ארץ התנ"ך_מתוך ספרם של אביבי ואינדלמן
תנ"ך עכשיו: איזה תפקיד ממלא ספר הספרים בישראליות של היום?
social
facebook whatsup email tweeter
זהר אלמקייס //
15.12.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אורנה ועדיה: לאחר 1948 מתגבר השימוש במפות של כיבושי יהושע. ניתן להבין זאת מתוך הצורך לתת לגיטימציה לגבולות שנוצרו במהלכים צבאיים ולרצון המיליטנטי בחברה הישראלית לגדל דור של אנשים שיכולים להילחם. המפות הללו מציגות את הגבול כבר שינוי"
"יונתן מזרחי: המציאה של ממצא מקראי נחשבת מיוחדת יותר, בעולם וגם בארץ, זאת מאחר שכל התפיסה שלנו את הארץ הזאת מבוססת על התנ״ך. אנחנו מסתכלים כחברה על הארץ בעיניים שמדמיינות אותה כנוף התנ״כי שלנו, שוהולכים לבקר בו ולראות אותו"
"עמוס נוי: כשמישהו עושה השוואה בין מה שהוא רואה בעיניים ומתעד ובין פרשנות של טקסט, אז הוא ללא ספק רואה את תושבי הארץ כמי שמשמרים תרבות קדומה, אבל זה גם אומר שבעיניו, המקרא עסק באנשים שיש להם אותם חוקי חברה ותרבות"
גילויים ארכאולוגיים מוצגים כאישושים למה שנכתב בו ומפות רשמיות שאמורות לייצג את תקופתו משתנות בהתאם לצרכים פוליטיים. אנו רגילים לחשוב על תפקיד התנ"ך בהקשר של היהדות, אבל אילו שימושים נעשים בו בשם הישראליות?

"חותם חזקיהו משיב לחיים את סיפורי התנ"ך", מספרת כותרת באתר NRG. בגוף הידיעה מספרת הארכיאולוגית ד״ר אילת מזר, שצוות שבראשו עמדה הוא האחראי לגילוי טביעת החותם באתר העופל, באזור הכפר סילוואן בירושלים העתיקה: "גילוי החותם המלכותי מחיה באופן בלתי אמצעי את סיפורי התנ"ך על המלך חזקיהו ועל הפעילות הממלכתית שהתקיימה כאן בירושלים. ההיסטוריה שלנו מושרשת כאן היטב, ואלה עובדות. ידיעת ההיסטוריה מפרה וחשובה לכל הווה, ובוודאי לעתיד, וטוב שיש ממצאים שמזכירים לנו את ההיסטוריה שלנו".

 

מדוע חשוב כל כך למסגר את התגלית הארכיאולוגית הזאת, חשובה ככל שתהא, כאישוש של קיומנו כאן בפני הציבור הרחב? והאם המהלך הזה, המבקש לאשש באופן מדעי את סיפורי התנ״ך, הוא למעשה מה שעומד בבסיס הזהות הלאומית של העם היהודי בישראל? היכן אותם גילויים מציבים את ההיסטוריות הנוספות, האחרות, של העמים האחרים באזור?

 

יונתן מזרחי הוא מנכ״ל עמק שווה, קבוצה של ארכיאולוגים ופעילים שבוחנים את האופן שבו משתמשים בארכיאולוגיה ובנרטיב ההיסטורי בהקשר של הסכסוך היהודי-פלסטיני בארץ. אתר האינטרנט של הארגון מספק מבט מרענן: ״נקודת המוצא שלנו היא ‫כי הממצא הארכיאולוגי אינו צריך ואינו יכול לשמש אמצעי להוכחת בעלות של ‫עם או של בני דת כלשהי על מקום. אנו מאמינים כי הממצא הארכיאולוגי מספר ‫סיפור מורכב ועצמאי מתכתיבים של מסורות ואמונות וכי הקשבה לסיפור הזה ‫והנחלתו לציבור הרחב יש בכוחן להעשיר את התרבות ולקדם ערכים של סובלנות ‫ופלורליזם. העושר התרבותי של אתרים ארכיאולוגיים הוא חלק מהעושר התרבותי ‫של הארץ ושייך לכלל הקהילות, העמים והדתות הקיימים בה. יתר על כן, המושג ׳אתר ארכיאולוגי׳ אינו רק מגוון השכבות הנחפרות בו, אלא מקום משמעותי ‫בהווה, אשר בו או בקרבתו חיים אנשים, על תרבותם, שגרת חייהם וצרכיהם״.

 

אם כן, חברי הקבוצה אינם רק מבקשים למסגר מחדש את הסיפור ההיסטורי שהארכיאולוגיה בארץ מספרת כסיפור עצמאי שאינו בהכרח משמש כלי בידיה של קבוצה זו או אחרת, אלא גם לעסוק בארכיאולוגיה מתוך קשב לקיומנו העכשווי.

 

״הנרטיב ההיסטורי כאן הוא חלק משמעותי מהמאבק על האדמה, מאחר שארכיאולוגיה נעשית באדמה", אומר מזרחי, "יש בארץ ארכיאולוגים טובים וארכיאולוגיה טובה שנעשית. הדבר המרכזי שחסר הוא השאלה מה קורה יום אחרי החפירה: את מי האתר הולך לשרת? באיזה אופן הוא הולך להיות מוצג? מה הנרטיב שיסופר שם ומה האחריות של הארכיאולוג על הנרטיב הזה. אלא שארכיאולוגים מסוימים מונחים בידי מיני שיקולים פוליטיים, אקדמיים ואחרים, והארכיאולוגיה אינה נמצאת בראש מעייניהם. בסופו של דבר, רוב החפירות הן חפירות הצלה, אבל בחפירות שנעשות בתל ארכיאולוגי צריך לחשוב היטב מה מציגים לציבור ואיך יוצרים איזון בין התקופות״.

 

חפירות_יונתן זינדל
חפירות בעיר דוד בחודש שעבר. מהי האחריות של הארכיאולוגים לאופן בו מציגים את ממצאיהם? (צילום: יונתן זינדל)

 

הספקטרום הדתי-חילוני

 

בעיני אורנה ועדיה, שכותבת את עבודת הדוקטור שלה באוניברסיטת תל אביב, משמש התנ״ך להנחלתם של ערכים לאומיים גם באמצעי נוסף - החינוך. ועדיה תציג את מחקרה על ייצוגם של הגבולות המקראיים במפות ארץ ישראל בספרי לימוד בין השנים 1900-1967 בכנס ״תנ״ך ולאומיות בעידן המודרני״, שיתקיים באוניברסיטת תל אביב ב-16 וב-17 בדצמבר. במחקרה המקיף בחנה ועדיה מפות בספרי לימוד וניסתה לבדוק כיצד הן מייצגות את האופן שבו נתפס המרחב וכיצד הן מבנות בתורן תפיסה חברתית-מרחבית בתודעת התלמידים שנחשפו אליהן.

 

במהלך מחקרה סימנה ועדיה כמה גבולות מרכזיים שמוכיחים כי הלאומיות העברית והישראלית לא היתה בהכרח חילונית (או דתית) באופן בלעדי, אלא נעה על קשת של תפיסות, בין הדתי לחילוני, וכך ביססה את ארץ ישראל כמרחב הלאומי שלה.

 

״אני מתבוננת על ייצוג הגבולות בין ייצוג תיאולוגי-דתי-מטאפיזי ובין ייצוג היסטורי, ומידיינת עם תפיסה שרואה את התיאולוגי, הדתי, כדבר קוטבי להיסטורי וללאומי״, היא מספרת, ״אני מנתחת את האופן שבו יוצגו גבול ההבטחה של אלוהים לאברהם וגבול נחלות השבטים. הלאומיות הציונית, למשל, לוקחת את גבול האבות וקושרת אליו את ראשית האומה. היא בעצם עושה שימוש בגבול ההבטחה כדי לדמיין קהילה שקשורה למרחב הזה. המפות של כיבושי יהושע, למשל, כוללות גבולות המשורטטים הלכה למעשה. מפות קודמות אמנם נסמכו על מפות מדעיות נוצריות שביקשו להוכיח את כתבי הקודש במרחב המקומי, אבל מה שהציונות עושה זה לנכס את השטח, להפקיע את השיח הקרטוגרפי מידי הנוצרים ולייצר מפות של ארץ ישראל (התמונה המופיעה בראש העמוד לקוחה מתוך ספרם של אביבי ואינדלמן "במולדת העברית: גיאוגרפיה של ארץ ישראל").

 

 

ברטה חזן(1)
מפה מתוך הספר "האדם מדביר שממה"

 

אמצעי זה מעניין במיוחד מאחר שהוא פונה לקהל מובחן המצוי בשלבי גיבוש ההשכלה והתודעה הפוליטית שלו – קהל התלמידים. ״הטקסטים הנלווים למפות, המילוליים, מייצגים את העמדות של המחברים ואת מה שרצו להנחיל לתלמיד. כשהתלמיד קורא ומתבונן במפה, הטקסט מנתב אותו. למשל, בספרי לימוד מופיעה מפת 'גבולות ההבטחה', אבל זה פרדוקסלי, מאחר שלא משורטט בה שום גבול של ממש.

 

לאורך השנים נקרא הגבול בשמות שונים, וכל שם כזה נושא תכנים שונים ומעניק למפה משמעות שונה. כשהגבול נקרא 'גבול האבות' הוא מתקשר להולדת האומה, לזכות המורשת ולבעלות על הארץ. כשהוא נקרא 'גבול ההבטחה' הוא מתקשר לתפיסה מטאפיזית של האל. וכשהוא נקרא 'גבול הייעוד', זהו המקרה המעניין ביותר, מאחר שהוא מתייחס אל הגבול כאל גבול אחרית הימים שיבוא, אופציה שלא אמורה להתממש, מעין פוטנציאל לגבול שיכול להוות אמת מידה קבועה ונצחית״.

 

וכיצד הייצוגים משתנים לאורך השנים? ״לאחר 1948 מתגבר השימוש במפות של כיבושי יהושע. ניתן להבין זאת מתוך הצורך לתת לגיטימציה לגבולות שנוצרו במהלכים צבאיים ולרצון המיליטנטי בחברה הישראלית לגדל דור של אנשים שיכולים להילחם. המפות הללו מציגות את הגבול כבר-שינוי״.

 

עניין הולך וגובר בתנ"ך

 

״אני חושב שזה לא מקרי שלפני כל חג וכל אירוע יהודי כזה או אחר שומעים פתאום על גילויים שקשורים לאותו חג – קברי המכבים לפני חנוכה וכדומה", אומר יונתן מזרחי ביחס לעיתוי שבו נחגגים גילויים כאלה ואחרים, "ללא ספק, יש עניין גובר כשזה מגיע לתנ"ך. המציאה של ממצא מקראי נחשבת מיוחדת יותר, בעולם וגם בארץ, זאת מאחר שכל התפיסה שלנו את הארץ הזאת מבוססת על התנ״ך. אנחנו מסתכלים כחברה על הארץ בעיניים שמדמיינות אותה כנוף התנ״כי שלנו, שהולכים לבקר בו ולראות אותו. למעשה, זוהי כרגע ההצדקה לנוכחותו של עם ישראל בארץ ישראל. כאן התנ״ך והלאום הולכים יד ביד. כל ממצא כזה מיד מעורר עניין, בלי לבדוק באמת מה גילינו ומה הבנו באופן עמוק, ונוצר מעין אוסף של קוריוזים״.

 

מי מנחה את המגמה הזאת?

״באופן בסיסי, אנחנו לא יודעים מה הביצה ומה התרנגולת - האם הציבור רק רוצה לשמוע על גילויים מקראיים או שאלו אינטרסים של הממסד - לחזק את הזכות שלנו על הארץ?״.

 

מזרחי מציין דוגמה מעניינת לאתר שמעלה כמה מן השאלות החשובות הללו: ״החפירות המרכזיות בסילוואן נעשות במקום שנקרא חניון גבעתי. אין ספק שיש שם שרידים שמעידים על נוכחות של עיר, על כל הסממנים שלה. ואולם, ההתמקדות היא בסימן השאלה סביב עיר דוד המקראית ובניסיון להוכיח איפה היו דוד המלך ושלמה בשכבות הארכיאולוגיות. זו נותרה שאלה פתוחה. יש מי שמציג הוכחות ו׳מחיה׳ אותם, ויש מי שטוען שהסבירות ששם היה דוד המלך היא נמוכה ואף בלתי אפשרית.

 

"המצב שנוצר אפוא הוא בין טרגדיה לקומדיה – אי אפשר להוכיח את דוד המלך, אבל משתמשים בסיפור שלו כדי לנכס את הכפר ואת הזכות עליו. זה מראה כמה הסיפור של דוד המלך עוצמתי בחברה הישראלית; מה זה משנה בכלל אם נצליח להוכיח אותו או לא? הרי מספר האנשים שיבואו לבתי הכנסת בשבת לא ישתנה בגלל ההוכחה או ההפרכה. הסיפור יושב לגמרי על המישור הלאומי, ולא על המישור הדתי. דתיים לא צריכים הוכחה ארכיאולוגית שדוד היה קיים או שאלוהים קיים״.

 

קריאה נוספת: על ההוכחות הארכאולוגיות לקיומה של ממלכת יהודה והמפנה שחוללו

 

הערבים מחזיקים את מפתח התרבות

 

עבודתו של ד״ר עמוס נוי, שתוצג בכנס, בוחנת קבוצת משכילים יהודים-מזרחים בראשית המאה ה-20 ואת האופן שבו הם מפרשים, מבינים וממשמעים את כתבי הקודש – דווקא דרך חיי היום יום שלהם והיכרותם הקרובה והמעמיקה עם הערבים בארץ ישראל. עבודה זו מציגה נקודת מבט הרואה קשר בין התנ״ך ובין לאומיות, והיא עשויה ללמדנו משהו חדש לחלוטין.

 

 

עמוס נוי
ד"ר עמוס נוי (מתוך פרופיל הפייסבוק שלו)

 

״אני מתמקד במיוחד במה שאני קורא לו 'האסמכתא האתנוגרפית כמתודה פרשנית'״, מספר ד״ר נוי, ״זה שם יפה למשהו שנוכח עד היום, גם בשיח הפופולרי וגם במחקר. הדוגמה הכי פשוטה לכך היא מישהו שכותב באמצע המאה ה-19 על הפרשנות של רש״י שהוא טעה בהבנת פסוק מסוים כי לא ראה פלאח מימיו. אני למעשה חוקר קבוצה של יהודים, ספרדים ומזרחים ברובם, ובכל מקרה ילידים ירושלמים מהחצי שני של המאה ה-19, שמנסים להבין את הטקסט הקדום מתוך היום יום ולא ההפך, כמו שבדרך כלל קורה – כשהולכים מהטקסט הישן אל ההווה.

 

"כשמישהו עושה השוואה בין מה שהוא רואה בעיניים ומתעד ובין פרשנות של טקסט, אז הוא ללא ספק רואה את תושבי הארץ כמי שמשמרים תרבות קדומה, אבל זה גם אומר שבעיניו, המקרא עסק באנשים שיש להם אותם חוקי חברה ותרבות. הקבוצה הזאת כוללת אנשים כמו דוד ילין, יוסף מיוחס, דוד מויאל, דוד אבישר, שמואל בן שבת ואברהם אלמליח, שמנסים לכונן את מעמדם כפרשנים מתוך כך שהם יודעים ערבית, מכירים ערבים, גדלו בארץ וחיו בה, ולכן טוב מראה העיניים שלהם, העדות שלהם, מאשר מתודות של פילולוגיה וארכיאולוגיה. יותר מכך, יש להם עוינות מפורשת לארכיאולוגיה, העוסקת לדידם בשרידים מתים, לעומת התרבות החיה שלהם. בעיתון 'ירושלים' היה להם מדור שנקרא 'טוב מראה עיניים מהלוך נפש', כלומר, עדיפה עדות וחוויה על פני ספקולציה, והם מביטים על דברי המקרא ועל רבותינו ז״ל דרך מנהגי העמים הגרים בארץ ישראל, אורחותיהם, נימוסיהם והליכותיהם״.

 

המשמעות העמוקה של גישה פרשנית זו קשורה גם לאורחות חייהם הדתיים או המסורתיים של הפרשנים הללו, החולקים על פרשנים כמו רש״י ומבכרים את ההיכרות הקרובה שלהם עם הערבים בישראל ואת ההשוואה עם החיים המתוארים במקרא. מיוחס, למשל, כתב ספר על פלאחים, ״שבו כותרת המשנה מדברת על חיי הפלאחים והאור שהם זורעים על חיי היהודים בבית ראשון ובית שני״, מספר נוי, ״אפשר לראות בכך תירוץ המבקש להסביר למה לכתוב על הפלאחים, אבל הכותרת הזאת גם מכניסה את הפלאחים למקום אינטימי בעם היהודי ואומרת: האיש הזה יותר דומה לנביאים מאשר היהודים האירופים, שמנסים לקרוא עכשיו את התנ״ך באמצעים אחרים.

 

"מיוחס מאמץ פה שפה אוריינטליסטית. הוא מילדות גדל בסילוואן וכותב בהקדמה: אלו היו שכניי, אותם אני אוהב, אני רוצה לקבוע מדור לבני ישמעאל בספרות בני ישראל. זה תיווך תרבותי ששם את הפלאחים במקום גבוה ורב השפעה. בן שבת למשל משווה את ישעיהו הנביא לפלאח שמקלל קללה נמרצת. הערבים מחזיקים, בעיני הפרשנים האלה, את המפתח לתרבות יהודית״.

 

אלא שעם הזמן ועם התגברות הסכסוך והדיכוטומיה בעיני הציבור בין יהודים לערבים, העמדה הרדיקלית שהציעו פרשנים אלו, המתבוננת בהיסטוריה היהודית דרך ההיכרות עם הלשון והתרבות הערבית, הלכה ונעשתה בלתי רלוונטית.

 

״משכילים יהודים בתרבות הציונית פנו בשלב די מוקדם לארכיאולוגיה, לחקר המקרא ולפילולוגיה בתור הדיסציפלינות היחידות של המפעל הציוני", אומר נוי, "והמקומיות של הפרשנים שאני דן בהם פחות עניינה את האוניברסיטה בירושלים. גם היום היא תמיד תעדיף חרס או כתב יד קדום על פני עדות אתנוגרפית.

 

"המפעל שלהם נהיה לפיכך ללא רלוונטי ולכן גם טראגי, משום שהסכסוך הפוליטי לא יכול היה להכיל אותו. הציונים לא עשו אתנוגרפיה או פולקלור; זה נראה להם גלותי או מזרחי מדי. הציונות התמקדה בארכיאולוגיה ובחקר המקרא, ולא הסתכלה על בני אדם, ובעיני הקבוצה הזאת, ההיכרות האינטימית היא זו שחשובה״.

 

דווקא אל מול ההתמקדות הלאומית בתנ״ך כראיה המאששת את מקומו ואת מעמדו של העם היהודי בארץ ישראל, מציעה הגישה הנפרשת כאן מבט חדש ומעניין: מה אם הדרך להכיר את עצמי, את ההיסטוריה שלי ושל עמי עוברת דרך האחר המצוי על אותה האדמה ממש?

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus