געגוע ישן וצליל מכוון

לחיי המהפכה: פסטיבל הפיוט של בית אבי חי חוגג עשור

social
facebook whatsup email tweeter
אלעד בר-נוי //
18.9.17
לחיי המהפכה: פסטיבל הפיוט של בית אבי חי חוגג עשור
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"יאיר הראל: רצינו שהתפילות האלה לא יעמדו כמו ארכיון, כמו משהו שרק מתרשמים ממנו, אלא משהו שאפשר לנסות לחיות אותו במעגלים רחבים יותר בחברה הישראלית, וגם בתוך קהילת יהודי אתיופיה, ובעיקר הדור הצעיר שנמצא בארץ"
"גילי יאלו: עוד לפני האירוע הזה הייתי סקרן לגבי התפילות של היהודים בכפרים באתיופיה. שמעתי פה תפילות וברכות בשפת הגעז בחתונות, בלוויות, בבריתות, ובכלל באירועים תרבותיים וחגיגיים של הקהילה, אבל זה היה רחוק לי מאוד. לא הבנתי את השפה"
געגוע ישן וצליל מכוון
מסורות התפילה והפיוט האתיופיות עוברות גלגול עדכני במופע "געגועים לירוסלם". איך יוצרים גשר בין שפת הגעז לעברית ואיך מוצאים את המוזיקה כשבמקור בכלל אין כלי נגינה? אלעד בר-נוי יצא למסע שחזור

הגעגועים לירושלים הם חלק בלתי-נפרד ממנה. הם מופיעים בכל אחת מאבני החומה, בסדקים על המדרכה, בענפי העצים. אל ירושלים מתגעגעים באינספור שפות ברחבי העולם, החל בערבית ובעברית דרך גרמנית ויידיש וכלה בפרסית ואפילו בהינדית. את ירושלים גם מכנים באינספור שמות בשלל לשונות, מ'אל-קודס' הערבי דרך 'איליה קפיטולינה' הלטיני ועד 'ג'רוז' העכשווי (והמעצבן למדי, יש להודות). ובכן, לרשימה המכובדת אפשר להוסיף שם חדש-ישן - ירוסלם - כפי שנקראת עיר הקודש בשפת הגְעֵז.

 

געז היא שפה שמית עתיקה שרווחה במזרח אפריקה, ובייחוד באריתריאה, באתיופיה, בסומליה ובג'יבוטי. היא היתה השפה הרשמית של קיסרות אתיופיה וגם של האימפריה האקסומית – יישות מדינית ששלטה באזור חבש מהמאה הראשונה לפני הספירה ועד המאה העשירית לספירה. מן הגעז התפתחו השפות המזרח-אפריקאיות, שנעשה בהן שימוש עד היום, ובראשן טיגרינית ואמהרית, ואילו הגעז נותרה שפת קודש, שפה שמשתמשים בה רק הקייסים היהודים (כוהנים רוחניים) באתיופיה כלשון התורה והתפילה. בפיוטים בבתי הכנסת באתיופיה הקייסים היו מתפללים בשפת הגעז וגם שרים על ירושלים, ירוסלם.

 

לקריאה נוספת: מדוע הממסד מסרב לסרב להכיל את המסורת האתיופית?

 

האירוע "געגועים לירוסלם" יתקיים בבית אבי חי ב-28 בספטמבר במסגרת פסטיבל הפיוט העשירי. זהו ערב מוזיקלי יוצא דופן ובו ניסיון ראשון לתרגם לעברית מסורות של פיוט ותפילה עתיקות בשפת הגעז במסגרת פרויקט שימור והחייאת מסורות התפילה ושירת הקודש של יהודי אתיופיה.

 

"תכנון הערב התחיל בשיחה בין אתר הפיוט והתפילה ובין המרכז למורשת יהדות אתיופיה", מסביר יאיר הראל, המנהל האמנותי של פסטיבל הפיוט ומייסד אתר הפיוט והתפילה, "אנחנו באתר מבקשים להנגיש את מסורות תפילת הקודש והפיוטים של כל קהילות ישראל. במקרה של יהדות אתיופיה, מאחר ששירת הקודש היא לא בעברית, ידענו שהעניין מצריך מחשבה מעמיקה יותר או כלים מעמיקים שאינם נדרשים בשפות אחרות שבהן התפילות בסך הכול מבוססות על העברית. הבנו שהאתגר פה הוא להצליח להעביר את המסורת הזאת בעדינות אל השפה העברית. רצינו שהתפילות האלה לא יעמדו כמו ארכיון, כמו משהו שרק מתרשמים ממנו, אלא משהו שאפשר לנסות לחיות אותו במעגלים רחבים יותר בחברה הישראלית, וגם בתוך קהילת יהודי אתיופיה, ובעיקר הדור הצעיר שנמצא בארץ, שהמסורת שלו יכולה להיות נגישה לו יותר".

 

 

אבבה דסה (צילום: you and whose army media)
אבבה דסה (צילום: you and whose army media)

 

 

יש כאן ניסיון ליצור שפה חדשה?

"ניסינו ליצור שילוב בין הלשונות. כמו המטרוּז של המרוקאים, שמשלב את העברית והערבית תוך שמירה על מצלול ומשקל באופן אורגני, רצינו להצליח ליצור טקסט שמשלב בין הגעז לעברית. רצינו ליצור משהו שהוא נגיש יותר וחי יותר, אבל לא באופן שמוחק ומבטל את המסורת העתיקה. אלו שני דברים שמדברים זה עם זה בעדינות ובענווה; מוצאים את הדרך גם ליצור  המשכיות, בהמון כבוד למסורת, וגם משהו שהוא נגיש יותר וחי יותר בדור הצעיר ובחברה הישראלית בכלל. מסורת צריכה גם להיות נגישה. היא צריכה לדבר, היא צריכה להיות בתוך בתי הספר, בתוך מקומות שבהם ילדים אמורים לפגוש את האוצרות האלה שמגיעים מהמסורות העתיקות של כולנו. וכדי להצליח לדבר בחברה הישראלית של היום, היה חשוב לעשות את הניסיון הזה להעביר את זה בעדינות לתוך העברית".

 

"הערב הזה מתרחש אחרי ראש השנה, רגע לפני יום כיפור", מסביר קייס מסרט ברוך, חבר המועצה הציבורית של המרכז למורשת יהדות אתיופיה, "זהו זמן נכון לסליחה, לגישור, לחיבור בין אנשים. אז שתהיה לנו שנה מתוקה, שנה של אושר ושל שלום, שתבוא ברכה עלינו ועל עם ישראל כולו ושיהיה לנו גמר חתימה טובה".

 

את העבודה המאתגרת של איסוף הפיוטים ותרגומם עשה אבג'ה מדהני מהמרכז למורשת יהדות אתיופיה. מכיוון שהפיוטים לא נכתבו באופן מסודר, אלא עברו מפה לאוזן רק בקרב הקייסים, היה צורך לאתר את הקייסים ולבקש מהם לשיר את הטקסטים בשפת המקור. את שפת הגעז מבינים רק כמה יחידי סגולה, כך שעבודת התרגום היתה אינטנסיבית ומורכבת במיוחד. לא רק זאת - חלק מהפיוטים נכתבו בלשונות אחרות נוסף על הגעז: שפות כמו אגוונ'ה וקוארנ'ה, שלמעשה אין היום מי שדובר אותן, ולכן היה צורך לפענח באיזו לשון נכתב כל פיוט. במובן הזה, העבודה של מדהני היא לא פחות ממלאכת קודש.

 

תקווה לגאולה

 

את עיבוד התרגומים העבריים ללשון של שירה עשה המשורר אלמוג בהר. "הערב נקרא 'געגועים לירוסלם' לא במקרה", הוא מסביר, "גם כשאנחנו עומדים בתוך ירושלים, אנחנו מתגעגעים לירושלים. המפגש עם ירושלים הארצית בהווה, על כל המורכבות שלה והשברים והמשברים, הוא גם רגע של געגועים לירוסלם, לרעיון הגדול של ירושלים שצמח בקהילות היהודיות בגולה, שביטא תקווה לתיקונו של עולם ולגאולה, ועדיין לא הגענו לשם, גם כאשר אנחנו עומדים בירושלים. כך אנחנו נעמוד בירושלים ונתגעגע לדמותה של ירושלים כפי שנחזתה באתיופיה, ירוסלם, ונביא מעט מאתיופיה לירושלים ומן הזיכרון היהודי-אתיופי ומן התרבות: המוזיקה, הלשון והשירה.

 

 

"עם המעבר לארץ, אשר פגע במרכזיות של הקייסים ופגע בהמשכיות של חניכתם של קייסים חדשים בידי הקייסים הוותיקים, הפיוטים הללו בשפת הגעז נעשו רחוקים יותר והמפגש עמם נעשה נדיר יותר. הרצון בהופעה הוא להשמיע מחדש את קולם של הקייסים בשפת הגעז, שהיא שפה שמית בעלת קרבה לא קטנה באוצר המילים שלה לעברית, ונוסף לכך לבצע פיוטים נבחרים בעיבוד מוזיקלי חדש ובגרסה עברית חדשה".

 

מדוע בעצם יש צורך לתרגם את הטקסטים לעברית?

"הרגע הזה שבו יש צורך בתרגום של מסורת לשפה אחרת הוא רגע מאפיין מאוד של המסורת היהודית: התורה תורגמה לארמית עם עלייתה של הארמית כלשון הדיבור של רוב היהודים, ולאחר מכן תורגמה התורה גם לערבית-יהודית, שהיתה במאה העשירית שפת רוב יהודי העולם, ואחרי כן ללשונות יהודיות נוספות, כמו היידיש והספרדית-היהודית. גם במסורת הפיוט היו רגעים מובהקים של מעבר שפות. כך לדוגמה, מאז המאה ה-16, כאשר הפיוט התפשט מבית הכנסת אל חלל הבית ואל הקהילה ואל האירועים המשפחתיים והקהילתיים, יותר ויותר פיוטים נכתבו בלשונות היהודים המדוברות, כדי שגם מי שלא למד עברית יוכל להבין את משמעותם. מנגד, פיוטים עבריים רבים, מאז ר' ישראל נג'ארה במאה ה-16, היו 'תרגומים' של שירי חול פופולריים בערבית, בתורכית ובספרדית-יהודית אשר קיבלו נוסח עברי חדש ו'תורגמו' משירי אהבים לשירי קודש. ומובן שבמאה ה-20, עם ההגעה לארץ, המעבר לעברית והאובדן של חלק גדול מלשונות היהודים, היה צורך במפעלי תרגום נרחבים כדי לשמור על חלק מאוצרות התרבות היהודיים. תרגומים של תרבות חול ותרבות קודש, של תרבות כתובה ותרבות שבעל-פה, תרגומים לצורך קריאה מספר ותרגומים לצורך ביצוע.

 

"שמו של האירוע, 'געגועים לירוסלם', מבטא גם 'געגועים לפיוטים בשפת הגעז', ואם בעקבות ההופעה והיצירה המתחדשת הזאת ירבו מי שעוצמת הגעגועים תגבר עליהם וישובו ללמוד את שפת הגעז, יהיה שכרנו שלם. המעבר מן הגעז אל העברית לא יהיה שלם בלי שיתפתחו בצדו גם המשכיות בתוך שפת הגעז, ואולי בהמשך גם מעברים מחודשים מן העברית אל הגעז".

 

להכניס עניין במונוטוניות

 

עד כה עסקנו במעבר העדין והמורכב משפת הגעז לעברית, אבל העיבוד המוזיקלי של הטקסטים מספק אתגר מורכב לא פחות. "הפיוטים האלה בוצעו במקור כשירת מענה בין קייסים, והיה להם אופי מדיטטיבי-תפילתי שנוצר באמצעות ריבוי של חזרות בווריאציות קלות", מספר בהר, "מובן שהעיבוד המוזיקלי הנבחר לצורך הביצוע המחודש שלהם כעת הוא קריטי לשאלה כיצד יצליח לעבור הפיוט אל הבמה, אל פסטיבל הפיוט, אל הביצוע העכשווי בירושלים, מבחינת דרכי הביצוע והשירה, מבחינת הליווי הכלי ועוד".

 

"כשיאיר פנה אליי עם הרעיון הזה, התלהבתי מהרגע הראשון", מספר גילי יאלו, המנהל המוזיקלי של האירוע, "עוד לפני האירוע הזה הייתי סקרן לגבי התפילות של היהודים בכפרים באתיופיה. שמעתי פה תפילות וברכות בשפת הגעז בחתונות, בלוויות, בבריתות, ובכלל באירועים תרבותיים וחגיגיים של הקהילה, אבל זה היה רחוק לי מאוד. לא הבנתי את השפה. לכן, כשהוא הציע את הרעיון הזה, מיד אמרתי כן. הוא שלח לי את התפילות, את התרגומים, והתחלתי לעבוד על זה.

 

 

גילי יאלו
להשאיר את הכנות. גילי יאלו

 

 

איך מתחילים לעבוד על דבר כזה?

"התפילה היא לחן מונוטוני מאוד, שחוזר על עצמו כל הזמן. מפעם לפעם יש איזה סלסול, אבל זה נשאר פחות או יותר אותו הדבר. המחשבה היתה איך אני הופך את הדבר הזה למעניין. לתפילות אין ליווי של כלי נגינה (בחלק מהמקרים, ובמקרים אחרים נהגו ללוות את השירה בכלי נגינה מסורתיים - אב"נ); זה כמו בבית הכנסת - יש שליח ציבור, ויש ציבור שחוזר אחריו. זה דומה מאוד, רק שכל הציבור שחוזר אחרי הקייס ששר את ההובלה הם גם קייסים בעצמם. לקחתי את הגיטרה, ניגנתי כמה אקורדים והתחלתי לפרוט עם התרגום. הקשבתי לתפילות של הקייסים, הסתכלתי על התרגום בעברית וניסיתי להבין מנקודת המבט שלי; לשמור על האותנטיות של המוזיקה, אבל גם כן להכניס אלמנטים מערביים. ניסיתי לקחת את המנטרות האלה שחוזרות על עצמן שוב ושוב ולהביא אותן במבנה שמזכיר יותר שיר. התחלנו להקליט סקיצות עם אמיר שדות, המעבד המוזיקלי של האירוע, ולאט לאט זה נהיה למשהו שהוא אמנם שונה מהתפילות האתיופיות, ובכל זאת, נשארה בו איזו פשטות, איזו כנות". 

 

זה בטח קשה לעבד יצירה כשאין כלי נגינה במקור.

 

"מצד אחד זה קשה מאוד, כי באמת אין עם מה לעבוד, אבל מצד שני, זה דווקא משחרר מהמקום המתבקש של המוזיקה האתיופית. אם יש לך כלי נגינה במקור, אז יש כיוון ברור מאוד לאן אתה צריך לקחת את זה, וכל דבר אחר שתעשה יהיה לסטות מהדרך. אבל פה היה לנו חופש פעולה גדולה, וחופש הפעולה הגדול הזה הוביל לדעתי דברים מעניינים וחדשים.

 

"בסופו של דבר, היה לי חשוב להפוך את המנגינה המונוטונית הזאת למעניינת יותר. מה שאנחנו מנסים לעשות זה הרי גשר לאנשים שלא מכירים את התפילות או לא מבינים אותן. לדעתי כשהם ישמעו את התפילות האלה בעטיפה חדשה שהם מבינים, שהם מכירים,  זה ימשוך אותם להיכנס לעומק יותר. אנחנו לא רוצים להחליף את התפילות, אלא פשוט לספק גשר לאנשים".

 

אולי יעניין אותך גם חוגגים את הסיגד בבית אבי חי 02.10.17 חגיגה מוזיקלית לכבוד חג הסיגד

הצטרפו לדף הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus