מוחמד אסד_טאבלט
הנביא מוחמד: היהודי שעזר להמציא את המדינה האסלאמית המודרנית
social
facebook whatsup email tweeter
שלום גולדמן, מגזין "טאבלט" //
1.11.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"מההתחלה היתה לי התנגדות חזקה לציונות", כתב אסד, "חשבתי שאין זה מוסרי שמהגרים, בעזרתה של מעצמה זרה, באים בכוונה מוצהרת להשיג רוב במדינה, ובכך לנשל את העם שזו היתה ארצו מאז ומעולם"
בכתביו המאוחרים יותר, הציונות מתוארת כהיבט של רעיון "העם הנבחר", מושג שאסד מרבה להזכיר בלעג בפרשנות שלו לקוראן. מבחינת אסד, האסלאם הוא "אוניברסליסטי" ואילו היהדות היא "פרטיקולריסטית"
רעיון התכפירי ("כפירה") – הנטייה למתג יריבים פוליטיים מוסלמיים כ"כופרים" – הדאיג את אסד מאוד. בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 היתה לו הזדמנות לבחון את הופעתה של פוליטיקת התכפירי על הבמה העולמית, התפתחות שהטרידה אותו ביותר
מוחמד אסד היה פרשן קוראן מהחשובים בעולם ואחד ממנסחי המדינה האסלאמית המודרנית, שייעץ לשועי עולם וסייע ליישם את רעיונותיו. מוחמד אסד גם היה יהודי שנולד באוסטרו-הונגריה ונקרא ליאופולד (אריה) וייס. האם בתורתו טמונים יסודות יהודיים ומדוע כה סלד מהציונות? דיוקן

בשנת 1961 פרסם המלומד המוסלמי הנודע מוחמד אסד, שהתגורר באותה עת באירופה, את חיבורו "המדינה והממשל על פי האסלאם". השאלה המרכזית שמציג הספר היא אם האסלאם, בדומה למערב המודרני, מתנגד לשילוב בין דת ומדינה. אף שהתשובות של אסד לשאלה זו מרומזות ולא מוחלטות, המסקנה הכללית שלו היא שבמדינות בעלות רוב מוסלמי, השילוב בין הדת והפוליטיקה מתבקש. על החברה לקשור את עצמה לרצון האל, מצהיר אסד, ו"ארגונה של מדינת המדינות האסלאמית הוא תנאי חיוני לחיים האסלאמיים, במובן האמיתי של המושג".

 

לא היתה זו הפעם הראשונה שאסד, שפרסם ספרים ומאמרים רבים החל באמצע שנות ה-30, קרא לשילוב בין דת ופוליטיקה. במאמרו רב ההשפעה משנת 1934, "האסלאם על פרשת דרכים", ניסח  סדרה של עקרונות הנוגעים לקשר בין העולם המוסלמי למערב. אסד ראה בעיני רוחו את התהוותן של מדינות אסלאמיות מודרניות ביסודן, בפקיסטן ובמקומות אחרים, אולם כאלו השואבות את השראתן מעקרונות הדת.

 

הדמיון בין חזון המדינה האסלאמית של אסד בין הגרסה המיליטנטית, האנטי-מערבית, המופצת כיום בידי דאע"ש, קלוש ביותר; אסד דמיין מדינה אסלאמית המבוססת על פרשנויות מודרניות של הקוראן ושל המסורות המשפטיות האסלאמיות, מדינה המעוגנת בעקרונות הדמוקרטיה, שבה נשים יזכו ליחס שווה ושבה זכויות האזרח של מי שאינם מוסלמים יכובדו.

 

אין בכך כל הפתעה, בהתחשב בשורשיו של אסד. הוא נולד במפנה המאה ה-20 באוסטרו-הונגריה – בחבל ארץ שנמצא כיום באוקראינה – כליאופולד (אריה) וייס. סבו וסבתו היו יהודים אורתודוקסים; סבו מצד אביו אף היה רב. הוריו של וייס היו חילונים שנטמעו בתרבות האירופית. אביו היה עורך דין מצליח בווינה. כילד זכה וייס לחינוך יהודי בסיסי, שכלל גם ידע אלמנטרי של השפה העברית. הוא למד באוניברסיטאות גרמניות שהחדירו בו ערכים ליברליים, התגורר ברובעים הבוהמיינים של רפובליקת ויימאר בשיא ההתעוררות התרבותית שלה ונעשה עיתונאי שסיקר את המזרח התיכון לאחר נפילת האימפריה העות'ומאנית.

 

 

Muhammad_Assad
מוחמד אסד (תצלום: ויקיפדיה)

 

ביקור אצל קרובי משפחה בירושלים ושהות ארוכה בערב הסעודית שהגיע אחריו גרמו לו "להתאהב בערבים". וייס, שהלך והתפכח מהמערב ודחה את המרקסיזם שאומץ בהתלהבות בידי רבים מבני דורו האירופים בשל היותו "מטריאליזם טהור", התאסלם בשנת 1926. הוא הביע את זהותו החדשה באמצעות שינוי שמו למוחמד אסד: אסד, שמשמעותו "אריה", הינו המקבילה הערבית לשם העברי והלטיני שלו כאחד.

 

שמעתי לראשונה על אודות מוחמד אסד בשנת 1978, בעת שלמדתי סמסטר בודד באוניברסיטת תוניס כסטודנט לתואר שני בלימודי השפה הערבית והתרבות האסלאמית. חיפשתי תרגום נגיש של הקוראן לאנגלית, ואחד מהמרצים שלי ציין שעתידה להתפרסם בקרוב פרשנות מיוחלת של הקוראן, "המסר של הקוראן" שמה, מאת החוקר בעל השם העולמי מוחמד אסד. בפנותו אליי – האדם היחיד בכיתה בעל שם יהודי באופן מובהק – הפרופסור התוניסאי שלי ציין שהמתרגם היה אף הוא יהודי שהתאסלם ונהיה לאחד מבעלי הסמכות הגדולים ביותר בספר הקדוש לאסלאם.  

 

הייתי מסוקרן מהסיפור הבלתי סביר הזה וביררתי לגבי חייו של אסד. גיליתי שב-13 השנים האחרונות הוא התגורר בטנג'יר. שלחתי לאסד מכתב ובו בקשה לראיין אותו דרך ידיד אמריקאי שהתגורר אף הוא בטנג'יר. אסד לא השיב ישירות לפנייתי, אולם הוא ענה למכר המשותף שלנו: "שלום גולדמן? נשמע כמו שם של רב. תגיד לגולדמן שאין לי כל כוונה לחזור לחיק היהדות". 

 

לא הייתה לי כוונה "להחזיר" את אסד לחיק היהדות, אבל לא הצלחתי למצוא דרך כלשהי לשכנע אותו בזה. בשנת 1978, יותר מחצי מאה לאחר התאסלמותו ב-1926, עדיין היו לו חששות מפני בני שיח יהודים שעשויים לאתגר אותו על רקע דתי, במיוחד אם חשד שהיה להם קשר לישראל. על אף זאת, הוא מעולם לא איבד לחלוטין את קשריו עם אירופה ועם משפחתו. הוא ניסה, בלי הצלחה, לעזור להוריו ולאחותו להימלט מהנאצים, והוא שמר על קשר עם קרובי משפחה שהיגרו לפלשתינה בשנת 1939 – אפילו אחרי שנהיה לאחד מהאדריכלים הראשיים של האסלאם הפוליטי המודרני ולאחד מהמתנגדים המובילים למדינה היהודית.

 

מה בין ההתאסלמות לציונות

במשך עשרות שנים עמד המוניטין של אסד כהוגה פוליטי בצלה של התרומה המונומנטלית שלו לפרשנות הקוראן. התרגום שלו של הקוראן לאנגלית משנת 1980, "המסר של הקוראן", נחשב בידי חוקרים רבים בעולם המוסלמי לתרגום הטוב ביותר של הקוראן לאנגלית. אסד מעיר שם הערות רבות בנושאי פוליטיקה וממשל, ומסקנותיו מהן עולות בקנה אחד עם כתביו המוקדמים יותר – הפוליטיים באופן מוצהר.

 

אסד החל את מסעותיו במצרים ולאחר מכן נסע לפלשתינה להתארח אצל קרובי משפחה שהזמינו אותו לביקור. מדובר היה בשני דודים מצד אמו, שניהם היו רופאים בולטים. אחד מהם היה פסיכואנליטיקאי – הראשון שעסק במקצוע זה בפלשתינה; והשני היה רופא עיניים. דרכם נפגש וייס עם ההנהגה הציונית של התקופה וראיין אותה.

 

למנהיגים אלה – ובהם חיים ויצמן וארתור רופין – הציב וייס שאלות חדות וביקורתיות לגבי כוונות הציוניות ביחס לערביי פלשתינה. כמה שנים לאחר מכן הוא כתב:"מההתחלה היתה לי התנגדות חזקה לציונות. חשבתי שאין זה מוסרי שמהגרים, בעזרתה של מעצמה זרה, באים בכוונה מוצהרת להשיג רוב במדינה, ובכך לנשל את העם שזו היתה ארצו מאז ומעולם". 

 

וייס ביקר בקיבוצים ובקהילות עירוניות, אך נראה שלא היה דבר בפעילות הציונית שדיבר אליו. נהפוך הוא, הציונות ומאמיניה דחו אותו, ומאמריו על כך בעיתונות הגרמנית והאוסטרית רק הרחיקו אותו עוד יותר מחבריו לדת היהודית באופן כללי, וממשפחתו בפרט. בירושלים מצא וייס בן ברית אנטי-ציוני ביעקב ישראל דה האן, העיתונאי והפעיל שנחשב לקוץ בעכוזה של התנועה הציונית. חודשים ספורים לאחר פגישותיו עם וייס ועם מתנגדים קולניים ומשפיעים נוספים של היישוב החדש, נרצח דה האן במה שנחשב לרצח הפוליטי הראשון בתוך הקהילה היהודית של פלשתינה.

 

התאסלמותו של אסד בשנת 1926 היתה קשורה לדחייתו את הציונות. הוא ראה בציונות מהלך "שבטי" הקשור לקולוניאליזם. בכתביו המאוחרים יותר הציונות מתוארת כהיבט של רעיון "העם הנבחר", מושג שאסד מרבה להזכיר בלעג בפרשנות שלו לקוראן. בעיני אסד, האסלאם הוא "אוניברסליסטי" ואילו היהדות היא "פרטיקולריסטית".

 

זמן קצר לאחר שהתאסלם, עלה אסד לרגל למכה. התלוו אליו אשתו האירופית אלזה ובנה מנישואיה הראשונים. בערב הסעודית השתמש אסד בקשריו העיתונאיים וביוקרה שצבר כאירופי שהתאסלם ונהיה לאיש סודו של המלך עבדול עזיז. במהלך שש שנותיו בממלכה, שימש אסד כיועץ לבית המלוכה הסעודי. אולם היחסים נקלעו למשבר כאשר העביר אסד ביקורת על בכירים סעודיים מושחתים וכשהציע לממשל לאמץ התנהגות צנועה יותר וראוותנית פחות.

 

באשר לקשר בין התורה הווהאבית (הזרם האסלאמי השלט בערב הסעודית, המפרש את הקוראן כלשונו) ובין משפחת המלוכה הסעודיות, עשה אסד את ההבחנה הבאה, המגלמת את הגישה הביקורתית שלו בנושאי דת וממשל: "ההיסטוריה של הווהאבים היא ההיסטוריה של רעיון דתי שעלה לגדולה על כנפי ההתלהבות והכמיהה – ואז צנח לתהומות הצדקנות וההתחסדות. שכן כל מעלה טובה משמידה את עצמה ברגע שהיא חדלה להיות כמיהה וענווה".   

 

לאחר שש שנים בערב הסעודית נסע אסד להודו, שם פגש בשנת 1932 את הפילוסוף והמשורר מוחמד איקבל (1877-1938), שעודד את המומר הצעיר להישאר ולעזור (כפי שאסד ניסח זאת) "להבהיר את הנחות היסוד הרוחניות של המדינה האסלאמית העתידית, ובד בבד לשמש גשר למדני בין האסלאם של דרום אסיה ובין המערב דובר האנגלית".  

 

el medina
העיר מדינה בערב הסעודית, שם בילה אסד חמש שנים

 

בהודו, בעקבות הפצרותיו של איקבל, כתב אסד את "האסלאם על פרשת דרכים", מסה משנת 1934 שפנתה אל האסלאמים. במסה תיאר אסד את מסעו אל עבר האסלאם. הוא לא הזכיר את הרקע היהודי שלו או את הדחייה הרדיקלית שלו את הציונות. למעשה, הוא כמעט שלא סיפר לקוראיו דבר על עברו, למעט העובדה שבניגוד אליהם, הוא נאלץ "לגָלות" את האסלאם וכן שמאז שהתאסלם, הוא השתדל, כך כתב, "ללמוד ככל שיכולתי על האסלאם. למדתי את הקוראן ואת המסורות של הנביא, למדתי את השפה של האסלאם ואת ההיסטוריה של הדת, וכן חלק נכבד ממה שנכתב עליה ונגדה. ביליתי יותר מחמש שנים בערב הסעודית, בעיקר בעיר מדינה, כדי שאוכל לחוות, ולו מעט, מהסביבה המקורית שבה הטיף הנביא מוחמד את הדת... מחקרים והשוואות אלו הולידו בי את האמונה הנחרצת כי האסלאם, כתופעה רוחנית וחברתית, עודנו בלי ספק – למרות כל המכשולים שנגרמו על ידי ליקויים של המוסלמים – הכוח המניע הגדול ביותר שהאנושות אי פעם חוותה; מאז מיקדתי את כל פעילותי סביב בעיית ההתחדשות של האסלאם".   

 

המשפט "למרות כל המכשולים שנגרמו בידי הליקויים של המוסלמים" ראוי לציון. נכון, רומז אסד, יש בעיות רבות במדינות בעלות רוב מוסלמי, אבל בעיות אלה אינן תוצאה של החיים על פי האסלאם. ההפך הוא הנכון - הן התוצאה של הכישלון של המוסלמים לחיות על פי אמות המידה של המסורת שלהם. "האסלאם על פרשת דרכים", שיצא לאור באנגלית, תורגם במהרה לאורדו ובהמשך לערבית. היתה לו השפעה עצומה בשתי השפות, והוא עדיין נמכר ברחבי העולם המוסלמי.

 

לא טיפוס רגשני במיוחד

אסד, שהיה בעל דרכון אוסטרי ונחשד בתחילת מלחמת העולם השנייה בהסתה אנטי-בריטית, נכלא בידי הבריטים בלאהור. הוא בילה את תקופת המלחמה במחנה מעצר, שם עבד על פרויקטים למדניים, בעיקר תרגומים לאנגלית של טקסטים מוסלמיים קלאסיים. עד מהרה הצטרפו לאסד במחנה המעצר הבריטי אשתו מונירה, ילידת ערב הסעודית, ובנם טלאל אסד (כיום אחד האנתרופולוגים החשובים בעולם).

 

במחנה הצליח לקבל דואר מבני משפחתו, וכך נודע לו כי אביו ואחותו, שנשארו בווינה, לא הצליחו להימלט מהנאצים. באוטוביוגרפיה שפרסם אסד בשנת 1980 כתב, "אבי נעלם בטרזיינשטט. אחרי האנשלוס השגתי לו אשרת כניסה לפונג'אב [בהודו], אבל הוא לא רצה לברוח בלי בתו. כאשר שלחתי גם לאחותי ויזה, היא איבדה את המכתב. היא מתה באושוויץ". למעט הצהרה תמציתית זו ואחרות דומות לה, לא התייחס אסד (למיטב ידיעתי) לגורלה של יהדות אירופה. בהתכתבויותיו השופעות ובכתבים שפרסם כמעט שלא מוזכר גורלם של בני משפחתו ושל העולם היהודי שממנו בא.

 

קריאה נוספת: כיצד התמודדו הוגים יהודים עם סביבה לא-יהודית? 

 

שנים ספורות לאחר מותו של אסד, סיפר בנו טלאל אסד על הכאב שחווה אביו כשלמד על גורלם של אביו ואחותו: "אבי היה טיפוס אינטלקטואלי, לא רגשני במיוחד. הפעם היחידה בחיי שאני זוכר שראיתי אותו בוכה היתה כאשר הודיעו לו בסוף המלחמה שאביו ואחותו נספו במחנות ההשמדה. זו היתה הפעם היחידה שבה הוא ביקש ממני לא להצטרף אליו לטיול הערב שלו, הפעם היחידה שהוא רצה להיות לבד".

 

הריאקציונרים של האסלאם

בעקבות החלוקה של הודו בשנת 1947, נהפכו אסד ומשפחתו לאזרחי פקיסטן, ואסד נהיה לאיש סודם ויועצם של מייסדי המדינה החדשה. לבקשת מוחמד עלי ג'ינה, מייסדה הפוליטי של פקיסטן, הרכיב אסד מסמך ששמו "הצעות לחוקה אסלאמית למדינה אסלאמית". זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות, הקים ג'ינה את ה-DIR, "המחלקה לשיקום האסלאם", ואסד בראשה. עם משימותיה של DIR נמנו ניסוח חוקת פקיסטן וניסוח המסגרות החינוכיות והחברתיות של המדינה החדשה, "הכול ברוח האסלאם". אסד הכין מסמכים שתיארו את התוכניות הללו והפיץ אותם בין חכמי דת פקיסטנים.  

 

הפרויקט היה, במילותיו של אסד, ניסיון "להקים מדינה אסלאמית כדמוקרטיה ליברלית פרלמנטרית רב-מפלגתית". הוא מצא ראיות לעקרונות הללו בקוראן ובמקורות אסלאמיים מאוחרים יותר, שבהם נחשב למלומד גדול. הרעיון החשוב ביותר של אסד בנוגע לחוקה הפקיסטנית היה הצעתו להקים בית משפט עליון. הצעה זו נועדה לספק אמצעי להכרעה במחלוקות – במקרים מסוימים, בזיקה לתנאי השריעה. במאמר לכתב עת שכותרתו "יצירת חוקה אסלאמית", הציע אסד להקים בית משפט עליון שיהיה מוסמך להכריע בחילוקי דעות בין ראש המדינה למועצה המבצעת. אולם, רבים מחברי האליטות הפוליטיות והדתיות התנגדו לרעיון, משום שהתגלמה בו לטענתם השפעה ישירה מדי של רעיונות מערביים.

 

Jinnah_Gandhi
מוחמד עלי ג'ינה, מייסד פקיסטן, עם מהטמה גנדי (צילום: ויקיפדיה)

 

עוד הצעה שנויה במחלוקת של אסד היתה שהזכויות הפוליטיות של אלו שאינם מוסלמים יעוגנו בחוקה. כמו כן, הטיף אסד להשתתפות של נשים בתהליך המדיני. בהודעה על פטירתו של אסד בשנת 1992, צוין בעיתון הבריטי ה"אינדיפנדנט" כי הוא "היה תומך נלהב בזכויות נשים. היתה זו התעקשותו של אסד כי החוקה הפקיסטנית תאפשר את בחירתה של מנהיגה שסללה את הדרך לבנזיר בוטו".  

 

ואולם, אף לא אחת מההצעות של אסד יושמה. מוחמד עלי ג'ינה מת משחפת בתוך שנה מיום הקמת פקיסטן, והנושא של חוקת המדינה החדשה נדחה למועד בלתי ידוע. לאחר מותו של ג'ינה, הממשלה החדשה חיסלה את "המחלקה לשיקום האסלאם", ואסד הועבר למשרד החוץ. שם, בראשית שנות ה-50, הוא כיהן כראש המשלחת הפקיסטנית לאו"ם.

 

באותן שנים בניו יורק, חידש אסד את קשריו עם כמה מבני משפחתו היהודית, כולל קרובי משפחה שחיו בישראל. שם גם כתב את "הדרך למכה", אוטוביוגרפיה שיצאה לאור בשנת 54' וזכתה לביקורות חיוביות ביותר בכתבי העת והעיתונים המובילים של התקופה. מבקר ה"ניו יורק טיימס", למשל, כינה אותה "ספר מעניין ביותר ומרגש". מאוכזב מהפוליטיקה הפקיסטנית, פרש אסד לעולם הלמדנות האסלאמית, עבר לאירופה, ובין 1964 ל-1980 יצר את מה שרבים כיום רואים כתרגום הטוב ביותר לאנגלית של הקוראן, בליווי פרשנות למדנית מקיפה.   

 

קריאה נוספת: היוזמה הירושלמית שניסתה לאחד את שלוש הדתות תחת קורת גג אחת

 

ואולם, אף על פי שהוא נסוג לחיים של מפעל למדני, המשיך אסד לכתוב על הקשר בין דת לפוליטיקה, והיה זה דרך כתבים אלו ובאמצעות הערותיו על הקוראן שהוא הצליח להשפיע בצורה רחבה. בספרו משנת 1961 "עקרונות המדינה והממשל באסלאם", הוא הטיף להקמת צורת ממשל אסלאמית, אך הזהיר את חבריו המוסלמים מפני קבלת טענותיהם של אלו שרצו לחזור לנורמות ולצורות-חיים מהעבר הרחוק. הוא כינה הוגים אלה "ריאקציונרים", שטוענים כי המשטר האסלאמי האותנטי היחיד הוא כזה המבקש לחקות את העידן של הנביא מוחמד והח'ליפות. שחקנים אלה, לפי אסד, ביקשו לעוות את רעיון הג'יהאד ולהפוך אותו למכשיר ליצירת אימפריה.

 

לטענת אסד, "באמצעות הצגת רעיון הג'יהאד, בסתירה ברורה לכל צוויי הקוראן, כמכשיר להתרחבות אגרסיבית של שלטון מוסלמי על פני שטחים שאינם מוסלמים, הם זורעים פחד בלבם של מי שאינם מוסלמים וממלאים את לבם של מוסלמים צדיקים רבים בגועל... ולבסוף, בטענה (שוב, בלי כל בסיס בקוראן או בסונה) כי השריעה מטילה עלינו את החובה להפלות, בכל ההיבטים החברתיים של החיים, בין מוסלמים ובין מיעוטים לא-מוסלמים, הם הופכים בעיני מיעוטים את המחשבה שהמדינה שבה הם חיים אולי תהפוך למדינה אסלאמית למחשבה שבלתי אפשרי לשאת".   

 

לא הוגה פוליטי. הוגה דתי

אסד לא חשב שיש להחיל את השריעה באופן אחיד על כל המוסלמים ברחבי העולם המוסלמי: "אפשר לומר בבטחה שאין רק צורה אחת של המדינה האסלמית, אלא ישנן צורות רבות, וזהו תפקידם של המוסלמים של כל תקופה לגלות את הצורות שהכי מתאימות לצרכיהם". השריעה, לפי אסד, "אינה יכולה לספק חקיקה מפורטת לגבי כל מקרה בחיים. לכן, נותן החוק התכוון שאנו המוסלמים נספק את החקיקה הנוספת הנחוצה – האיג'תיהאד (גזירת הלכות חדשות בסוגיות שלגביהן אינה קיימת הכרעה ברורה בספרות הלכתית קיימת), בהתאם לרוח האסלאם".    

 

בספרו "המסר של הקוראן", שפורסם בחלקים בין השנים 1964 ל-1980, הוא חזר לרעיונות הפוליטיים והדתיים שהוא ניסח בשנות ה-30 וה-40. דוגמה בולטת מאוד ניתן למצוא בפירושו לסורת אל-עמראן (3:159) – "בזכות רחמי ריבונך הנך רך כלפיהם. אילו היית גס וקשה לב, היו נפוצים מעליך. על כן מחל להם ובקש למענם מחילה והיוועץ בהם בדבר, וכאשר תגיע לכלל החלטה, היסמך על אלוהים, כי אלוהים אוהב את הנסמכים עליו" (תרגום מערבית: אורי רובין). בפירושו כותב אסד: "על ציווי זה, הרומז על משילה בהסכמה, להיחשב לאחד הסעיפים הבסיסיים של כל חקיקה מבוססת-קוראן הנוגעת למדינאות".   

 

רעיון התכפירי ["כפירה"] – הנטייה למתג יריבים פוליטיים מוסלמיים כ"כופרים" – הדאיג את אסד מאוד. בשנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 היתה לו הזדמנות לבחון את הופעתה של פוליטיקת התכפירי על הבמה העולמית, התפתחות שהטרידה אותו ביותר. ואולם, אף שקרא לסובלנות כלפי ה"אמונות המונותאיסטיות הפחותות", הוא לעולם לא החמיץ הזדמנות להצביע על האופנים שבהם הקוראן "מתקן" את הטעויות של התנ"ך העברי ושל הברית החדשה. הוא התעמת עם הנצרות על כך שסילפה את ההיסטוריה "האמיתית" של ישו והאשים את היהדות בהפצת תורה שאינה פונה לכלל האנושות.

 

לתפיסתו של אסד, היהדות והציונות קשורות זו בזו בקשר בל-יינתק. בניגוד לתמיכתו הנלהבת בהקמת "מדינות אסלאמיות", אסד דחה את הרעיון של "מדינה יהודית" זמן קצר לאחר המפגש שלו עמו באמצע שנות ה-20, והשקפותיו על הציונות מעולם לא השתנו. הוא ראה בציונות צורה של קולוניאליזם, ואחרי הכיבוש הישראלי של ירושלים ב-1967, גינה את המדיניות הישראלית, שאותה תיאר כמי שמגבילה את הגישה המוסלמית למקומות הקדושים בעיר. בריאיונות עמו לקראת סוף ימיו, כולל אחד שהתקיים זמן קצר לפני מותו ב- 1992, הוא חזר פעמים רבות לנושא זה.

 

talal-asad-2-columns(1)
טלאל אסד, הבן. היום אחד מהאנתרופולגים החשובים בעולם

 

בשנת 2011, שני עשורים אחרי מותו של אסד, נאם בנו טלאל בכנס בערב הסעודית שהוקדש למורשתו של אסד. בניסיון להרחיק אביו מהדיון העכשווי בשאלה "מה נחשב למדינה אסלאמית אמיתית", טען טלאל שאביו לא היה הוגה דעות פוליטי, אלא "הוגה דתי שבעיניו הקוראן והסונה יצרו יחד את מה שכינה 'התוכנית המושלמת ביותר לחיים אנושיים'". אבי האמין, טען טלאל, שעל המוסלמים להתייחס למחלוקות בינם ובין עצמם באמצעות דיון שקול ומושכל.

 

שנה לאחר מכן, ב-2012, פרסמה אלמנתו של אסד פולה חמידה (אשתו השלישית), בסיועו של המלומד הפקיסטני מ. איקראם צ'גאטי, את "Home-coming of the Heart" ("שיבתו הביתה של הלב"), לקט כתבים שטרם פורסמו מאת אסד ועל אודותיו. בתוך כרך זה ניתן למצוא את זיכרונותיה של חמידה מאמצע שנות ה-50, התקופה שבה עזב אסד את המשלחת הפקיסטנית לאו"ם וכתב את רב-המכר שלו "בדרך למכה".

 

חמידה מציינת כי היריבים הפוליטיים של אסד בקרב האליטה הפקיסטנית הפיצו את השמועה שאסד, המתגורר בניו יורק, "נטש את האסלאם וחזר ליהדות". כדי לטהר את שמו מהאשמה כוזבת זו, כתב אסד מכתבים מפורטים וארוכים לעיתונות הפקיסטנית – שם געשה המחלוקת בסוגיה זו, במשך כמה חודשים בשנת 1954. בהמשך "זוכה" אסד מהאשמות הכפירה, ושמו הטוב הושב לו. כשקראתי את החלק הזה בספר, הבנתי טוב יותר את תשובתו של אסד לפנייתי משנת 1978: "תגיד לגולדמן שאין לי שום כוונה לחזור לחיק היהדות".  

 

* שלום גולדמן, פרופסור לדתות במכללת מידלברי, כותב בימים אלה ביוגרפיה על אודות ליאופולד וייס/מוחמד אסד

 

תרגום: דפני קסל

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus