לשאת ולתת

ר' ישמעאל בר' יוסי הווה אזיל באורחא חזא ההוא גברא דרי פתכא דאופי, אותבינהו וקא מתפח. אמ' ליה: דלי לי. אמ' ליה כמה שוויין? אמ' ליה: פלגא דזוזא. [י]הב לי' פלגא דזוזא ואפקרינהו. הדר זכא בהו הדר אמ' ליה: דלי לי. [י]הב ליה פלגא דזוזא ואפקרינהו. כיוון דחזא דקא בעי למיזכי בהו אמ' ליה: לכוליה עלמא אפקרתינהו ולך לא אפקרינהו.

(בבא מציעא ל', ע"ב. על פי כתב יד אסקוריאל)

תרגום:
רבי ישמעאל בן רבי יוסי היה הולך בדרך. ראה (את) אותו איש נושא ערימה של עצים, הושיבם והיה נח. אמר לו (האיש לר' ישמעאל ברבי יוסי): הרם לי. אמר לו (ר' ישמעאל בן רבי יוסי): כמה (הם) שווים? אמר לו (האיש): חצי זוז. נתן לו (ר' ישמעאל ברבי יוסי) חצי זוז והפקירם. חזר (האיש) זכה בהם, חזר אמר לו (לר' ישמעאל ברבי יוסי): הרם לי. נתן לו חצי זוז והפקירם. כיוון שראה (ר' ישמעאל ברבי יוסי את האיש) שרוצה לזכות בהם (שוב), אמר לו: לכל העולם הפקרתים ולך לא הפקרתים!

הקשר:
בסופה של משנה ח' בפרק ב' של בבא מציעא נזכר סייג להלכה המחייבת השבת אבידה: "מצא שק או קופה, אם אין דרכו ליטול, הרי זה לא ייטול". התלמוד, בעקבות ברייתא שהוא מביא, מבין זאת כפטור מהשבת אבידה במקרים שבהם היא עלולה לפגוע במוצא. במהלך הדיון בברייתא זו מובא גם הסיפור הנדון כאן.

דיון:
מפגש בדרך בין חכם מכובד לעני חלש מזמן לי בחינה עצמית של האופן שבו אני עוזרת לאחרים: האם אני נותנת להם את מה שהם זקוקים לו, לפי בקשתם, או שמא אני מוכנה להעניק רק את מה שקל ונעים לי להעניק? על מי אני חושבת בעת הנתינה: על מי שאמור לקבל אותה או עלי ועל כבודי?

אמר ליה: דלי לי. אמר ליה: כמה שוויין? אמר ליה: פלגא דזוזא. יהב ליה פלגא דזוזא, ואפקרינהו -  בדברים כ"ב, א'-ד' מופיעות שתי מצוות בזו אחר זו: מצוות השבת אבידה ומצוות העזרה בטעינת המשא. על מצוות השבת אבידה נאמר שם, בין היתר: "לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם:  הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ". על מצוות הטעינה נאמר: "לֹא תִרְאֶה אֶת חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ", ורש"י מפרש: "הקם תקים - זו טעינה; להטעין משאוי שנפל מעליו". פסוקים אלה קשורים ביניהם גם מבחינה צורנית, והפועל "להתעלם" חוזר בהם בהטיות שונות. מפשט הכתובים עולה כי התורה אוסרת להתעלם מן האבידה ומן האדם הזקוק לעזרה בטעינת משאו, אבל המדרש (ספרי דברים רכ"ב) לומד מן המילה "והתעלמת" דווקא את ההפך: "והתעלמת - פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? היה כהן והיא בבית הקברות, או שהיה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חברו - לכך נאמר והתעלמת מהם". כלומר, במקרים שבהם עשיית המצווה פוגעת בעושה - פגיעה דתית, כמו במקרה הכהן, או פגיעה בכבוד במקרה שהאדם "זקן", כלומר, בעל מעמד גבוה - מותר לאדם (או שזו חובתו) להתעלם ממצוקת חברו, ולא להשיב לו את אבידתו או לעזור לו בטעינת המשא.

כאמור, המשנה העוסקת בהשבת אבידה מתירה לאנשים מסוימים להתעלם מן האבידה שמצאו אם אין זו דרכם, אך אינה מפרטת את דבריה. כדי להסביר את כוונת המשנה מביא התלמוד ברייתא ובה המדרש הנזכר לעיל. נדמה כי סיפורו של ר' ישמעאל ברבי יוסי מובא כאן כדי להתמודד עם המשמעויות המעשיות העולות ממדרש זה, בעיקר ביחס ל"זקן ואינה לפי כבודו".

ר' ישמעאל ברבי יוסי מהלך בדרך ופוגש באדם נושא משא כבד. הוא אינו מתעלם ממצוקת האיש, אבל גם אינו נפנה אליו עד שהוא מבקש זאת באופן מפורש. מסיפורי התלמוד עולה שר' ישמעאל ברבי יוסי אינו אדם חלש. להפך: מסופר עליו שהיה אדם גדול בגופו, בעל און מיני יוצא דופן ובוודאי גם בעל כוח פיזי רב (ב"מ פ"ד, ע"א). מכאן שהסיבה לכך שאינו טוען את המשא קשורה בהיותו אדם מכובד. ר' ישמעאל ברבי יוסי אמנם אינו מסייע לנושא העצים בטעינתם, אבל הוא מבקש לקנותם ממנו. לכאורה, גם זה מעשה נאה של דאגה לזולת - הכסף יחליף את המשא הכבד. מהפקרת העצים - כלומר, מהסרת הבעלות מהם ומתן אפשרות לכל אחד לקחתם - ניתן להבין שלר' ישמעאל ברבי יוסי אין עניין בהם והוא אינו מייחס להם כל חשיבות.

הדר זכה בהו, הדר אמ' ליה: דלי לי. יהב ליה פלגא דזוזא ואפקרינהו -  אך מתברר שלאיש דווקא יש עניין בעצים והוא חוזר וזוכה בהם (כיוון שהופקרו על ידי ר' ישמעאל ברבי יוסי, לקיחתם בידיו קונה לו בעלות עליהם), ושוב הוא מבקש עזרה בטעינתם. ייתכן שאיש זה מצא לו דרך נוחה להתפרנס - קניית עציו שלו, שוב ושוב, מר' ישמעאל ברבי יוסי - אבל נראה לי יותר שהוא מבקש ללמד אותו משהו.

ר' עקיבא מתאר את חשיבותה של ערימת עצים בחייו של אדם עני: "הרבה ספוקים אני מסתפק בהן: אחד שאני שונה בהן, ואחד שאני מתחמם כנגדן, ואחד שאני יכול לישון" (אדר"נ נו"א, פ"ו). עצים אלה, שעבור ר' ישמעאל ברבי יוסי שווים רק חצי זוז ושטעינתם פוגעת בכבודו, הם עולם ומלואו עבור אדם עני: מקור אור המאפשר לימוד, מקור חום ואפילו מצע לישון עליו. כספו של ר' ישמעאל ברבי יוסי לא יוכל להחליף את כל אלה. האיש ניסה שוב ושוב לזכות בעזרה שלה הוא נזקק - טעינת העצים - ושוב ושוב נתקל באטימותו הנדיבה של ר' ישמעאל ברבי יוסי.

אמר ליה: לכוליה עלמא אפקרתינהו ולך לא אפקרינהו - ר' ישמעאל ברבי יוסי אינו מבין את מעשי האיש, ואולי אפילו חש מרומה ומנוצל. לכן הוא מגביל את תנאי ההפקר של העצים, בניגוד להלכה, ואוסר על האיש לזכות בהם. בנסותו להסביר את התנהלותו של ר' ישמעאל ברבי יוסי טוען התלמוד שדבריו הם ביטוי לכעסו. התלמוד אינו מבין את הכעס: "והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הווה". כלומר, ר' ישמעאל ברבי יוסי אינו מחויב כלל בטעינת העצים ומותר לו להתעלם מהם, שהרי הוא עונה על דרישות המדרש - הוא זקן (כלומר, בעל מעמד) ואין זה לפי כבודו לשאת עצים. אם כך, שואל התלמוד, מדוע אינו מסתמך על המדרש ומתעלם ממצוקת האיש? תשובת התלמוד היא: "רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד". כלומר, לפי הדין הישר מותר היה לו להתעלם מן האיש ולעוזבו לנפשו - בודד, עייף וחלש - אולם הוא בחר לנהוג "לפנים משורת הדין" ולנסות לעזור. לכאורה, מצדד התלמוד בר' ישמעאל ברבי יוסי בכך שהוא מדגיש את כוונתו הטובה, שמבטאת השתדלות יוצאת דופן למתן עזרה ומובילה לסטייה מן הדין. למעשה, כך נדמה לי, כוונת התלמוד הפוכה, והוא מבקש לחדד את המסר שניסה נושא העצים להעביר.

כדי להסביר את משמעות הרעיון של "לפנים משורת הדין", מביא התלמוד מדרש נוסף, שממנו הוא לומד שגם מי שהוא "זקן ואינו לפי כבודו" מחויב בעשיית חסד, אפילו חסד המצריך מאמץ פיזי (כמו קבורת המת). את דיונו זה מסיים התלמוד באמירתו של ר' יוחנן: "לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה", שאותה הוא מפרש: "שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין". מכאן שעשייה לפנים משורת הדין היא הדין עצמו, לפחות מבחינה מוסרית, ועזרה לזולת - גם אם אין היא לפי כבודך - היא המעשה הנכון.

קניית העצים והפקרתם, גם אם מקורן בטוב לב, מביעות זלזול בצרכיו של האיש וברצונותיו והדגשת הכבוד העצמי על פני נזקקוּת הזולת. ר' ישמעאל ברבי יוסי, כרבים מאיתנו, נתן את מה שרצה לתת ולא את מה שנזקק לו האיש: הוא נתן כסף כאשר מה שנדרש באמת היה תמיכה פיזית, השתתפות במשא (ואולי גם שותפות למסע) ואמפתיה.

הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי-חי ובתכנית העמיתים של "קולות".