לספר כדי לחיות: הרומן הבעייתי שחושף מוטיבציה ספרותית מעט נשכחת

מהי המוטיבציה שמביאה סופר לכתיבת ספר והאם הבנתה בכלל משנה את היחס שלנו אליו? הרי דורות של סטודנטים בבתי האולפנא הגבוהים לספרות מתחנכים על פי הגישה שסוגיית "כוונת המחבר" אינה רלוונטית לקליטתו של הספר, לניתוחו ולהערכתו. "מה זה משנה למה המחבר התכוון?! חשובה היצירה עצמה! חשוב רק הקולט של היצירה!".

 

אבל מה אם סוגיית המוטיבציה לא נותרת רק סוגיה ביוגרפית תלושה ברקע הרומן, אלא מחלחלת פנימה, לתוך חוויית הקריאה עצמה? מה אם בקוראך רומן, שהושקעו בו ללא ספק ברק ותבונה ותנופה וידע ויופי לא מבוטלים כמו הרומן שלפנינו, אתה חש שלא ברור לך, ככלות הכול, מה הניע את היוצר לספר לך את הסיפור הזה?

 

כל הסופרים בעולם מספרים סיפור כי הם רוצים שישמעו אותם, בלי קשר לשאלה אם יש להם דבר מה להשמיע או אין להם. בזה אין ספק. זה הבסיס. זו מוטיבציית הבסיס הפסיכולוגית של היוצר. אבל על גבי הבסיס הזה ישנן שתי מוטיבציות יסוד לכתיבת ספרות: א. הסופר רוצה לבטא את עולמו הפנימי, את חווייתו הפרטית, או שב. הסופר רואה דבר-מה בעולם, בחברה, שהוא חפץ לבטא. בלזאק, למשל, נתעורר לכתיבת "הקומדיה האנושית" כי הוא ראה את החברה הצרפתית משתנה לנגד עיניו ורצה לתאר זאת. דוסטוייבסקי כתב את "כתבים מן המרתף" כי הוא רצה לבטא מחשבות מסוימות שהתרוצצו בקרבו. אלו, המוטיבציה הסובייקטיבית והמוטיבציה החברתית-האובייקטיבית, למשל, הן גם שתי המוטיבציות שניתן לאתר (בחוסר דיוק מסוים) בשני הרומנים הגדולים של יעקב שבתאי: "סוף דבר", שהוא ביטוי של חוויה פרטית, ו"זכרון דברים", שהוא תיאור של פלח חברתי מסוים.

 

הבעיה העיקרית שלי עם "תיקון אחר חצות" היא שאני לא מבין מה הניע את הסופר לספר לנו את סיפורו. ואי הבהירות הזאת גורמת לקורא הסיפור לתהות מה צריכה להיות בעצם המוטיבציה שלו, הקורא, לקריאה בו?

 

קריאה נוספת: אריק גלסנר על הקללה שבפריחת ספרות הקללה העברית

 

בת השוחט השוחטת

 

סוגיית המוטיבציה העמומה קשורה הדוקות בכך שזה רומן היסטורי. הרומן מתרחש בשלהי המאה ה-19 בתחומי האימפריה הרוסית הצארית, המאוכלסת ביהודים רבים. הוא מסופר בגוף שלישי בידי מספר אנונימי "כל יודע" אבל בעל אופי מובחן, בעל קול סאטירי ולגלגני אך גם חומל לעתים. המספר האנונימי מגולל את סיפורה של פאני קייזמן, אישה נשואה ואם לחמישה, שמחליטה לזנוח את ביתה ולצאת ולחפש את בעלה של אחותה, מנדה, שהניח אותה עגונה, עת שברח מביתו.

 

אל פאני מתלווה דמות שוליים בחברה היהודית שבעיירתה: גבר כבן 60 ששמו יושקה ברקוביץ', שבצעירותו נמסר לצבא הרוסי, כגזרת הצאר ניקולאי הראשון, ובשובו לאחר עשרות שנים לעיירה, הוא חש בה מנוכר לקהילה היהודית שהפקירה אותו בילדותו. פאני היא אישה יוצאת דופן בכך שלמין ילדותה הכשיר אותה אביה השוחט כשוחטת. היא מגלה יכולת מפליאה בשימוש בסכין, ובמרוצת מסעהּ בעקבות גיסהּ, היא משספת במהירות הבזק גרונות של פושעים וסוכני משטרה חשאית שמעכבים אותה. כך שמהר מאוד נעשית היוזמה הפרטית של פאני לאיתור גיסהּ אירוע חמור ורב-תוצאות שמעורבים בו הצבא הרוסי והמשטרה החשאית הרוסית.

 

"תיקון אחר חצות". מדוע שסופר בן זמננו יכתוב ספר כזה?

 

אבל מדוע שסופר ישראלי בן זמננו יספר סיפור כזה, שמהדהדים בו מנדלי מוכר ספרים (של "מסעות בנימין השלישי" ו"ספר הקבצנים" ועוד), וכן  עגנון (של "הכנסת כלה" ועוד; וכמו אצל עגנון, גם אצל איצקוביץ' יש הצגה הומוריסטית של סוסים המדברים ביניהם); מהי המוטיבציה? הרי מנדלי היה בעל מוטיבציה ברורה ב"מסעות בנימין השלישי" ובשאר יצירתו המאוחרת, והיא סאטירה על אוזלת ידם ובטלנותם של יהודי העיירה. והרי איצקוביץ' לא יכול להיות בעל מוטיבציה כזו.

 

העיירה – מושא הסאטירה – הרי כבר איננה ממזמן. מה הטעם ב-2015 בסאטירה מהסוג המנדלאי כגון זה: "יודע יהודי, ומנדה שפייזמן אינה יוצאת דופן, שאת הגוף אפשר לסתת תמורת מאמץ זעיר: פה מוותרים על פרוסת לחם ושם נמנעים מדברי מתיקה, וכבר מתרחק הבד מן המותניים ומתנפנף כילד פוחז. דווקא העבודה על הנפש, השם ישמור, קשה מנשוא: איך בצר לו לא תדעך אמונתו של פלוני במלך הכבוד? כיצד יתאפק מפיתויי לשון הרע, ומדוע לא ישקע במחשבות כפירה? ולהלן המסקנה: כיוון שאת מלחמותיו של הרצון יש לברור בקפידה, מוטב להניח לגוף אם חושק הוא בעוד קוביית סוכר, אך אם תתעצל הנפש להתפלל יש להיאבק בה עד חורמה. לכן לא ירבו בני העם הנבחר להעפיל אל פסגות ההרים, באפרים ימעיטו לשוטט, ואת עצמותיהם יחלצו פעם אחת ביום בשעות הערב. בעיניהם המלומד הוא עוקר הרים, והמצביא האדיר מכולם הוא מי שכובש את יצרו. את ענייני הגוף הם מזניחים לטובת התעלות הנפש, שהרי ברור להם כי מוטב נפש בריאה בגוף חולה על נפש חולה בגוף בריא. והמבין יבין"?

 

זה פסטיש בהחלט נאה על הביקורת של מנדלי על "כסלון" שבתחום המושב היהודי, על העיירה היהודית הטיפוסית שחיה מן הרוח על עסקי אוויר ורחוקה מהגופניות הבריאה – אבל מה הטעם בפסטיש כזה כיום, ב-2015?

 

והרי עגנון, מצדו – אם לעבור למקור ההשפעה השני – היה גם הוא בעל מוטיבציה משלו בתארו את העולם היהודי השוקע ב"הכנסת כלה"; המוטיבציה היתה געגוע לעולם התם של העבר, מתוך הכרה שהוא אבד לבלי שוב. האם גם איצקוביץ' מתגעגע? אין תחושה כזו.  הטון שלו, כאמור, סאטירי.

אבל, שוב, הרי לא ייתכן שאיצקוביץ' מוצא דחיפות במחאה על הזנחת הילדים היהודים הקנטוניסטים שגויסו לצבא הצאר בידי בני קהילתם, או שבהולה בפיו הבשורה שגורל העיירה היהודית ייחרץ אלמלא יתעשת העם היהודי, או שהוא מוחה נמרצות נגד הפסיביות היהודית. זו הרי, אעפס, בשורה שמאחרת ב-120 שנה לפחות!
 

לסוגת הרומן ההיסטורי בכלל ולשכיחות של הרומן ההיסטורי בדורנו בפרט ניתן להציע כמה הסברים או כמה מוטיבציות. המוטיבציה הראשונה: יש אירועים היסטוריים גדולים שמגרים את חושיו הדרמטיים של האמן. כך היתה כנראה מלחמת טרויה להומרוס וכך היו המלחמות הנפוליאוניות לטולסטוי ב"מלחמה ושלום".

 

מוטיבציה שנייה: הסופר מבקש, במודע או שלא במודע, להקרין כמה מהקונפליקטים המרכזיים של העידן שבו הוא חי על מסך העבר. כך, באמצעות הרחקת העדות, קל לו יותר להציג אותם. זו המוטיבציה, למשל, של הרומן ההיסטורי הגדול של משה שמיר "מלך בשר ודם" ושל הרומן ההיסטורי האחר והמעט פחות מרשים שלו, "כבשת הרש". באמצעות דמותו של המלך המפוקפק אלכסנדר ינאי ("מלך בשר ודם") והמלך בעל הצדדים האכזריים דוד ("כבשת הרש") הצביע שמיר על כך שריבונות הרבה פעמים כרוכה בחוסר עידון ואף בעוול ממש, אבל יש לקבל אותם; הם מחירהּ. בישראל של שנות ה-50, שבה פורסמו הרומנים, היתה זאת למעשה הכרזה על צידוד בממלכתיות הישראלית החדשה, זו שקוממה ושכּוּננה ב-1948.

 

קריאה נוספת: האם התרבות האשכנזית עדיין קיימת? 

 

ואילו המוטיבציה השלישית ליצירת רומן היסטורי היא, בדרך כלל, הנחותה מכולם, והשכיחה ביותר מכולם בימינו –  זו המוטיבציה הבידורית, או כפי שאני מכנה אותה, המוטיבציה "התיירותית". הסופר מבקש לשעשע אותנו בתפאורה "ציורית" ו"מעניינת". הוא מבקש להפתיע ו"לגוון". הוא רוצה שנתגרה ונסתקרן משינויי התפאורה ההיסטורית. וכך, אנחנו יוצאים בעזרתו לטיול בתקופה אחרת, והסופר הוא מדריך הטיולים שלנו (ראו את הכובעים המשונים של הגייסות הרומאים מימין! ראו את מנהגי השידוכין המשונים של יושבי כנען הקדומה משמאל! ראו את הפריזאים האלה מוציאים להורג את מלכם הישר לפניכם!).

 

ומה המוטיבציה של איצקוביץ' בכתיבת הרומן ההיסטורי שלו? לא ברור לי. פה ושם נדמה שהמוטיבציה היא מהסוג השני: ניסיון להעיר הערות על מצבנו ועל התסבוכות שלנו כיום במאה ה-21, תוך "הקרנתן" על עידן היסטורי אחר. כך, למשל, יש כאן כמה הערות על צמחונות בהקשר של פאני השוחטת. והרי הצמחונות נהיתה לשאלה אופנתית כיום. כך למשל ובעל משקל משמעותי יותר ברומן הוא המסר "הפמיניסטי" הזול מעט שמובע כאן באמצעות דמותה ה"קומיקסית" במקצת של פאני, "גיבורת-העל" ("מהגברים אינה מצפה לדבר. מדוע יֵצאו כנגד אדנותם?"). וזה, המסר "הפמיניסטי", מסר שמתאים יותר לזמננו.

הולך לאיבוד בסמטת מנדלי מו"ס (תצלום: ויקיפדיה)

 

יש כאן גם כמה פסקאות מעניינות על הרצון של פאני להיות אקטיבית ולהילחם את מלחמתה של אחותה; לא לתת לפסיביות השגורה לנהל אותה, לא לסגת אל "החיים הקטנים" והשלווים יחסית שלה, כי זוהי הסיבה לקלקולו של עולם. גם זה מסר בעל נימה עכשווית מסוימת. אולי אף קיימת כאן השוואה אוורירית בין התפיסה המוטעית של האימפריה הרוסית שבכוח תוכל לפתור את בעיותיה – בעוד אנו, הקוראים, יודעים שבסוף המאה ה-19 ימיה ספורים – ובין מצבנו אנו, בישראל; גם עלינו ללמוד שלא לעולם חוסן ולא על החרב לבדה ייכון עם. אבל כל המוטיבציות הללו, אם הן קיימות, הרי שהן קיימות רק בשולי הטקסט ואינן מורגשות כעיקרו, אינן מורגשות כעילתו וכהצדקתו.

 

באופן אינטנסיבי מעט יותר, הרומן הזה קשור במוטיבציה אחרת, קשור למגמה של השנים האחרונות בספרות הישראלית שכתבתי עליה בעבר וכיניתי "ספרות אשכנזית". לנוכח חזרתו של "השד העדתי" לחיינו – חזרה מצערת בעיניי – השד ששופשף נמרצות ממנורת אלאדין החלודה, נכתבים רומנים "מזרחיים" רבים, כלומר, רומנים שהתמה "המזרחית" מצויה בלבם (רונית מטלון וסמי ברדוגו הם דוגמאות ליותר מוצלחים שבהם). ובתגובה, אולי לא תמיד מודעת לעצמה, גם סופרים אשכנזים נאחזים פתאום במוצאם העדתי (ירמי פינקוס ונעה ידלין הם הדוגמאות היותר המוצלחות למגמה זו).

 

אז אולי זו המוטיבציה – המוטיבציה בת ההווה – שהניעה את איצקוביץ' לפנות אל המאה ה-19, אל מזרח אירופה ואל יהודיה? הרצון להיאחז (לאו דווקא באופן מודע) בזהות יהודית טרום-ישראלית, בזהות עדתית, בזהות אשכנזית? "תיקון אחר חצות" ראוי להשוואה בנושא הזה עם "קו המלח", הרומן האחרון של יובל שמעוני (מבחינה פואטית, עם זאת, אין מקום להשוואה ביניהם, - אלה שני סגנונות שונים לחלוטין: שמעוני סגפן ודייקן, ואילו איצקוביץ' שופע ןאקסטרווגנטי). גם "קו המלח", באופן מפתיע למדי, עוסק בחלקו הגדול במאה ה-19 וביהודי במזרח אירופה. אז אולי התמה "האשכנזית" היא לפחות חלק מהמוטיבציה לכתיבת החלקים ההיסטוריים אצל שני הסופרים? אבל איכשהו, גם המוטיבציה הזאת אינה מורגשת כדומיננטית מספיק כאן או, במידה שהיא נוכחת, כמצדיקה רומן עב-כרס כזה על המאה ה-19.

 

כך שאיצקוביץ' מתקרב באופן מסוכן למוטיבציה השלישית לכתיבת רומן היסטורי, זו הבידורית-"תיירותית". הסופר משנה את התפאורה השגורה והמוכרת של ההווה רק כדי לפתות ולגרות ולסקרן; לא כי יש לו משהו חשוב להראות בעבר או ללמוד מהעבר או "להקרין" מההווה על מסך העבר.

 

לא עוד מוצר

 

המקרה של "תיקון אחר חצות" יוצר מבוכה אצל המבקר. אלמלא היו חלקים לא מעטים כאן כתובים בכישרון רב, היה קל לפטור את הרומן הזה כרומן מיותר, אך הברק והאינטליגנציה המובהקים שמושקעים בטקסט הזה לא מאפשרים לסכם אותו כדוגמה לבעיה יסודית של חלק מהתרבות היום: היותה חלק מחברת הצריכה, במובן זה שמיוצרים בה מוצרים שתועלתם אינה ברורה; ספרים שלא ברור מדוע ולשם מה נוצרו.

 

 

איצקוביץ'. מפעיל את שריריו הספרותיים

 

כי תיתכן הרי מוטיבציה נוספת לכתיבת רומן, מעבר לשתיים שהוזכרו לעיל. לא ביטוי של נפש האמן ולא הנכחה של דבר מה שהוא רואה בחברה סביבו, אלא תאווה של מספר סיפורים לספר סיפור. התכלית של הרומן במקרה הזה, המקרה השלישי, אינה ייצוג של עולם פנימי או חיצוני, אלא יצירת נרטיב לופת, ו/או דמויות מקוריות, ו/או הפגנת הברק של השפה וחיוניותה.

 

ואכן, יש ב"תיקון אחר חצות" רגעים רבים של שפיעה סיפורית מבריקה - לעתים שפיעה סיפורית מתאמצת ובכל זאת מבריקה, ולעתים פשוט מבריקה; רגעים שבהם הסופר מתענג על כושר ההמצאה שלו: על בנייתה של דמות, על בנייתו של קו עלילה מוצלח, על ניסוח בוהק מיופי של תיאור או של תובנה. זה תענוג ספרותי "טהור". המוטיבציה של הסופר הינה פשוט להפעיל את שריריו הספרותיים, למתוח אותם ולהתענג על כוחם – לא לבטא דבר מה בנפשו או בעולם. והתענוג של הסופר מדביק גם את הקורא.

 

רגע של שפיעה סיפורית מרשימה הוא, למשל, הרגע שבו העגונה האביונה, מנדה, מכלה את חסכונותיה המעטים באימפולסיביות ובבת אחת, בין היתר על אכילת בשר - אכילתו נא(!) כי היא לא יכולה להתקינו בביתה ולחשוף כך את בזבזנותה. רגע אחר של שפיעה סיפורית מתרוננת הוא תיאור הפיכתה של פאני לשוחטת, ובייחוד תיאור הסיבה שבגללה פסקה בבת אחת מלשחוט בעלי חיים.

 

רגע של שפיעה סיפורית מתאמצת ובכל זאת מרשימה הוא תיאור דמותו של סגן אלוף פיוטר נובאק, מפקד בכיר במשטרה החשאית הרוסית, יוצא צבא ונכה מלחמה מר נפש, שמופקד על חקירת הרציחות בסכין שפאני אחראית עליהם (ושפיעה סיפורית מתאמצת ופחות מרשימה מצויה בתיאורים של כמה דמויות משנה: חזן זייפן ובטלן, חותנתה "הפולנייה" הפאסיבית-אגרסיבית של פאני, ובמידה מסוימת, גם דמותו הראשית של יושקה ברקוביץ', הקנטוניסט שמסייע לפאני).

 

וגם ניסוחים "מקומיים" רבים מחודדים ויפים יש כאן. כמה דוגמאות כמעט אקראיות מבין רבות: רעב כוסס בבטן מכונה "עוּבַּר התיאבון" ("כך הרגיש כלפי רעבונו: יצור קטן ורוחש בבטן שמתפתח לממדים אדירים ושגוזל את כל משאבי הגוף הנושא אותו בקיבתו"). הנשים היהודיות בעיירה מאשימות את מנדה בעגינותה: "את מצבה של מנדה, כלומר עגונה, לא הזכירו אלא בנימת האשמה, כאילו לא משום שעזב אותה צבי-מאיר נהפכה לעגונה, אלא משום שהיתה עגונה-בכוח, הוציא צבי-מאיר את עגינותה אל הפועל".

 

שיטתו של פיוטר נובאק בבלימת מהפכנים היא יצירתם וארגונם מלכתחילה במימון המשטרה החשאית: "המשטרה החשאית, כך הבין פיוטר, תהיה יעילה יותר אם תעצור את המהפכה שהיא עצמה יוצרת".

אבל האיכות הספרותית, שללא ספק מתגלה כאן בתיאורי דמויות מעניינות, בכמה קווי עלילות משנה מעניינים (אם כי לא בעלילה הראשית, שהינה, כפי שמגלה פיוטר נובאק עצמו, עכבר שהוליד הר) ובניסוחים מושחזים, אינה מספיקה כדי להצדיק את הרומן בכללותו. האיכות הזאת היתה צריכה להיות עקבית וחד-משמעית יותר כדי להצדיק רומן ש"משמעותו" לא ברורה, שאינו "מייצג" ומבטא דבר הנמצא מחוצה לו, כלומר, מחוץ למעשה הסיפור המתרונן על עצם קיומו.

 

כאן עדיין מרחפת באוויר שאלת המוטיבציה. היא לא קיבלה עדיין מענה מספק. מה, מה רצה הסופר "לומר"? מה הפריע לו? מה הוא פשר הסיפור הזה? מה לי כעת סיפור מעט משונה על בת של שוחט שיוצאת לחפש את גיסה ומעוררת בטעות ובתמימות מהומה על לא מאומה באימפריה הצארית?

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6