פגישת מחזור אחרונה
הדף השבועי
social
facebook whatsup email tweeter
תמר דבדבני //
1.8.12
הדף השבועי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

פגישת מחזור אחרונה

מה שבמבט ראשון נראה כמו עוד החמרה הלכתית מבית מדרשו של שמאי מתברר כניסיון להקל במשהו את כאב ההדרה על הנשים בנידתן. תמר דבדבני מסיימת את הקריאה במסכת נידה, ועמה את התלמוד הבבלי כולו

אלא, טעמא דב"ש כדתניא: בראשונה היו מטבילין כלים על גבי נדות מתות, והיו נדות חיות מתביישות. התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות (נדה עא ע"א)

 

תרגום:

אלא, הטעם של בית שמאי (הוא) כמו ששנוי בברייתא: בראשונה היו מטבילין בגדים (שהיו) על גבי (נשים) נידות מתות, והיו (נשים) נידות חיות מתביישות. התקינו שיהיו מטבילים (בגדים שהיו) על גבי כל הנשים, מפני כבודן של (נשים) נידות חיות.

 

הקשר:

המשנה הרביעית בפרק האחרון של מסכת נידה עוסקת בטומאה הייחודית של מי שמתו כשהם זבים או נידות. הקטע שיידון כאן, לקוח מן הדיון התלמודי במשנה זו.hdp_bvshh_rאפשר להקל על הבושה? (Thinkstock) 

 

דיון:

אלא, טעמא דב"ש

במשנה מוצגת מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל: "בית שמאי אומרים – כל הנשים מתות נדות, ובית הלל אומרים –  אין נדה אלא שמתה נדה" (משנה נידה י:ד). מבחינה הלכתית, שאלה זו נוגעת ליחס אל גופת המתה: האם נוסף על טומאת המוות חלה עליה גם טומאת נידה. לדעת בית שמאי, גופת אישה מתה נגועה גם בטומאת הנידה, ולכן, נדמה כי עמדה זו מחמירה עם נשים יותר מאשר עמדת בית הלל. גם מבחינה ערכית עולה מכאן, לכאורה, יחס מחמיר ביותר לנשים, שנחשבות לאחר מותן כאילו היו נידות.

 

התלמוד מציע שני טעמים אפשריים לעמדת בית שמאי. הטעם הראשון הוא הסבר "טבעי", המבוסס על המציאות או על פרשנות המציאות. מן המדרש, המפרש את הפסוק "וַתִּתְחַלְחַל הַמַּלְכָּה מְאֹד" (אסתר ד, 4), כדימום של אסתר מחמת הבשורות הקשות על מרדכי,  מסיק התלמוד שנשים מתחלחלות מן המפגש עם מלאך המוות, וברגע שלפני מותן מתחילות לדמם והופכות נידות. טעם זה נדחה בתלמוד: על טומאת הזב נאמר "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה זָב מִבְּשָׂרוֹ זוֹבוֹ טָמֵא הוּא" (ויקרא טו, 2), והמדרש מדגיש שמדובר בזיבה "מִבְּשָׂרוֹ – ולא מחמת אונסו"; כלומר, זב אינו מטמא אם זיבתו נגרמה לו מגורם חיצוני כלשהו, ש"אנס" אותו לזוב. אם כך, גם דימום הנגרם לאישה מחמת התחלחלות אינו מטמא כנידה.

 

בעקבות דחיית הטעם הראשון, מציע התלמוד טעם שני.

 

התקינו שיהו מטבילין על גבי כל הנשים, מפני כבודן של נדות חיות

הטעם המוצע כאן אינו מבוסס על מציאות "טבעית" כלשהי, אלא על מציאות חברתית, ויותר מכך – על ערכיות מוסרית. כדי שלא לבייש את הנשים הנידות החיות ולהדגיש ברבים את שונותן המביכה ואת הדחייה החברתית שהן חשות בין כה וכה, דרשו בית שמאי לטפל בגופות הנשים הנידות ושאינן נידות באופן זהה. לפי הברייתא, המשמשת בתלמוד הסבר לטעמם של בית שמאי, כך נהגו גם עם גופות הגברים והחלו לטפל בכולם כאילו היו זבים.

 

  • " השבוע אני מסיימת ללמוד את מסכת נידה, ועמה את התלמוד הבבלי כולו. זהו ציון דרך משמעותי בחיי, וכדרכי ברגעים כאלה, אני שמחה להיזכר במסע ולשוב ולהתבונן בתחנות המעצבות שלו "

ביטול האבחנה בין זבים ונידות ובין אחרים עולה בקנה אחד עם מגמת פישוט ההלכה ועם החלת הדין החמור ביותר על כל אפשרויות המציאות. למרות זאת, נדמה לי שכאן יש ביטוי להלך מחשבה שונה.

 

הברייתא המצוטטת כאן מופיעה גם במסכת מועד קטן. שם מפרט התלמוד "תיקונים" רבים שנעשו במנהגי הלוויה, למשל: "בראשונה היו משקין (יין) בבית האבל, עשירים – בזכוכית לבנה ועניים בזכוכית צבועה, והיו עניים מתביישין; התקינו שיהו הכל משקין בזכוכית צבועה, מפני כבודן של עניים. בראשונה היו מגלין פני (גופות) עשירים ומכסין פני עניים, מפני שהיו מושחרין פניהן מפני בצורת, והיו עניים מתביישין; התקינו שיהו מכסין פני הכל, מפני כבודן של עניים... בראשונה היו מניחין את המוגמר (בושׂם) תחת חולי מעים מתים, והיו חולי מעים חיים מתביישין; התקינו שיהו מניחין תחת הכל, מפני כבודן של חולי מעים חיים" (מו"ק כז ע"א-ע"ב). תיקונים אלה, כמו התיקון הנוגע לנשים הנידות, נועדו לטשטש את ההבדלים בין קבוצות שונות בחברה ולהימנע מפגיעה באנשים ובנשים הנמנים עם קבוצות אלה. תשומת הלב ליוצאי הדופן, שמעמדם מוחלש בשל היותם שונים – עניים, חולים או נידות – והשאיפה שלא להגביר את כאבם באמצעות הדגשת שונותם נוגעת ללבי. הצער בלוויית המתים משותף לכל הנוכחים, ומקורו (גם) בתחושת השוויוניות נטולת משוא הפנים של המוות; לכולנו ברור שגם יומנו יבוא. שותפות הגורל הזו, שיש בה כדי לחזק את הקהל האבל, עלולה להיפגם אם מנהגי האבלוּת ידגישו לחלק מהנוכחים את היותם "אחרים".

 

ממקורות אלה עולה שקביעת המנהגים (וההלכות) הנוגעים למוות ולאבלות חייבת להתייחס (גם) לאנשים החיים. התייחסות כזו דורשת התבוננות רב רובדית בעולם – לא רק "עובדות" ו"טבע" מרכיבים את מציאות החיים של בני האדם, אלא גם מעמדות חברתיים, מגמות מוסריות, רגשות ותחושות שייכות. אלה אינם יכולים להימדד (רק) בכלים מדעיים, ואם ההלכה מבקשת להיות רלוונטית ו"אמיתית", עליה להשתמש – כאן ובמקרים אחרים – גם בכלים אחרים.

 

דומני, שזה אחד הדברים שמבקש התלמוד ללמד כאן, בדחייתו את הטעם ה"מדעי" לדעת בית שמאי, ובקבלו את הטעם החברתי-מוסרי. כך מדגיש התלמוד שהמשנה אינה רק "מחמירה" או "מקלה" מבחינה הלכתית ושלעתים יש להבינה גם בהקשר ערכי, מוסרי ודתי רחב יותר. במקרה זה, למשל, מה שנראה היה כהחמרה הלכתית של בית שמאי, מתברר דווקא כ"הקלה" חברתית על קבוצות מוחלשות בחברה. מה שנדמה היה כ"פישוט" אבחנות הלכתיות מתוך ניסיון להתייחס לכל הנשים כאל נידות לאחר מותן, מתברר דווקא כרגישות להבדלים ולאבחנות המבדילים בני אדם אלה מאלה ויוצרים בהם אי-נוחות וכאב.hdp_bbly הדף הראשון בתלמוד הבבלי (cc-by-bubamara)

 

השבוע אני מסיימת ללמוד את מסכת נידה, ועמה את התלמוד הבבלי כולו. זהו ציון דרך משמעותי בחיי, וכדרכי ברגעים כאלה, אני שמחה להיזכר במסע ולשוב ולהתבונן בתחנות המעצבות שלו. אני נזכרת ברב יוסף וברב ששת העיוורים, שהדיון ביניהם מתריס כנגד עיוורונו של ה"מיינסטרים", ובאבימי, שהתנהלותו מול אביו עוררה בי מחשבות על יחסי הורים קשישים וילדיהם המבוגרים. אני מביטה שוב בעצב בשמחתו של רבן גמליאל על פציעת עבדו ובקושי של ר' שמעון בר יוחאי להעביר את תורתו לדורות הבאים. בהתרגשות, אני שבה אל ההזמנה התלמודית לזעוק מול עוולות המציאות, אל תפילת הדיין המודע לעצמו ואל כאבו הכן של המוציא להורג. בעניין אמיתי אני בוחנת מחדש את השאלה מה עדיף – אלוהים חזק ואלים או חלש וצדיק, ואת הדיון האירוני של רב אשי בשיטת הלימוד שלו ושל חבריו. אני מגלה שוב את חיבתי לחכמים, בעזרת ניסיונם לבחור לעצמם "ראש" ובאמצעות הדיון הכן שלהם במשמעות הלימוד של הלכות בלתי רלוונטיות. גם הפעם אני מתלבטת אם לצחוק או לבכות עם פלימו והתינוק בעל שני הראשים ואם לבקר את הפסימיות של הרב או להזדהות עמה.

 

יש שנוהגים לומר ברכה בסיום לימוד של מסכת תלמודית. אני מבקשת לסיים את הסבב הנוכחי של לימוד התלמוד, בתרגום פרשני שלי לברכה זו:

הדרי עליך, התלמוד הבבלי, והדרךָ עליי.

אחזור אליך, התלמוד הבבלי, ותחזור אליי.

דעתי עליך, התלמוד הבבלי, ודעתך עליי.

לא אשתכח ממך, התלמוד הבבלי, ולא תשתכח ממני.

כן יהי רצון.

 

השבוע אני מתחילה ללמוד (שוב) את מסכת ברכות, ועמה את התלמוד הבבלי כולו.

היה שלום תלמוד. ברוך השב תלמוד! 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus