לזכור ולשכוח
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
19.10.09
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

לזכור ולשכוח

למרות הפיתוי לשמור על הכאב ולשמר את הזיכרון, אסור לעשות זאת באופן גורף. החיים הם הצמיחה וההשתנות, ולעתים הם מחייבים גם מעט שכחה. תמר דובדבני - הדף השבועי

לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות - הרי היא בחזקתה. אמר רב הונא: נפלה - חוזר ובונה אותה. מיתיבי: אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפויחין בזמן הזה; לקח חצר מסוידת, מכוירת, מפויחת - הרי זו בחזקתה; נפלה - אינו חוזר ובונה אותה! איסורא שאני. (בבא בתרא ס', ע"ב)

 

תרגום:
(נאמר במשנה) "לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות (שבולטים לתוך רשות הרבים), הרי זו בחזקתה (ואינו חייב להרוס אותם)". אמר רב הונא: נפלה (החצר) - חוזר ובונה אותה (כפי שהיתה, כולל הזיזים והגזוזטראות). משיבים (על כך בקושיה מתוך דיון אחר): "אין מסיידים (את קירות הבית) ואין מכיירים (יוצרים צורות בסיד כקישוט) ואין מפייחים (מקשטים את הקירות בצבע) בזמן הזה; (אבל אם) לקח חצר מסוידת, מכוירת, מפויחת - הרי זו בחזקתה (ואינו חייב להרוס את הקיים); (ואם) נפלה (ונהרסו הקישוטים) - אינו חוזר ובונה אותה (כפי שהיתה)!". (במקרה של סיוד וקישוט מדובר ב)איסור (וזה) שונה (מן המקרה שעליו מדברת המשנה שלנו).

 

הקשר:
המשניות האחרונות בפרק השלישי של מסכת בבא בתרא עוסקות בהגבלות הקשורות בבניית בית, ועיקרן במערכת ה"יחסים" שבין הבית הפרטי והמרחב הציבורי. סופה של המשנה האחרונה בפרק, שעליו נסוב הקטע שיידון כאן, אוסר על יצירת זיזים בולטים מן הבית אל רשות הרבים, אך מסייג זאת במקרה שהבית נקנה כך.

 

דיון:
דיון בשתי חצרות שנהרסו מאפשר מבט מחודש על התמודדות עם אבל ותיקון ועל ההבדלים בין הסכמים חברתיים לצווים אלוהיים.


לקח חצר ובה זיזין וגזוזטראות - הרי היא בחזקתה. אמר רב הונא: נפלה - חוזר ובונה אותה - כאמור, המשנה מציינת סייג לאיסור הגורף שלה על בניית זיזים בולטים מן החצר לרשות הרבים. על פי סייג זה, אם מלכתחילה היתה החצר בנויה כך, וכך נקנתה לבעליה החדשים, אין עליו איסור להשתמש בה, או לחלופין, הוא אינו מחויב להרוס אותה. עיקרון משפטי זה מבוסס על רעיון החזקה: מצב קיים, שאין עליו עוררין, נתפס כבעל חזקה במציאות, ומכאן ואילך אין חיוב (ולעתים אפילו לא היתר) לשנותו (דוגמאות שונות לחזקה בהלכה ניתן למצוא כאן). את דברי המשנה מרחיב רב הונא בקביעתו שגם לאחר שנהרסה החצר רשאי בעליה לבנותה מחדש כפי שהיתה קודם.

חצר סרגיי
חצר סרגיי, במגרש הרוסים ירושלים

המשניות האחרונות של הפרק השלישי, וכמוהן גם הדיון התלמודי, מדגישים את העיקרון הדתי והחברתי, שעל פיו יש להימנע מערבוב בין רשות היחיד לרשות הרבים ולהקפיד לשמור על גבולות ברורים ביניהן, בין היתר כדי להגביר את צנעת הפרט ולהפחית את הפגיעה האפשרית בציבור. מדברי רב הונא עולה שעיקרון החזקה ושימור הקיים גובר על העקרונות הדתיים והחברתיים האלה, ובנייה חדשה אינה מחייבת בהכרח את תיקון פגמי העבר.

 

אין מסיידין ואין מכיירין ואין מפויחין בזמן הזה - על דברי רב הונא מקשה התלמוד מעניין אחר: קישוט הבית בזמנים שלאחר החורבן. בתוספתא בסיומה של מסכת סוטה נזכרות כמה וכמה הלכות הנוגעות להתמודדות עם האבל על חורבן בית המקדש. בטקסט מרגש ויפהפה, המצוטט (בשינויים מעטים) גם כאן בסיום הסוגיה והפרק כולו, מלמד ר' יהושע שיעור חשוב בהתגברות על כאב: "משחרב הבית האחרון רבו פרושין בישראל שלא היו אוכלין בשר ולא שותין יין; נטפל להן ר' יהושע אמר להן: בני, מפני מה אין אתם אוכלין בשר? אמרו לו: נאכל בשר, שבכל יום היה תמיד קרב לגבי מזבח, ועכשיו בטל?! אמר להן: לא נאכל. ומפני מה אין אתם שותין יין? אמרו לו: יין נשתה, שבכל יום היה מתנסך על גבי המזבח ועכשיו בטל?! אמר להם: לא נשתה. אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שממנו היו מביאין שתי הלחם ולחם הפנים, מים לא נשתה, שמהן היו מנסכין מים בחג, תאנים וענבים לא נאכל, שמהם היו מביאין ביכורים בעצרת. שתקו" (תוספתא סוטה פט"ו, הלכה י"א).

 

ר' יהושע מלמד שלמרות הפיתוי האותנטי לשמור על הכאב ולשמר את הזיכרון, אסור לעשות זאת באופן גורף מדי אם חפצי חיים אנחנו. החיים הם הצמיחה, ההשתנות, ההליכה הלאה, ולעתים הם מחייבים גם מעט שִכחה. למרות זאת, שכחה בלבד ואיבוד כל קשר לעבר גם הם גזר דין מוות לעם (ולאדם) חפץ חיים, ולכן ההלכה מאפשרת זיכרון של הכאב והאבל, אך תוחמת ומגבילה אותו מאוד: "אמר להם: בני, להתאבל יותר מדי אי אפשר, ושלא להתאבל אי אפשר; אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר דבר מועט זכר לירושלם; עושה אדם צורכי סעודה ומשייר דבר מועט זכר לירושלם; עושה אשה תכשיטין ומשיירת דבר מועט זכר לירושלם" (תוספתא פט"ו, הלכות י"ב-י"ד).  

 

הגבלת האבל מאפשרת בו זמנית את המשך החיים ואת נוכחות הזיכרון בכל רגע: כיוון שכל שמחה ושמחה וכל ביטוי וביטוי של חיוּת מופחתים במעט, מתאפשר לאבלוּת להיות חלק מן החיים עצמם ולא להוות ביטול שלהם. כדאי לשים לב שבהלכה המצוטטת בסוגיה שלנו מופיע איסור על סיוד וכיור הבית בכלל, ואילו בדברי ר' יהושע בתוספתא נאמר במפורש שאדם רשאי לסייד את ביתו בסיד כל עוד הוא משאיר חלק קטן מן הקיר בלתי מסויד. נדמה שהתלמוד מתמודד עם הפער הזה כאשר הוא דן בהרחבה במקור מן התוספתא ואולי משתמש בו כדי לסייג מעט את ההלכה שציטט קודם לכן.

 

b_bl התלמוד משתמש בהלכה על איסור הסיוד כדי לחלוק על דברי רב הונא: בשני המקרים מדובר בחצר שנקנתה כשמצבה מנוגד להלכה (בעלת זיזים לרשות הרבים או מסוידת); בשני המקרים זו חזקתה של החצר ואין בעליה נדרש לשנות זאת; מדוע, אם כן, הדין שונה לאחר שנפלה החצר? מדוע חצר בעלת זיזים שנפלה, יש רשות להקימה מחדש, על זיזיה ובלא תיקון, ואילו חצר מסוידת שנפלה, אין רשות לשוב לסיידה וחובה לתקן אותה?

 

איסורא שאני - תשובת התלמוד קצרה וחדה: מקרה של איסור הוא מקרה שונה, חמור יותר. מן ההקשר ברור שמקרה הסיוד הוא זה שנכנס בקטגוריית האיסור. אם כך, באיזו קטגוריה נכנס מקרה הזיזים? הריטב"א, בפירושו לסוגיה, טוען כאן שההגדרה "איסור" באה להבדיל מהגדרה של "ממונות". דיני ממונות תלויים במערכת של הסכמות חברתיות ומוגדרים בידי בני אדם, לפיכך, מרחב השיפוט האנושי בכל הקשור לדיני ממונות גדול למדי (המושג התלמודי "הפקר בית דין הפקר" מכיל את תמציתו של רעיון זה). דיני איסור, לעומת זאת, קשורים ביחסים שבין אדם לאלוהים ואינם מבוססים על הסכמות חברתיות והגדרות קהילתיות אלא על ציוויים אלוהיים. לאור פירושו של הריטב"א ניתן להבין שההבדל בין החצר המסוידת והחצר בעלת הזיזים הוא במקור האיסור: סיוד החצר נאסר בגלל ציווי אלוהי וערכים דתיים במהותם, ואילו יצירת זיזים לחצר נאסרה בגלל הנזק לרשות הרבים וההפרעה לחיים הקהילתיים התקינים.

 

מדברי רב הונא לעיל מובן שבמקרה הזיזים - שהוא בגדר "ממונות" - גובר עיקרון החזקה ושימור המציאות על פני עקרונות אחרים של מיעוט היזק והגבלת פלישת רשות היחיד אל רשות הרבים, למשל. לעומת זאת, במקרה הסיוד - המוגדר כ"איסור" - אין לעיקרון החזקה ושימור המציאות שום תוקף. באופן כמעט פרדוקסלי, עולה מכאן שדווקא המערכת האנושית של ממונות משמרת ומקבעת את המציאות הקיימת - אולי מתוך הנחה (שגויה, לעתים) שדברים שיש להם חזקה במציאות מסתמא אינם פוגעניים כל כך - ואילו המערכת האלוהית של "איסורים" מאפשרת תיקון העבר, צמיחה והתפתחות. אולי השילוב בין שתי המערכות - זו המשתדלת לשמור על השקט ולא להרוס את הקיים, וזו המבקשת לתקן תמיד - הוא סוד החיים, בדיוק כמו האיזון שמלמד ר' יהושע בין זיכרון העבר לבין בניית ההווה והעתיד.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus