ימים ספורים לאחר השבעה באוקטובר, החל מידד אליהו (יליד 1983) לצייר את פני החטופים במחברת הסקיצות שלו, וכמעט מדי יום פרסם ברשתות החברתיות תצלום של עבודה חדשה. 251 דיוקנאות של האזרחים והחיילים והתושבים הזרים שנחטפו לרצועת עזה במהלך טבח שמחת תורה מילאו את שש מחברות הסקיצה של אליהו. פני החטופים, שנעשו מאז מוכרים בכל בית בישראל, שהתנוססו על כרזות בהפגנות ברחבי העולם (ומנגד, נתלשו מקירות הקמפוסים), נראות בציוריו של אליהו אנושיות מתמיד. סדרת דיוקנאות אלו, שכותרתה יומני ערובה, מוצגת בתערוכה אלה כרגע חיי בבית אבי חי.
עוד מוצגת בתערוכה סדרת רישומים של קיבוץ נחל עוז, שאותה יצר כחייל מילואים. אליהו מתעד ברישומים אלו את האנשים ואת הנופים בקיבוץ האבל וההרוס, שניסה, למרות מצבו הקשה, לייצר שגרה בתוך הכאוס והטרגדיה. את סדרת העבודות אחרי הקרבות, שמוצגת אף היא בתערוכה, יצר סמוך להפסקת האש. הציורים מציגים סצנות שמהדהדות את דימויי המלחמה בצבעוניות אחרת, מובחנת, אופטימית. שלוש הסדרות, שעוסקות בתיעוד המלחמה, מתרגמות את הדימויים מהשפה החדשותית לשפה האמנותית הייחודית של אליהו.
באילו אופנים פרצה המלחמה אל הסטודיו שלך?
בתקופה שלפני השבעה באוקטובר הייתי במהלכו של ניסיון עיקש לשמור על שגרת הסטודיו, אחרי תקופה ארוכה של עבודה אוצרותית והפקתית. באופן צפוי, השגרה הזאת הופרה לחלוטין. מצאתי את עצמי בבית, ודי מהר גם מגויס למילואים קצרים. בעיקר מצאתי את עצמי בהפסקה ובצורך להתמודד עם צרכים חיצוניים ממשיים אל מול הסכנה. דווקא הסדרה שמוצגת בתערוכה, יומני ערובה, נוצרה מתוך הצורך לשמר את המצב שבו האמנות היא חלק מהחיים, חלק מהמצב, באמצעות התיעוד וההתייחסות הישירה למצב.
האם המלחמה גרמה לך לשיתוק או לפרץ יצירתי?
סדרה שלמה של הדפסים, עקיפים יותר בהתייחסות למצב, נולדה והתפתחה מתוך העיסוק שלי בשבלונות, שהחל לפני המלחמה. השתמשתי בשבלונות של סמלים, צורות וחפצים כדי לדבר על זהות ועל הקיום הלחוץ והכמעט בלתי-אפשרי כאן. המשכתי לפתח את העבודות בסדנת ההדפס בירושלים, ולאחר מכן במסגרת רזידנסי קצר בוונציה. בסופו של תהליך, נהייתה סדרת ההדפסים ללב של תערוכת היחיד מטוטלת, שאצרה טל שוורץ בגלריה שפטר בקרקוב, פולין. במובן הזה המלחמה לא הצליחה לעצור את העשייה שלי, אלא מיקדה אותי בהכרחי. הייתי עובד בבית, בלילות, בכל רגע פנוי, ומובן שהיה בה גם סוג של ריפוי ועיבוד של המציאות הקשה.
האם לדעתך אמנות שמגיבה לאירוע מסוים טובה יותר כשהיא נוצרת בזמן אמת או כעבור זמן מהאירוע? ישנם מבקרים שטוענים שצריך לחכות רגע ולעבד כדי שיהיה ליצירה ערך אמנותי.
מה שהשנתיים האחרונות לימדו אותי זה שהמציאות שלנו עולה על כל דמיון, במובן הכי עמוק וקשה, ואל מול מציאות כזו, לתהליכים יצירתיים יש קצב משלהם, והקצב הזה הוא חמקמק ובלתי-צפוי. לפעמים אני יכול למצוא את עצמי מגיב בצורה אפקטיבית ומיידית, ולפעמים נדרשים חודשים ארוכים כדי לעבד תהליכים. קשה לי למצוא את הדופק אל מול המציאות, אבל בהמשכיות היצירה וברצף יש נחמה גדולה.
האם צפויה לנו תקופה מדכאת של אמנות פוסט-מלחמה עצובה ואפלה?
אמנות היא דבר חמקמק, ומה שהוא אפל ומדכא בעיני אחד יכול להיות נוגע ומרפא בעיני אחר. אני דווקא מוצא שלאחרונה אמנים מתחפרים בתוך עצמם ולא נמצאים בנקודת התייחסות למציאות. אני לא חושב שהאמנות צריכה להיות בנקודת התייחסות ישירה למציאות כמו שהיא צריכה שתהיה בה מודעות ונקיטת עמדה אל מול המציאות. גם התרחקות היא נקיטת עמדה. אני חושב שזה זמן חשוב לאמנים להיות במודעות יתר, וגם להציג ולהופיע עם היצירה שלהם מחוץ למסגרות המוכרות לתרבות ולאמנות.
מה בעיניך התפקיד של אמנות? בשביל מי ובשביל מה אתה עושה את זה?
לאמנות יש את מרחב הקיום שלה, של אפשרויות הביטוי החופשיות והבלתי-תלויות שלה, ועליו אנחנו צריכים לשמור. היא לא צריכה להתגייס וגם לא לקשט וגם לא לשרת אף אחד, וזה כמובן מקום מאוד שברירי לפעול מתוכו. אני רואה באמנות וביצירה חלק מהחיים וחלק מהותי מהיות בן אדם, בן תרבות.
תמונה ראשית: מידד אליהו \ 27x19 ס"מ, גואש וצבעי מים על נייר