אמנות היא משחק בפרספקטיבה. היא בוחנת את הסידור של הדברים במרחב, מתרחקת, מתקרבת, משנה נקודות מבט וזוויות של אור. לא רק במובן המילולי – האמנות החזותית היא משחק גם בפרספקטיבה על המציאות: היא לוקחת צעד אחורה כדי לבחון מה קרה לנו ולוקחת צעד קדימה כדי לגעת בדברים עצמם בזמן אמת ולהבין את המרקם ואת חומרי הגלם של המציאות שלנו. אמנות היא עבודה של עיבוד, עיבוד של חומר ושל תוכן. אבל מה קורה כשאין זמן לעיבוד ואין מרחק ליצירת פרספקטיבה? מה קורה כשמנסים לדבר על הדברים שעדיין מתרחשים?
בתערוכה החדשה שעולה בבית אבי חי, "אלה כרגע חיי", באצירת עמיחי חסון וריקה גרינפלד ברנע, חמישה אמנים ירושלמים בולטים מציגים עבודות שנוצרו במהלך שנתיים של מלחמה רב-זירתית. זוהי תערוכה שאין בה מרווח נשימה, שמציגה את מה שהתרחש בסטודיו של האמנים תוך כדי שהתותחים רועמים. שבוחנת את היחסים המורכבים שבין האמן למציאות חייו, שבין אמנות למלחמה, בין יצירה וחיים למוות וכאב. לכבוד פתיחת התערוכה נפגשנו עם אוצרת התערוכה ריקה גרינפלד ברנע ועם ד״ר תמר גיספאן־גרינברג מנהלת סדנת ההדפס בירושלים, המקום שבו נוצרו גם עבודותיה של רעיה ברונקטל המוצגות בתערוכה, ולשעבר אוצרת ומנהלת הגלריה החדשה בטדי. יחד שוחחנו על השאלות שהתערוכה מעלה: איך עושים אמנות בלי פרספקטיבה של זמן, מה תפקידם של אמנים ואוצרים ברגעי משבר, והאם אנו צפויים לשנים ארוכות של אמנות קודרת ודכאונית.
התערוכה הזאת מציגה יצירות שנוצרו בשנתיים האחרונות, ואנחנו בשלהי המלחמה. האם בעיניכן אפשר כבר לדבר על מה שקורה באמנות הישראלית בזמן מלחמה או שעדיין מוקדם מדי?
ריקה: לחלק מהאמנים יש תחושה שהיצירות שהם יצרו עדיין אינן בשלות להיות מוצגות בתערוכה, אבל זה בדיוק מה שאנחנו רוצים להראות. לעמיחי חסון ולי אין יומרה לתת לדברים כותרת. התלבטנו אפילו אם לכתוב טקסטים על היצירות. זוהי אומנם תערוכה, אבל ניסינו לא להגדיר אותה כדי שנוכל להרגיש שהיא דבר נושם. בעיניי, התפקיד של התערוכה הזאת הוא לייצר שיחה יותר מאשר לקבוע מהי השיחה. ההעמדה של יצירות שונות כל כך בסגנון ובחומר זו לצד זו יוצרת תחושה של כניסה אל הסטודיו, של תערוכת ספרי סקיצות.
תמר: ובכל זאת ברגע שמגדירים את מקבץ העבודות האלו, או אחרות, תחת הנושא הזה של חיי היום-יום, ברקע המלחמה, מסגרת התערוכה ברורה. נתקלתי בכמה תערוכות בזמן האחרון שמדברות את הנושא בצורה מאוד ערטילאית. מדברות על מגע, נחמה, על מגע בין אנשים, נוגעות בנושא המלחמה בצורה הרבה פחות ישירה.
ריקה: נכון, ועדיין, זה יכול להיות הרבה יותר ליטרלי. בחרנו באופן מודע לא להציג חומרים גרפיים מאוד, אלא ייצוגים שהם קצת מרוחקים. התערוכה נעה על הציר שבין הפיגורטיבי למופשט, שבין הקרוב לרחוק, שבין הישיר לערטילאי.
כאוצרת, האם נכון להתקרב למציאות בתערוכות או דווקא להתרחק ממנה ולתת לפרספקטיבה לעשות את שלה בבוא הזמן?
תמר: אמנים יוצרים כל הזמן, בתוך ומתוך המציאות. כל תקופה והקונפליקטים שלה, והאמנים יוצרים מתוך הקונפליקטים האלה. אנחנו פועלים בתוך מכלול של אירועים שחלקם נוגעים בנו יותר – רגעים דרמטיים וטרגיים או רגעים מאושרים – שמלווים בתחושות של תקווה או של שבר נוראי. כהיסטוריונית של האמנות, בחנתי במחקרים שלי את האמנות בהקשר של החברה ושאלתי איך האמנות מושפעת משינויים חברתיים. ובכל זאת, באופן אישי כשהתחילה המלחמה ובשנתיים הראשונות שלה, כשעוד הייתי אוצרת בטדי, נמנעתי מלעסוק בה ובהשלכות שלה באופן ישיר. מצד אחד התלבטתי אם התערוכות שהוצגו בגלריה מתאימות להצגה בתקופה הזאת, ומצד אחר, היה לי קשה להתעסק עם החומרים של המלחמה כשהם כל כך טריים. אני חושבת שנעשו בעולם האמנות כמה תערוכות חשובות שנגעו במלחמה מקרוב, ועם זאת, ממש נמנעתי מלגעת בעצבים החשופים האלה. אולי ההימנעות שלי מלגעת בכאן ועכשיו בתערוכות בגלריה נבעה גם מעצם הנטייה שלי לבחון את העבר ופחות את הווה.
זאת אף שבתחילת המלחמה בן הזוג שלי גויס לארבעה חודשי מילואים ולא היה בבית, ובכל זאת הרגשתי, בתור מי שיושבת פה בירושלים, לא בצפון ולא בדרום, שאין לי את הפריבילגיה לגעת בכאב העמוק הזה. התמודדתי עם המלחמה בעולם הקטן שלי, בניסיון להגן על הילדים שלי, והחוויה שלי את הכאב והפחד הייתה משנית בעיניי ביחס לחוויה של אחרים.
ומה זה אומר על התפקיד של האמנות בכלל?
תמר: אני חושבת שאמנים צריכים להמשיך וליצור אמנות, וזה לא משנה אם הם מוציאים אותה החוצה או לא; זה לא רלוונטי. בסוף, עוד עשר שנים אולי, אפשר יהיה לבחון את כל העשייה שקרתה פה; לבחון כל מיני ערוצי התמודדות או דרכי ביטוי שקשורים לשבר הנוראי הזה שאנחנו עוברים. יש אמנים שהיו שם ברגעי התופת; יש אמנים שגויסו למילואים וחוו את התופת בצורה אחרת; יש אמנים שהיו חלק מהמחאה הכללית או תמכו בכל הנושא הזה של החטופים; ויש גם אמנים שזה נגע בהם בנקודה מסוימת, והם התייחסו אליה והמשיכו הלאה. האמנים יוצרים עכשיו, והחוקרים יחקרו בהמשך.
ריקה: לאמנות יש תפקיד. השאלה היא האם אמנות היא אסקפיזם או תגובה לחיים. אם היא תגובה לחיים, קשה לי להבין איך אפשר לא להתייחס למלחמה. המלחמה היא חיי היום יום שלנו; היא התצורה שבה אנחנו חיים, גם אם אנחנו גרים בירושלים. המדינה שלנו פצפונת, ואנחנו קשורים לחיי המילואים; אנחנו קשורים ל"הותר לפרסום"; ואנחנו קשורים לדימויים החדשותיים שנצרבים לנו בגוף, והם חלק מאיתנו. אנחנו המלחמה ואנחנו היום יום.
תמר: אמנות, בעיניי, היא קודם כול הצורך של האמנים ליצור. צורך אישי מאוד, צורך מולד. חלק מהאמנים קשובים יותר לחברה ולסביבה שהם חיים בה, וחלקם קשובים יותר למעמקי הנפש שלהם. אמנות היא קודם כל של האמן; אין לה תפקיד. בעיניי, האמנים לא צריכים להרגיש שהם נביאים או דוברי הדור.
אמנות היא כמובן גם מסמך היסטורי, ויש לה תפקיד חשוב, אבל זה לא צריך להטריד את האמן; הוא מונע מצורך פנימי. יש אמנים שערים מאוד למה שמתרחש בחברה, ובגלל זה אנחנו רואים לאורך ההיסטוריה תופעה של תנועות מחאה רבות שמשתמשות באמנות, אבל היצירה לא צריכה לנבוע מתוך תפיסה של תפקיד. אמן צריך ליצור. מאיזה משאב הוא יוצר או מאיזה צורך הוא יוצר? זה תלוי בשאלה אם הוא קשוב יותר לחוץ או שהוא אמן שמופעל מהעשייה עצמה, החומר, הצבע, הגוון. או גם וגם.
לי לפעמים קשה עם זה שאנחנו, האוצרים, המבקרים, אלו שמפרשים את האמנות, כופים על האמנות את הפרשנויות שלנו. צריך לעשות את זה בעדינות. עם זאת, בראייה היסטורית, אנחנו רואות תהליכים חברתיים שקורים בצורה ברורה מאוד, גם בספרות וגם בשירה וגם באמנות. התרבות היא גם מסמך היסטורי – היא מבטאת את המציאות – אבל זה עדיין לא אומר שכל האמנים צריכים לחשוב או להרגיש שזה התפקיד שלהם. הם פשוט מבטאים את מה שקורה להם בבטן, בשכל, בתוכם. ריקה: בעיניי מה שקורה לך בבטן מושפע ממה שקורה בחוץ, במידה כזו או אחרת. אני לא מחפשת אמנות מגויסת, אבל אני מבינה שכולנו מגויסים במידה כזו או אחרת, אם נרצה או לא נרצה.
נועה: ריקה, האם לדעתך אם את אוצרת אמנות שנוצרת בזמן מלחמה, תצא תערוכה על המלחמה?
ריקה: כן, וכשאנחנו ממסגרות את היצירה כיצירה על מלחמה, אנחנו מאפשרות לצופה לחוות חוויה אמנותית מורכבת יותר ופחות ליטרלית.
תמר: גם הצופה עצמו מחבר את התחושות. כל אחד בא עם המטען שלו, ואני בטוחה שהמטען האישי מפעיל את חוויית המבקר ואת ההבנה שלו את העבודה. אני נמנעת באוצרות שלי מלהצהיר הצהרות ברורות על הקשר של היצירות למצב, כי אפשר לפרש אמנות בכל מיני דרכים. הרגשות שהיצירות עוסקות בהם הם לרוב עמומים יותר וניתנים לפרשנות, ואנחנו, הצופים והאוצרים, משליכים עליהם את ההבנה שלנו.
נשמע שיש כוח גדול מאוד לאוצרות - החיבור בין היצירות השונות והמסגור שלהן. מי מחליט מה אנחנו רואים בסוף, האוצר או האמן?
תמר: זה מארג מאוד עדין. האמנים מביאים איתם את העולם שלהם, והאוצר בא עם האג'נדה שלו, וצריך למצוא איזו דרך ביניים שמשלבת את הגישה של האמן ואת הגישה של האוצר. אבל ברגע שהאמן מחליט להציג את העבודה שלו, לכל אחד יש את החופש "להלביש" עליה איזו פרשנות שהוא רוצה.
אני חושבת שבתור אוצרים יש לנו אחריות מסוימת על מה שאנחנו מספרים לקהל ועל מידת ההכפפה של העבודות לאג'נדה שלנו.
האחריות של האוצרת היא דווקא לא לגעת יותר מדי?
תמר: זה לא שחור או לבן. צריך להנגיש את העבודה, אבל צריך לעשות את זה עם הרבה אחריות. זו גם אחריות של האמן לתווך נכון את העבודה שלו, אם הוא מעוניין בכך.
האם צפויה לנו תקופה שבה המוזיאונים יתמלאו באמנות קודרת ופוסט־טראומטית?
ריקה: אני אומרת ההפך: יש האצה, יש צמיחה. אנשים רוצים לחיות. כמו בייבי בום. בעיניי, תנועת החיים, אפילו אצלי, פשוט עלתה. אני פשוט רוצה יותר לחיות, והלוואי שהמוזיאונים ישכילו ויעשו עבודה כזאת – של רצון לחיות.
תמר: אני חושבת שאנחנו נראה גם התעסקות באמנות לשמה וגם התעסקות בכאן ובעכשיו, כפי שזה היה לאורך השנים. המלחמה הזאת תפסה את כולנו בבטן הרכה. אני חייתי את החיים שלי עד המלחמה ב"לה לה לנד", בסוג של הדחקה, במחשבה שהחיים פה יחסית נורמליים, וגם הדור שמעליי חי באותה הדחקה. אני מאמינה שנמשיך להיאחז באיזושהי ציפייה שהתקופה הזאת שנשברה לנו ב 7 באוקטובר תחזור, אף על פי שאנחנו יודעים שהיא לא תחזור כל כך מהר. אני רוצה לחשוב שאנחנו נאחזים בדברים היומיומיים והרגילים וגם באמנות לשמה, כי אמנות היא לא רק מסמך היסטורי. כך או אחרת אני מקווה שעולם האמנות ישכיל לתת מקום וביטוי לאמנות איכותית וליצירות העוסקות במהות היצירה עצמה ובערכיה, לצד עבודות שנוגעות בכאן ובעכשיו ובמה שהיה.
לאתר התערוכה לחצו כאן>>
תמונה ראשית: הפוגה\ מידד אליהו - 27x19 ס"מ, גואש וצבעי מים על נייר
