כולם קופצים עכשיו

לא פעם דווקא פורעי החוק – אותם אמיצים המעזים נגד חוסר הצדק המוסרי המצוי לא פעם בתוך הנורמה מסייעים לתיקון המציאות. הרבה תמר דובדבני למדה את הדף היומי וגילתה שגם הרבנים הגדולים של אז הכירו בתרומת אנשי השוליים לתקן את ההלכה. הדף השבועי

ההיא דאתאי לקמיה דרב הונא, אמר לה: מה אעביד ליך, דרב לא מגבי כתובה לארמלתא.

 

אמרה ליה: מידי הוא טעמא אלא דלמא נקיטנא מידי מכתובתי. חי ה' צבאות אם נהניתי מכתובתי כלום!

 

 

אמר רב הונא: מודה רב בקופצת.
(תלמוד בבלי, מסכת גטין, דף לה עמוד א)

 

תרגום ופירוש:

 

אותה אישה (אלמנה) שבאה לפני רב הונא (לגבות את כסף כתובתה), אמר לה: מה אעשה לך, שרב לא מגבה כתובה לאלמנה (מפני שהוא חושש להשׁביע אותה).
אמרה לו: מהו הטעם (שלא לתת לי את כסף הכתובה)? אלא שמא לקחתי משהו מכתובתי (וכבר השתמשתי בכסף). חי ה' צבאות אם נהניתי מכתובתי במשהו!
אמר רב הונא: מודה רב בקופצת (ונשבעת שהיא זכאית לקבל את כתובתה).

***

 

הפרק הרביעי של מסכת גטין במשנה עוסק בשינויים שנעשו בהלכה "מפני תיקון העולם". במשנה השלישית בפרק נזכר תיקון שעשה רבן שמעון בן גמליאל ביחסו של בית הדין לאלמנה המבקשת לגבות את כתובתה מנכסי היתומים: "אין אלמנה נפרעת מנכסי יתומים אלא בשבועה. נמנעו מלהשביעה. התקין רבן שמעון בן גמליאל שתהא נודרת ליתומים כל מה שירצו וגובה כתובתה".

 

***

 

בפרק העוסק בתיקון העולם ישנו מקום נרחב לדיון במעמדן של קבוצות שוליים: נשים, עבדים ועניים. הסיפור הקצרצר שלפנינו מדגים דרך אחת של התייחסות חכמי בית המדרש אל אחת מקבוצות השוליים בחברה, ומצייר בפנינו תמונת עולם מעניינת של היחסים בין הגמוניה ומיעוט.

 

על-פי ההלכה, אלמנה זכאית לקבל לאחר מות בעלה את הכסף המובטח לה בכתובתה. כל זמן שלא גבתה את כתובתה, מחוייבים יורשי הבעל לפרנסה. אם היא מבקשת לגבות את כתובתה מן הנכסים אשר בידי היתומים (ולוותר על זכויותיה אצלם), היא חייבת להישבע בפני בית הדין שעדיין לא נהנתה מן הכסף ולא התפרנסה ממנו, ורק אז ייתן לה בית הדין את המגיע לה.


המשנה מציינת שבתי הדין נמנעו מלהשביע את האלמנות, אך אינה נותנת לכך סיבה. לדעת התלמוד, הימנעות זו מקורה בפחד קמאי מפני השבועה, שנושאת בחובה כוח אלהי מאיים. מכיון שמנעו מן האלמנות להישבע, נמנעה מהן הזכות לקבל את כספן. כדי לתקן עיוות זה, קבע רבן שמעון בן גליאל במשנה שהאלמנה תידור נדר ליתומים, שלא בפני בית הדין, ותגבה את הכסף המגיע לה. התלמוד מספר שרב נמנע מהשבעת האלמנות, לא קיבל את התיקון של רבן שמעון בן גמליאל, ולכן לא היה גובה את כתובת האלמנה מן היתומים ולא היה נותן לה את כספה. התלמוד מוטרד מהתנהגותו של רב, והסיפור שלפנינו מנסה לצמצם מעט את הבעייתיות שבמעשיו.

 

ההיא דאתאי לקמיה דרב הונא -
האלמנה חסרת השם המגיעה אל בית הדין של רב הונא, (תלמידו של רב) מבקשת לגבות את כתובתה. היא לא מפרטת את סיבותיה, ואיני יכולה שלא להעלות בעיני רוחי מה יכול היה לגרום לאשה לרצות ולהיפרד מיתומי בעלה ולהסדיר את יחסיהם בבית הדין – שנאה? קנאה? תחרות? ברור לי כי היא נמצאת במצוקה (כלכלית ואולי גם נפשית). בואה של האלמנה לבית הדין מזמן מפגש בין החוק ומי שאמון על קביעתו וביצועו, לבין האדם "הקטן" עליו הוא חל. זהו מפגש בין ההגמוניה לבין קבוצות השוליים, בין בית המדרש לבין המציאות.

אמר לה: מה אעביד ליך, דרב לא מגבי כתובה לארמלתא
-
רב הונא אינו מרבה במילים, אבל יש בדבריו צליל של התנצלות, של השתתפות בכאב, ובעיקר של חוסר אונים. "מה אני יכול לעשות?!"  שואל רב הונא בתחינה, ומבין מילותיו עולה הקריעה הפנימית שלו בין  חובתו המוסרית לבין מחוייבותו לסמכות רבו. במפגש בין רב הונא - הדיין, הפוסק, נציג החוק וההגמוניה, לבין האלמנה - "נציגת" קבוצות השוליים והמיעוט, מצהיר הרב כי כוחותיו מוגבלים. אני מבקשת לקרוא בדברי רב הונא את ההודאה בחולשת ההגמוניה לתקן את עצמה, גם כאשר היא מודעת לכשלונה המוסרי. בדבריו אלה, באופן פרדוקסלי ואולי בלתי-מודע, מזמין רב הונא את האלמנה לשנות את המציאות בעצמה ולכפות על המערכת את התיקון לו היא מייחלת.

אמרה ליה: מידי הוא טעמא אלא דלמא נקיטנא מידי מכתובתי. חי ה' צבאות אם נהניתי מכתובתי כלום!

האלמנה מקבלת על עצמה את המשימה ו"קופצת" להישבע בלשון מקראית. אני קוראת כאן כאב גדול ומצוקה של אדם שלמרות שהצדק עימו, שערי בית הדין נעולים בפניו. כל שנותר לאדם זה לעשות הוא לדפוק בכוח על השער ולהתריס כלפיו. שבועתה של האלמנה מתריסה בגלל שהיא מבצעת בגלוי את מה שנאסר עליה לבצע. היא מתריסה גם מפני שהיא מדגישה את חוסר הצדק שבבחירה ההלכתית של רב ותלמידיו, ומזכירה להם את מחוייבותם לאלהים  ולמוסר. שבועתה של האלמנה מתריסה בעיקר מפני שהיא כופה על המערכת ההגמונית את עמדת השוליים ומחייבת אותה להתמודד מולה, פנים אל פנים.

 

אמר רב הונא: מודה רב בקופצת
מול התרסת האישה רב הונא נכנע. הוא חש מחוייב לקבל את השבועה, בין משום קדושתה המחייבת ובין משום שיש בה ביטוי לצדק שאמור להוות יסוד להלכה. מעשה האלמנה מאפשר לרב הונא לחבר את שני קצותיו של חבל המחוייבות שלו והוא פוסק כי במקרה של "קופצת" להישבע, במקרה של אלמנה הכופה את שבועתה על הדיין, אפילו רב היה נותן לה את כתובתה.

 

אני רוצה לקרוא את דבריו של רב הונא כאן כהודאה בכוחם של השוליים, לתקן את המציאות: יש מקרים בהם הנמצאים בתוך התחום ההגמוני כלואים בתוך הגדֵרות אותם יצרו להגנתם, והם תלויים בקבוצות שמחוץ לגדר כדי שיפרצו אותה ויאפשרו גם להם לצאת לחופשי.

 

אני רוצה לקרוא את הסיפור הזה כהודאה בחשיבות ה"קפיצה"; כהודאה של פוסקי ההלכה בהכרחיות המעשה המתריס, המוּנע על-ידי תחושת הצדק המוסרי ואינו נכנע לתכתיבי החוק והנורמה, ובתרומתו החיובית להתפתחות ההלכה ולתיקון העולם. 

***


הרבה תמר דבדבני:  נולדה וגדלה בקיבוץ ראש הנקרה, חיה היום בירושלים. הוסמכה לרבנות על ידי ההיברו יוניון קולג' בירושלים. בעלת תואר שני בתלמוד ובלימודי מגדר ממכון שכטר למדעי היהדות. מלמדת הלכה וספרות חז"ל בהיברו יוניון קולג', בבית המדרש בירושלים ובמכינה הקדם צבאית תל"מ ביפו. מנחה בתכנית העמיתים של "קולות". 

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי