"תקופות שבהן אני לא יוצרת מביאות איתן דכדוך, תחושה של ׳בל תשחית׳, על כל השפע שעומד לפניי ואני לא עושה איתו כלום". סדרת התצלומים האנלוגיים של נגה גרינברג (ילידת 1985) מציגה סצנות אינטימיות ורכות בתוך תקופה מורכבת וקשה. גרינברג תיעדה את השגרה בעורף בזמן המלחמה, שהמשיך לקיים חיים בין הריצה למרחבים המוגנים. התצלומים, שמציגים סצנות המתרחשות בעיקר במרחב המשפחתי, יוצרים תחביר של רגעים יומיומיים בצל המלחמה: אזעקה, כביסה, "הותר לפרסום", ארוחת ערב, בכי, שינה. העבודות מוצגות במסגרת התערוכה אלה כרגע חיי, המוצגת בבית אבי חי.
בעוד התותחים רועמים, ילדות ממשיכות לחגוג ימי הולדת; חולצות לבנות נתלות לייבוש בשמש כמו "דגל לבן" אזרחי; האור הניגר ממשיך להאיר ולהמתיק את העיניים; ובובת גיבור־על המונחת באגביות על לוח המחוונים מזכירה את התקווה הילדותית לפתרון הוליוודי שבו הטוב מוכרח לנצח. הדמויות האנושיות בתצלומיה של גרינברג חתוכות, חלקיות, כמעט אגביות. גם הנוף הנלכד בעדשתה נענה לאותו התחביר: הטבע יפה אך אינו שקט; הדרך פנויה אך אינה מתבהרת.
באילו אופנים פרצה המלחמה אל הסטודיו שלך? האם היית באמצע עבודה על משהו אחר?
כשפרצה המלחמה הייתי בין שתי תערוכות יחיד שקו ברור נמתח ביניהן, והוא נגדע באחת. התערוכה שעמדתי להציג הסתמנה כהמשך ישיר של מהלך שהתחיל, כמה סימבולי, מיד אחרי התערוכה שהצגתי בגלריה בבארי, בנובמבר 2021.
התחלתי לחקור את מה שקורה בקצה של סרט הצילום, המקום שבין ה"חי" ל"מת", בין הדימוי לקצה החומר שטבל בכימיקלים, והתרגשתי מהמופעים הוויזואליים המפתיעים שמתהווים שם. מתוך כוונה להתכתב עם אמנות פמיניסטית ועם המדרשים על הריחוק בין המים העליונים למים התחתונים, הכנסתי סרטי צילום למכונת הכביסה ולמדיח הכלים, אבל אחרי שמחת תורה, שום דבר לא יכול היה להמשיך כשהיה. התנתקתי לחלוטין ממעשה היצירה למשך כמה חודשים. כשאמת בסיסית כל כך נשמטת מתחת לרגלינו, לא הרגשתי שיש צידוק לאמנות בעולם. יש משהו די פריבילגי ביצירת אמנות. לא בכדי אברהם מאסלו לא שם את היצירה באזורים השמנים יותר של פירמידת הצרכים. אמנות צריכה תנאים טובים בשביל להתקיים, והרגשתי שתנאי הבסיס אינם עוד. הזמן עשה את שלו, כאב התגובה למציאות התקהה והאמנות חזרה לחיי.
האם המלחמה יצרה אצלך שיתוק יצירתי? פריון? שינוי כיוון?
עברו עליי חודשים רבים של שיתוק. אפילו לכתוב לעצמי היה קשה. אבל היה דד-ליין לתערוכה בתל אביב, במרץ 2024, והגיע הרגע שלא יכולתי לחמוק ממנו. הגעתי להחלטה שאני לא מוותרת על התערוכה הזאת, אבל אני ניגשת אליה ממבט אחר. חוסר השליטה תמיד היה נושא בעבודה שלי; אני תמיד מעריכה את טביעת האצבע של המקרה, אבל מהרגע הזה, שבו חזרתי ליצור, הרגשתי שהשליטה שלי נשמטת לחלוטין ושאני יוצאת לדרך חדשה, לשבירת כלים. לא יכולתי יותר לסבול את המניירות של עצמי, את אותם המקומות המופשטים שאליהם אני תמיד נשאבת. אם נגזר עליי ליצור, אני חייבת לגלות שדה חדש, לצאת ממקום אחר במוח.
הגדרתי את התערוכה הזאת כאקספרימנט מוחלט. ויתרתי על כל שאיפה ליצירה מוגמרת שתופיע שם. נתתי לעצמי להיפגש מחדש עם החומרים ועם המציאות ממקום עניו יותר, שמקבל את חוסר השלמות כעובדה מוגמרת. באופן פרדוקסלי, חוויתי הקלה בחיבוטי הנפש, בעננת המאניה־דיפרסיה, הרצוא־ושוב שמלווה תמיד את תהליך היצירה. לא פחדתי לטעות בדרך.
באופן מעגלי, חזרתי בטבעיות לאותם הנושאים שהעסיקו אותי גם קודם – הפעם ממבט אחר, צבוע בגוונים של התקופה.
בשנתיים האחרונות העשייה שלי תיעודית יותר; היא מתבססת על חומרי גלם מהמציאות הקונקרטית – והעבודות בתערוכה מייצגות את הממד הזה ביצירה שלי.
מה את חושבת על התפקיד של פרספקטיבה באמנות? האם בעינייך אמנות שמגיבה לאירוע מסוים טובה יותר כשהיא נוצרת כעבור זמן מהאירוע או כשהיא נוצרת בזמן אמת? ישנם מבקרים שטוענים שצריך לחכות רגע, לעבד, כדי שיהיה ליצירה ערך אמנותי. מה דעתך על זה?
כל יצירת אמנות טומנת בחובה רכיבים של זמן ומקום. אני כמובן לא מדברת על ההיבט התיעודי הפשוט. גם הריבוע השחור של מלביץ' שופך אור על הזמן ועל המקום שבהם היצירה נוצרה. יש באמנות יסוד שמחובר לשפה האמנותית, להלכי הרוח, לכאן ולעכשיו, אבל לא די בזאת. ביצירה טובה יש גם ממד של אוניברסליות ושאיפה לאינסוף. יצירה שמתייחסת אך ורק לנושאים עכשוויים בלי לגעת בקיום של הנשגב והאינסופי תישאר בגדר קוריוז בחלוף הזמן. האמן צריך לנסות להחזיק אצבע אחת בכאן ובעכשיו ואצבע אחת בנצח. הבסיס של האינסוף נוגע בשאלות עומק שהאנושות הולכת איתן משחר קיומה – בעוצמות ובצורות משתנות כמובן. אבל זו בעיניי החלוקה בין יצירה שיש לה קיום בפרספקטיבה של זמן ובין יצירה שיש לה תאריך תפוגה.
אמנות שמכירה גם בזמני וגם בנצחי תהיה טובה ומעניינת גם באופן מיידי וגם בפרספקטיבה ארוכת טווח.
האם לדעתך נכון לנו עידן מדכא של אמנות פוסט-מלחמה עצובה ואפלה?
אני מקווה שלא. אמנות חד־משמעית או חד־גונית היא חסרת ערך. אני חוזרת לשאלה הנוגעת לפרפסקטיבה של הזמן: אמן חייב להיות מחובר אל מה שמעבר לכאן ועכשיו. הכאב והשכול יופיעו, אבל הם לא חזות הכול. גם לאה גולדברג יכלה לכתוב את את תלכי בשדה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. היא יכלה לראות בעיני רוחה את הטוב ואת היופי גובר, וזו בעיניי התשובה: האמן צריך להגיב לאירועים, אבל מתוך תפיסת מציאות רחבה. ההיסטוריה היהודית הכואבת הייתה קיימת כנושא גם לפני שמחת תורה, והיא מקבלת משנה תוקף חדשות לבקרים, לצערנו. ייתכן שהזהות היהודית והגורל היהודי יהיו נושאים שיקבלו יותר אור זרקורים ביצירה הישראלית בשנים הקרובות, בדומה למה שקורה בשיח הציבורי.
אם לשפוט בנקודה הזאת בזמן, אני חושבת שהאמנות הישראלית – בדומה לתהליך שעברתי בעצמי – חזרה לנושאים שהיו על סדר היום גם לפני המלחמה, והשכול והכאב הוא אחד מהם.
מהו בעינייך התפקיד של אמנות? בשביל מי ובשביל מה את עושה את זה?
אני עושה אמנות, קודם כול, כי אני לא יכולה שלא. זו אינה בחירה; זה כורח. יש את הרגע הזה בכל עבודה, הרגע של הגילוי: נוצר כאן משהו חדש; ניצוץ קטן ירד אל הארץ; תחושה שהדברים במקומם, שהצלחתי לומר משהו – אמירה מזוקקת ודקה שנובעת מחוויית הקיום שלי.
מעשה האמנות מבקש להוסיף דבר־מה לתוך עולם חסר. יצירת האמנות נולדת מהמקום של האי־נוחות, מהכאב בבטן, מנקודת חיכוך עמוקה שלי עם העולם. כששואלים אותי למה אמנות ומלנכוליה הן חברות טובות כל כך, אני קודם כול מסכימה עם הנחת היסוד: אמנות נוצרת איפה שיש חסר. ולמה זה? כי הנשמות שלנו מיוסדות על הרצון לתיקון. זה אולי נשמע דרמטי מדי לומר שאני יוצרת כדי לתקן עולם. זה כמובן לא מה שאני מספרת לעצמי כשאני עובדת על פרויקט, אבל בעומק, זה הזרם התת-קרקעי שמניע הכול.
למה צריך אמנות? האינדיבידואל צריך אמנות כי היא מרחיבה את המנעד הרגשי והמחשבתי. היא מעוררת שאלות והיא יכולה לגרום לדמעות ממקומות עמוקים. החברה צריכה אמנות כדי לכונן זהות, שייכות תרבותית, שפה משותפת, קיום קולקטיבי בקומה הגבוהה יותר.
תמונה ראשית: עשרים וארבעה חלונות - 85x80 ס"מ, צילום 35 מ"מ \ נוגה גרינברג