סיגלית בנאי

"עברייה": שירה עברית על היות עברי

social
facebook whatsup email tweeter
יותם יזרעאלי //
3.11.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"העבריות שבנאי בוחנת, העבריות שאליה היא מבקשת לשוב, היא פעולה; זו עבריות כאסטרטגיה, עבריות כעבודה, עבריות כמצווה. וכשמקיימים את מצוות העבריות הזאת, השבר הסורי אפריקאי מתגלה פתאום כמקום הכי גבוה בעולם"
בספר השירים השני שלה, "עברייה", סיגלית בנאי נעה ונדה בארץ ובעולם ובין סוגות וסגנונות ומוצאת מקלט בתוך השפה עצמה

בספר השירים השני שלה, "עברייה", סיגלית בנאי מבקשת תשובה נכונה. היא משוועת לשוב אל מקום שכל מה שהיא יודעת להגיד עליו זה שהוא מכוסה בשכבות על גבי שכבות של געגוע שהלשון שלה ארוגה לתוכָן. ואולם, מהר מאוד היא מגלה, גם לנו, שמסע השיבה מותווה כמלכוד, משורטט כמו ציור מתעתע של אֵשֵר.

 

הבית שהיא נכספת אליו, מעון חפצה, הולך ומתברר לא כמקום יחיד, אלא כמעברים שבין המקומות, עד שלא ניתן להבחין עוד בין בית ומעבר-בית. העברית, שבתיבות שלה היא ניצֶלת, ואז גם מפליגה, מסייעת לה לעבור ממדור למדור ומאפשרת לה לפשוט ולעטות פנים רבות, להתערטל מזהות אחת ולהתגנדר באחרת. כמו תולעת יעקב, שאין כוחה אלא בפיה, היא פוערת מחילות באדמה הבקועה של החברה הישראלית, על 70 מדוריה, ואל כולם, בצניעות הנרכשת במסע מפרך, היא מבקשת לבוא ומכולם היא מתעברת ולכולם היא יולדת שיר.

 

ב"העור שלי עברית", השיר הפותח את הספר, בנאי מדמה את העברית לאות קין על מצחה ש"אותו לא אקרצף, ולא אגרד פִּצְעִי דם". וכמו קין, היא נעה ונדה בארץ. שיריה עוברים בין רמאללה למחנה יהודה, בין יבנאל למכללת ספיר, בין ואדי קלט לתל אביב הלבנה והשחורה, אפילו עד קהיר ולוס אנג'לס היא מגיעה; היא נעה ונדה בין סטודנטים לקולנוע לרוזה בלולו, שקוראת תהלים ברכבת הקלה, בין מתנחלת אנגלוסקסית לזונה בשכונה שמעשנת ביום כיפור; היא נעה ונדה בין תבשילים וריחות ופסוקי דזמרה משלוש הדתות ובין סוגות וסגנונות, סלנג, שירה וספוקן וורד.

 

קריאה נוספת: עינת יקיר על סיגלית בנאי, המשוררת שממוססת את הגבול בין תל אביב לקהיר

 

אבל יותר מכול היא נעה ונדה פנימה, בין הדין לרחמים, בין הכובשת לנכבשת, בין הכועסת לחומלת, בין המבולבלת למתנצלת. היא לא מתיירת במקומות הללו, אף שהיא מאוהבת בהם עד כלות, אלא היא נידונה לנדוד בתוכם, אולי אפילו נידונה להתאהב בהם. ואולם, שייכות אחת בלעדית אין לה, ובלית מוצא, היא מטה אוהלה בתוך העברית עצמה, בתוך השפה שמפתה אותה לעבור את המעברים האלה מלכתחילה. "ואין לי מקום אחר/ אליו אוכל להגר/ כי איך אגלה מתוך שפתי".

 

העבריות כאחרוּת

 

באופן אירוני, ואינני יודע אם במודע או לא, בנאי מתכתבת עם המשמעויות המקוריות של המושג "עברי". בתרבות העברית אנחנו פוגשים לראשונה את שם התואר עברי אצל אברהם אבינו בספר בראשית, כשמגיע אליו שליח לבשר על נפילתו בשבי של לוט. "ויבוא הפליט ויגד לאברם העברי". (בראשית יד, יג). כשחז"ל דורשים את המשמעות של שם התואר החדש, הם מייחסים אותו למעמדו המיוחד של אברם בקרב האומות: "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (בראשית רבה פרשה מב, ח); מדרש מתקבל על הדעת כשמביאים בחשבון את המהפכה המונותאיסטית המיוחסת לו.

 

 

אברם העברי הוא אפוא אברם האחר, הנבדל, מן העבר ההוא, משם. אין זה משנה אם האחרות הזאת היא גיאוגרפית, אתנית, פסיכולוגית או רוחנית – ישנו צד שווה לכל אלה, והוא שהעבריות היא האחרות, האי-נורמטיביות, האנטי-תזה. העברי הוא, במובן מסוים, מי שבהכרח אינו שייך לשום מקום. הוא שייך למעֶבֶר (beyond) אבל גם למַעָבַר (transition).

 

גם במופעים הבאים של שם התואר עברי בהמשך ספר בראשית וספר שמות, הוא מופיע לרוב בהקשר זה, ולא פעם הוא מייצג את נקודת המבט הנוכרית השלילית על בני ישראל, ולא את נקודת המבט של בני ישראל עצמם, שהעדיפו לימים את הכינוי ישראל, ולעתים כמובן את הכינוי יהודי. גם בימינו, תארים כגון ישראלי ויהודי מייצגים נקודות מבט ספציפיות, וייתכן שגעגועיה של בנאי הובילו אותה לחמוק מן הדיכוטומיה של היהודי-ישראלי, שמייצגת אולי את הדתי והחילוני, או את המסורתי והעכשווי, בהתאמה. כאילו ביקשה לקיים, כיאה לאדם השב אל אלוהיו, את "ימין ושמאל תפרוצי" – וכך, אולי גם את העברית תעריצי.

 

אבל העבריות אינה נבחרת כאן רק כאופציה ניטרלית, אלא כאופציה שמתגלה כיעילה מאוד לעבור בין המחנות, והיא גם כרוכה בהם. בל נשכח שרגע לפני שיעקב, אבי יהודה, מקבל את השם ישראל, רגע לפני מאבק הזהות שלו עצמו, הוא עובר את מעבר יבוק, עובר מן העבר האחד לעבר השני.

 

 

עברייה – ספרה של סיגלית בנאי
עטיפת הספר

"עברייה" – ספרה של סיגלית בנאי

 

העברית אפוא, לא פחות מסיגלית בנאי עצמה, היא הדמות המרכזית מבין כל הדמויות ש"עברייה" עוסק בהן, אבל אין הכוונה כאן לעברית כלשון מדוברת, וגם לא העברית כתרבות, שאת מושאיה היא הולכת לפגוש ושהיא מתארת באותיות ובמופתים. העברית כאן מופיעה כאפשרות של קיום, כמצב. אין זה עיסוק אינטלקטואלי, ובטח שלא אתני או פוליטי.

 

העונג האינטלקטואלי והשייכות האתנית והכעס והתקוות הפוליטיים קיימים גם קיימים בין שורות השירים ובתוכן. ואולם מי שמסכם בכך את העבריות של "עברייה" טועה כי העבריות שבנאי בוחנת, העבריות שאליה היא מבקשת לשוב, היא פעולה; זו עבריות כאסטרטגיה, עבריות כעבודה, עבריות כמצווה. וכשמקיימים את מצוות העבריות הזאת, השבר הסורי אפריקאי מתגלה פתאום כמקום הכי גבוה בעולם.

 

 

 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי עברייה חמישי,
20:00 / 10.11.16
סיגלית בנאי בפרפורמנס פואטי

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus