁוֹנָה בַּיָרֶךְ. יָצְאָה מִקּוּפַּת חוֹלִים. נִזְהָרָה לֹא לִפּוֹל מִמַּדְרֵגַת הַכְּנִיסָה. חָזְרָה הַבַּיִתָה. הָלְכָה לַמִּטָה לַנוּח. נִזְהָרָה לֹא לְהִיתָּקֵל בַּכִּסֵא. קָמָה לִפְתוֹח אֶת דֶלֶת הַמְקָרֵר וְהִתְכּוֹפְפָה, אַךְ פָּתְחָה בְּטָעוּת אֶת  הַחָלוֹן. נָפְלָה לְמָטָה עַל אַרְגָז מַשָׂאִית נוֹסַעַת. הַמַשָׂאִית נָסְעָה חֲמִשָׁה יָמִים לְלְֹא הָפְסָקָה בְּחוֹשֶׁךְ מוחְלַט. בַּיוֹם הַשִּישִי נֶעֱצְרָה הַמַשָׂאִית. קָמָה כְּדֵי לָרֶדֶת. נִתְקְלָה בְּמַעֲקֶה הַמַשָֹאִית וְנָפְלָה לְמָטָה. שְׁנֵי אֳנָשִׁים צָחֲקוּ. אֶחַד מִלְמֵל מַשֶׁהוּ בְּצָרְפַתִית.  הֵבִינָה שֶׁהִגִיעָה לְפָּרִיס. הֵידַד, פָּרִיס, הִיא פּוֹתַחַת דַּףְ חָדָש.

 

("מיומנה של נערה עיוורת", בתוך: "החולה הנצחי והאהובה", 1976)

 

הישבן הכבד מפרוזה מתמסר, חולם לעוף, חולם להיפטר מהסרבול הקיומי, חולם על שירה. הערסל קורא. הלשון, שבחלקה הבטחה, פיוט ממש, כמו אומרת "בואו, בואו, לא הכל מריח מזיעת הקיום האפרורי. יש אופק רחוק, מצויר, לרגעים יש שמים. והשמים האלה יכולים לדבר אפילו צרפתית. אתם רואים? פריס. שְבוּ, כלומר שִכבו, שייטו בערסל הזה, עצמו עיניים". הלשון לוכדת פנימה – לא לוותר. יש מקום לדף חדש. והם קמים, ונשכבים, ועוצמים עיניהם, ובמקרה הזה – הולכים והולכים והולכים, כמו ההולכים בחושך. מחושך עד חושך. והערסל נע ונד, נע ונד, עוד ועוד, וכבר נפער שוב המרחק בין העולמות, בין עולמם לבין העולם שמנגד. בין מה שרצו לבין מה שיש, ושוב הם מיטלטלים, ונזרקים אל עולמם החבוט מלכתחילה. הכל כתוב, ובכל זאת צריך להימנע מזה. ואולי יש כמה תהומות שאפשר לדלג עליהם. ואנו באים אל לוין בשביל התהומות הללו, בשביל להיזכר, שוב ושוב ושוב, עד כמה הופעתנו כאן שבירה, ארעית, כמעט תמיד נטולת פשר, מצויה בתהום הזה.

 

ומאמץ לשונו של לוין לדלג מעל תהומות. הדחף לדלג הוא תמיד פרוזאי. הדילוג עצמו – שירה. גם אם עילג, גם אם מתעוות ומפרכס בדרך ומציג את גיבוריו במלוא עליבותם היומית – הוא שומר על המעוף הזה, ואולי זה מה שחונק את הגרון. אנו מתבוננים בד בבד בשני הדברים: בעילגות הקיומית וברצון העז לפרוץ אותה. והשפה של לוין היא מה שכולא ומשחרר וכולא שוב. רוצים להפוך יצר לתשוקה, זיקנה לנעורים, קטנוניות לגדלות לב, אבל תנועת השפה של לוין הפוכה, ובמובן הזה – אכזרית מאין כמותה: תשוקה הופכת יצר, גדלות לב – קטנוניות. היא לוכדת פנימה, אל תוכה, ואין אפשרות לצאת ממנה. המרחב הלשוני המפתה הוא גם זה הלוכד. המזוודה היא חלק בלתי נפרד מגיבוריו של לוין, אבל דינה שישאו אותה לנצח, ובסופו של דבר ייוותרו עם הלשון בחוץ, תרתי משמע: אפסו כוחותיהם, הם מצויים בריק האנושי שבו גם תמו המילים, שבו גם המילים כילו עצמן לאפס אחד גדול.

 

***

 

כְּשֶׁתֶּחְשַׁכְנָה עֵינַי, / שַׁאֲבִי אֶת עֵינַי הַמֵּתוֹת / אֶל עֵינַיִיךְ הַפְּקוּחוֹת, / וְקַבְּלִי אֶת מַרְאִי הַמּוּטָל לְחֵיקֵך, / וַעֲשִׂי לִי מָקוֹם כִּי קַר, / כִּי אָהַבְתִּי לִהְיוֹת בְּחומֵּךְ, / וְעַכְשָׁיו כְּבָר רָחוֹק מִמֵּךְ, / וְעַכְשָׁיו זֶה נִגְמַר, / וְלֹא יִהְיֶה עוֹד, / וְלֹא נִתְחַבֵּק עוֹד, כִּי תַּם, / כִּי נִגְמַר, שַׁאֲבִי אֶת עֵינַי / הַמֵּתוֹת אֶל עֵינַיִיךְ, / שָׁם אֶהְיֶה עוֹד מְעַט, / אֵרָאֶה בְּעֵינַיִיךְ / הַחַיּוֹת, הָרוֹאוֹת, / יֵרָאֶה הָעוֹלָם שֶׁאֵינֶנִּי רוֹאֶה, / שֶׁהָיָה כֹּה אָהוּב, וְעַכְשָׁיו / הוּא אָבַד לִי, וְלֹא יִהְיֶה, / רַק עֵינַי הַמֵּתוֹת בְּעֵינַיִיךְ הָרוֹאוֹת, / בְּעֵינַיִיךְ הַחַיּוֹת עֵינַי הַמֵּתוֹת / חַיּוֹת עוֹד מְעַט, כָּל עוֹד / תִּחְיִי גַּם אַתְּ, כָּל עוֹד / תִּזְכְּרִי, כָּל עוֹד.

(חנוך לוין, "כשתחשכנה עיניי", מתוך: "חיי המתים", 1999)

 

ובכל זאת, יש מקום אצל לוין שבו הלשון "משתחררת" מכבילותה שלה. ב-19 במרס 1999 הציג לוין את מחזהו "אשכבה" בתיאטרון הקאמרי בתל-אביב. היה זה מחזהו האחרון שהוצג על במה בבימויו. ב-18 באוגוסט אותה שנה, נפטר. את השיר הזה, שפורסם לראשונה בספרו "חיי המתים", צירף אל המחזה. מי שנותר בעולם הזה, בגופו – דינו לעמוד עם הלשון הצרובה ממאבק כושל. מי שחצה את העולם הזה – נפתח אל מרחב לשוני חדש. אל שפה חדשה. המחיר שגבו חייו יילדו לשון שתוכנה הוא לא עוד מאבק, אלא אֵבֶל עמוק, מכאיב, על אובדנה הממשי. והאבל הזה מצוי תמיד אצל האחר, בעיניו הפקוחות, וזאת, אצל לוין, הממשות הלשונית המפשרת והמנחמת ביותר שאפשר לתת.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus