"אני תמיד בהפוגה", מספר אלקנה לוי. "הסטודיו היה הפוגה בין מילואים למילואים, בין הסבבים, אז במילואים עסקתי בהיותי אמן: התייחסתי למילואים שלי כרזידנסי, ובסטודיו עסקתי במילואים ובחוויות שנצרבו בי שם".
ראשיתם של ציורי השמן הריאליסטיים והפיגורטיביים גדולי הממדים של אלקנה לוי (יליד 1993) במחברת הסקיצות שנשא עימו לאורך אין-ספור סבבי המילואים בגבול הצפון כמפקד תותח מתנייע בחיל התותחנים. בהפוגות שבין הסבבים יצר אותם בסטודיו הירושלמי שלו. העבודה האיטית בשמן סיפקה לו אתנחתא נפשית מהמתח התמידי והזמן הדוחק בשדה הקרב.
בציוריו של לוי, שמוצגים בתערוכה בבית אבי חי אלה כרגע חיי, המלחמה נוכחת גם בסטודיו ובמרחב הביתי שלו: בדיוקן העצמי תיבת נח המדים עדיין לגופו שעה שבתו הקטנה יושבת בחיקו. הוא אוחז צעצוע ביד אחת ומכחול ביד השנייה, ונדמה שמחשבותיו נתונות עדיין למראות הקרב; בציור "דיוקן האמן בהפוגה", הנראה כמחווה לדיוקנאות העצמיים של הרנסנס, אלקנה, לבוש מדים, עומד מול הקנבס ומישיר מבט אל הצופה. מאחוריו נראה הנשק השעון אל הקיר; ובציור "טבע דומם בהפוגה", תחת הפירות וזרי הפרחים בתפקיד ה"טבע הדומם", מוצגים מדים מקומטים הנשפכים מתוך שקית.
אופן ייצוג החיילים השתנה לאורך תולדות האמנות הישראלית: מאידיאליזציה מעוררת הערצה בימי ראשית המדינה, דרך מחאה ופירוק האתוס בשנות ה-70 וה-80 ועד קיטש פוסט־מודרני בשנות האלפיים. דיוקנאותיו של לוי מצליחים ללכוד את המתח העדין בין דמות הגיבור ודמות האנטי־גיבור המתקיימות בו זו בצד זו.
באילו אופנים המלחמה פרצה אל הסטודיו שלך? האם היית באמצע עבודה על משהו אחר?
"אני אדם דתי, וביום יום אני מחפש את אלוהים. אחת הדרכים שלי לחפש היא אמנות. הייתי רוצה להאמין באלוהים, וזה דורש עבודה, אז אני הולך לבית המדרש ואני גם מצייר. הציורים שלי, לרוב, הם יותר מופשטים ורוחניים. כשפרצה המלחמה, הייתי חייב לעבד את כל הדברים שחוויתי. המלחמה השפיעה עליי קשה מאוד. הייתי במילואים הרבה מאוד זמן, והיו לי חוויות קשות מאוד, והרגשתי צורך לעבד את זה בצורה כזו או אחרת. לכן, כשהגעתי לסטודיו בין הסבבים, לא יכולתי להמשיך עם החיפוש הרוחני שלי. לא היה לזה מקום. הייתי צריך לעבד, ולכן התחלתי להתעסק באמנות שלי כחייל מילואים דרך יצירות פיגורטיביות וריאליסטיות יותר".
עשית אמנות במילואים?
"כן, במשך המילואים צילמתי, והיה לי יומן מלחמה, ואפילו בסבב האחרון ציירתי בצבעי שמן. במילואים הייתי אמן, וכשחזרתי לסטודיו, הייתי מילואימניק. עסקתי בחוויית המילואים שלי. יצרתי לעצמי איזו תנודתיות, כי המעברים הם נורא קשים. יש לי ילדה בת שנה, והמעבר בין להיות בכוננות לירי ובין גידול ילדה קטנה הוא מעבר קשה ומבלבל – לא משנה כמה ישנת. אני חושב שהמקום הזה שיצרתי לעצמי – שכשאני בסטודיו אני חייל וכשאני חייל אני אמן, אפשר לי מעבר חלק יותר בין החלקים השונים של החיים שלי.
הזהות שלי נשארה קבועה. ולכן המעבר בין זהות לזהות היה יותר עדין וחלק. כי זה מה שהכי קשה, השינויים הזהותיים האלה בין האזרחות למילואים. בצורה הזו האישיות שלי נשארה קבועה. זה כמו למשל באזעקות: אתה חי את החיים שלך, ואז יש אזעקה, ומציאות החיים שלך משתנה, ואתה נהפך קצת לבן אדם אחר. אז נניח שהיית יכולה לקחת את הזהות שלך ביום יום לתוך המרחב המקלטי – להעביר למקלט משהו שהוא המשך שגרת החיים שלך – זה יכול ליצור מעבר טבעי שהרבה יותר קל לעשות".
באופן כללי, התגובה שלך לאירועים גדולים, חיוביים או שליליים, היא השתתקות או יצירה מוגברת?
"יצירה מוגברת. בעבר הייתי חובש באיחוד הצלה, אז אני מכיר את המעבר שלי ליצירה ריאליסטית במצבים כאלה. בתקופה שהייתי חובש, הייתי מצייר את כל הזוועות שראיתי. אנשים מתים ודברים קשים שנחרטים בי – אני ישר פונה לצייר אותם. אני חייב להוציא את זה בדרך כזו או אחרת".
מה אתה חושב על התפקיד של פרספקטיבה באמנות? האם בעיניך אמנות שמגיבה לאירוע היא טובה יותר כשיוצרים אותה כעבור זמן מהאירוע או כשהיא נוצרת בזמן אמת? יש מבקרים שטוענים שצריך לחכות רגע, לעבד, כדי שיהיה ערך אמנותי לדברים. מה דעתך על זה?
"אני חלק מהחוויה, ואני נשרטתי, אז יש לי את הצד שאומר 'אני לא שואל אף אחד'; אני צריך את זה בשבילי. האמנות היא הדרך שלי להתמודד עם המציאות הזאת, ולכן אני לא בשיח הזה של ביקורת האמנות. כרגע אני מעבד את החוויות הקשות שחוויתי במילואים, ואני עושה את זה בראש ובראשונה בשביל עצמי. השאלה היא מה עושים עם זה אחר כך – האם צריך להראות את זה ומתי, האם לחשוף עכשיו את מה שנוצר או לחכות עם החשיפה. זו כבר שאלה שצריכה להיות מופנית למי שמבקש לראות או להציג. מבחינתי, אם מישהו רוצה לראות, שייראה, ואם לא, אז לא. אני מוכן להראות את הדברים כבר בזמן אמת. אני מספר את הסיפור שלי בכאן ובעכשיו; אולי אני גם צריך את זה."
מהו בעיניך התפקיד של אמנות? בשביל מי ובשביל מה אתה עושה את זה?
לפני כמה זמן הייתי בקפריסין, ואני זוכר את עצמי מחפש תרבות, מנסה להבין איזה עושר אני יכול למצוא, והיה לי קשה לראות שאין הרבה. זה גרם לי להבין את התפקיד של האמן. הרגשתי שאני מעין שליח שמתעד ומעשיר את הסיפור שלנו; שלהיות אמן זה תפקיד לאומי: לתת קול למציאות החיים כאן, להעשיר את החיים במבט עתידי על מה שהיה כאן.
האמן מעמיק את הסיפור של החברה שהוא חי בה. אני מרגיש שליחות כלפי המקום הזה: למלא את התרבות שלנו בעומק, להעשיר אותה במבט עתידי על ההווה ועל העבר שלנו – שיהיה על מה להסתכל, ממה ללמוד, את מה להמשיך ולחיות.
האם בעיניך נכון לנו עשור של אמנות פוסט-מלחמה עצובה ואפלה?
אחרי מלחמת העולם השנייה פרץ מרק רותקו עם הציורים המופשטים שלו, שהציגו משהו אחר, שאינו עיבוד דיכאוני לשנות המלחמה. אני חושב שאחרי מלחמה אנחנו מחפשים משהו אחר. נמאס לנו ממלחמות. אולי עכשיו גם תהיה תנועה של חיפוש אחרי משהו אחר, וזה יהיה הדבר שאנשים ירצו לראות. זה מה שיופיע במוזיאונים אם המוזיאונים יהיו קשובים לרצונות של הציבור. את התכנים של המלחמה אפשר לשמור לימי הזיכרון. אבל אני מקווה שתהיה דווקא תנועה של חיפוש מחודש; לפחות זה מה שאני מתכנן לעשות.
אני חושב שלאנשים כבר נמאס לחוות את זה ביום יום, אז למה שירצו לראות את זה גם במוזיאון? יותר מזה: יש לי הרבה ציורים שיצרתי סביב המלחמה והמילואים, ואני רוצה לעשות מהם תערוכת יחיד, ואני שואל את עצמי האם מישהו ירצה לראות תערוכה כזו? אולי יעברו כמה שנים עד שאנשים ירצו לראות חומרים שקשורים למלחמה. אולי עכשיו רוצים משהו אחר.
תמונה ראשית: טבע דומם בהפוגה \ אלקנה לוי 50x70 ס"מ, שמן על בד
לאתר התערוכה לחצו כאו>>