מלחמת רשות
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
15.2.09
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

מלחמת רשות

סיפור משנאי על סיקול אבנים מעלה שאלות על המרחב הפרטי והציבורי: למי יש אחריות על רשות הרבים? האם רשות היחיד באמת שייכת ליחיד? ואולי האידיאל הוא לחיות בעולם ללא בעלויות? תמר דובדבני - הדף השבועי

מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים, ומצאו חסיד אחד. אמר לו: ריקא, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך! לגלג עליו. לימים נצרך אותו האיש ומכר את שדהו, והיה מהלך באותו רשות הרבים ונכשל באותן אבנים, אמר: יפה אמר לי אותו חסיד מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך.


(בבלי בבא קמא נ', ע"ב)

 

הקשר:
משנה ה' בפרק ה' של מסכת בבא קמא מציגה תרחישים שונים של חפירת בור, שבכולם מחויב החופר בנזקי בורו. התלמוד מסיים את הסוגיה בברייתא שתידון כאן. יצוין כי חלוקת המשניות וסידורן בפרק זה אינם זהים בכתבי היד השונים, וישנו הבדל משמעותי בין נוסחי המשנה לנוסחי התלמוד כאן. בדברי אתייחס לנוסח המשנה המופיע בדפוס התלמוד שלפנינו.

 

דיון:
הברייתא הנידונה כאן מעלה שאלות על ההפרדה בין הפרטי לקהילתי ועל משמעותן של רשות היחיד ורשות הרבים בחיינו, ונוגעת בקשרים שבין בעלות, אחריות וצדק חברתי.
lklvky_bkhyrvt_brkhvb
ירושלים ערב בחירות 2009. צילומים: פלאש 90

מעשה באדם אחד שהיה מסקל מרשותו לרשות הרבים -  ההיגיון העומד בבסיס המשנה הוא זה שמנחה גם את הסיפור: כאשר המעשה שעושה אדם ברשות היחיד שלו מזיק ברשות הרבים (או ברשות היחיד של אדם אחר), הוא חייב. מהמשנה ניתן ללמוד שרשות היחיד של האדם אינה נמצאת בחלל ריק, אלא נושקת למרחב שסביבה ומהווה חלק ממנו. מכאן נובע שלאדם יש אחריות ובעלות (ולפיכך גם מחויבות) לא רק על התחום שלו, אלא גם על התחום המשותף לקהילה כולה.


את רשות היחיד קל, בדרך כלל, לתחום: בגדר, בחומה, בגבול. רשות הרבים היא מרחב שקשה להגדירו, ולמעשה, כל מה שאינו רשות היחיד של מישהו הוא בגדר רשות הרבים. גם בשל הקושי בהגדרה ובתיחום וגם בשל המגבלות הרגשיות שלנו, נדמה שהאינסטינקט הבסיסי, שעמו מתמודד גם הסיפור שלנו, הוא לפטור את עצמנו מאחריות על כל מה שמחוץ לתחומנו המיידי: באותה מידה שבה אנו מקפידים על שמירת זכויותינו (הנובעות מן הבעלות והאחריות שיש לנו) ברשות היחיד, אנו נוטים להסיר מעלינו אחריות לנעשה ברשות הרבים.

 

כך בדיוק עושה גיבור הסיפור של הברייתא: הוא מנקה את שדהו מאבנים, ומשליך אותן אל רשות הרבים. אין שום היגיון במעשה הזה וקשה להצדיקו, ובכל זאת הוא נראה סביר, אפשרי ומוּכר מאוד. פחות סביר ויותר מובהק בחוסר הגינותו הוא סיקול האבנים מרשות היחיד שלי אל רשות היחיד של אחר (המשנה שלנו מעלה אפשרות כזו ביחס לבור: "החופר בור... ברשות היחיד ופתחו לרשות היחיד אחר"), אבל לסקל אל רשות הרבים לא נשמע לנו כל כך נורא.

gml_vkl_zbl

ומצאו חסיד אחד, אמר לו: ריקא, מפני מה אתה מסקל מרשות שאינה שלך לרשות שלך!
-  דברי החסיד מבלבלים. הוא קורא את המציאות באופן שונה מזה שאנו מורגלים בו. להבנתו, רשות היחיד אינה בבעלות האדם, ודווקא רשות הרבים היא זו שתחת אחריותו. גיבור הסיפור מלגלג על הדברים – מבחינתו, זו שטות גמורה, שאינה מתאימה למציאות שבה הוא חי. סופו של הסיפור מלמד שיש צדק פרקטי וריאלי (ובוודאי גם פואטי) בדברי החסיד: במציאות שבה שום דבר אינו מובטח, ייתכן ויבוא יום שבו רשות הרבים תהפוך למקום היחיד שבו יוכל אדם למצוא את ביתו. מפשט הסיפור עולה, אם כן, שמעשה הסיקול לרשות הרבים הוא מעשה מטופש, המעיד על קוצר ראייה ועלול להתנקם במסקל. מוסר ההשכל הזה כה פשוט וברור, עד שקשה לי להאמין שזו תכליתו היחידה של הסיפור כאן. גם בשל כך אני חושבת שמשמעות דבריו של החסיד עמוקה יותר. 

 

התואר "חסיד" מתייחס בספרות חז"ל לקבוצת אנשים ספציפית, שהתייחדה, ככל הנראה, בגישה ערכית ובדגשים דתיים שונים מן הנורמה החז"לית (מחקר מעמיק ומקיף בנושא זה נמצא בספרו של מנחם בן שלום, "חסידים וחסידוּת", בהוצאת הקיבוץ המאוחד). אחת ההגדרות המעניינות, בעיני, לתפיסת עולמם של החסידים הראשונים נמצאת במשנה אבות ה', י': "ארבע מידות באדם - האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום; שלי שלך ושלך שלי עם הארץ; שלי שלך ושלך שלך חסיד; שלי שלי ושלך שלי רשע". משנה זו מחלקת את בני האדם על פי מידותיהם, וליתר דיוק, על פי יחסם לקניין ולבעלות. הרשע הוא מי שרואה ברכושם ובתחומם של האחרים את רכושו ותחומו שלו. מבחינתו, רשות היחיד שלו כוללת את העולם כולו. לעומתו, החסיד הוא מי שאין לו רשות יחיד כלל, ומבחינתו אין בעולם דבר שהוא "שלו". עולם שבו כולם רשעים, לפי הגדרה זו, הוא עולם שיש בו מאבקים אינסופיים על בעלות, ומן הסתם, כל דאלים גבר. עולם שבו כולם חסידים, על פי המשנה, הוא עולם שאין בו רכוש פרטי, המושג "שלי" מרוקן מתוכן ותחומה של רשות היחיד מצטמצם למינימום או מתבטל כליל.

hvmlsym_brkhvb

נדמה לי שדברי החסיד לאדם המסקל מתיישבים היטב עם העולה ממשנה זו. מבחינת החסיד, רשות היחיד של המסקל אינה שלו, שהרי אין "שלי" בעולם, והמרחב הציבורי - רשות הרבים - הוא מרחב הקיום היחיד. בדברי החסיד למסקל טמון הרעיון שבעלות על רשות היחיד אינה רק ארעית (היום היא בידי ומחר אולי לא), כפי שעולה מפשט הסיפור, אלא גם, ואולי בעיקר, מנוגדת למציאות הערכית הראויה. את העיקרון הערכי והדתי הזה אפשר למצוא גם בדברי הנביא הושע על אחרית הימים: "וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם" (הושע ב', י"ט). הושע משתמש במילה "בעל" בשתי משמעויותיה: שם האל הכנעני, שאחריו זונים ישראל, ושם העצם המתאר יחסי קניין ושליטה. כשתבוא הגאולה, טוען הושע בשם אלוהים, לא יהיו עוד "בעלים" בארץ, כיוון שתתבטל הבעלוּת בעולם.

 

במשנה אבות הנזכרת לעיל, החסיד והרשע מייצגים את שני הקצוות של הסקאלה האנושית. בתווך נמצאות עוד שתי גישות. מי שמבקש להפריד הפרדה ברורה בין הרשויות - שלי שלי, ושלך שלך - אינו מותיר מקום ל"שלנו", ולמעשה מוותר על רשות הרבים. אלו אנשי המידה הבינונית. כדאי לשים לב שמידה זו מכונה במשנה גם "מידת סדום", אולי על בסיס דברי הנביא יחזקאל: "הִנֵּה זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחוֹתֵךְ גָּאוֹן שִׂבְעַת לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנוֹתֶיהָ וְיַד עָנִי וְאֶבְיוֹן לֹא הֶחֱזִיקָה" (יחזקאל ט"ז, מ"ט). גישת "שלי שלי, ושלך שלך" אינה רק שומרת על רשות היחיד שלי, אלא גם מסתירה ממני את רשות היחיד של אחרים ויוצרת חיץ של חוסר עניין ביני ובין כל מי שמחוצה לי. ברור כיצד חוסר עניין כזה יכול להתגלגל, די בקלות, לכדי רשעות ו"סדומיות". האפשרות הרביעית שמציעה משנה אבות היא זו של עם הארץ.

גישת "שלי שלך, ושלך שלי" נראית במבט ראשון כמעט מגוחכת: מה הטעם בחילופין כאלה? להבנתי, מידה זו היא "בת הזוג" הפרקטית והמציאותית של מידת החסיד: ההדדיות המוצעת כאן אינה מבטלת ממהותה את רשות היחיד ואת תחום הפרט החשובים לנו כל כך, אבל בה בעת היא יוצרת רשות רבים רחבה ומקיפה - מרחב שמתקיים בו מפגש ויש בו בעלות משותפת. בסופו של דבר, הכל "שלנו" ולכולנו יש בעלות ואחריות על הכל.
פליטות מקונגו מתגוררות בדרום תל אביב
פליטות מקונגו המתגוררות בתחנה המרכזית הישנה בדרום תל אביב

המסקל מרשותו לרשות הרבים אולי אינו בשל דיו לקבל את משנת החסיד ולחיות בעולם נטול בעלויות (האם אני בשלה לכך?), אבל גם הוא מגיע למסקנה כי רכוש וקניין אינם בני קיימא ובעלות היא דבר ארעי בלבד, כלומר, מה שהיום הוא שלי, מחר יהיה שלך, ולהפך. נדמה לי שמסקנת הסיפור תומכת בגישת עם הארץ של משנה אבות, אבל רק כשלב בדרך למימוש גישת החסיד: צמצום רשות היחיד והרחבת הבעלות והאחריות על המרחב הציבורי.

**
הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. הנחתה בשיתוף עם אלה ארזי את
"אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות". 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus