התרגיל המסריח

19.09.10

מאחורי קושייתו המשעשעת (והריחנית!) של רב אשי מסתתר רעיון מעורר מחשבה, שכדאי לקחת איתנו בצאתנו אל הסוכה

תנא: אפילו צרור, אפי' קיסם. בעי רב אשי: תפש בידו צואה, מהו? מי אמרינן הוא ניהו דזיל באנפי כולי עלמא כצואה, או דילמא כולי עלמא זילו באנפיה כצואה? תיקו. (עבודה זרה מ"א, ע"א).

לוגו מדור הדף השבועי

תרגום:
שנוי: אפילו (יש ביד הפסל) צרור, אפילו קיסם (הוא אסור). שאל רב אשי: (אם) תפס (הפסל) בידו צואה, מהו? האם אומרים שהוא עצמו מזולזל בפני כל העולם כצואה, או שמא כל העולם מזולזל בפניו כצואה? תעמוד (הקושיה בלא הכרעה).

הקשר:
המשנה הראשונה בפרק השלישי של מסכת עבודה זרה מציעה שלוש עמדות של חכמים לגבי איסור הנאה (שימוש כלשהו) מפסלים: לדעת ר' מאיר, כל הפסלים אסורים מפני שהם משמשים לעבודת אלילים לפחות פעם בשנה; לדעת חכמים, אסורים רק פסלים המייצגים במפורש אלילים, והם נתנו בהם סימנים - "כל שיש בידו מקל או ציפור או כדור"; לדעת רבן שמעון בן גמליאל, כל דבר שיש בידי הפסל הופך אותו לעבודה זרה ולכן אוסר אותו. שאלת רב אשי, הנידונה כאן, מוסבת על פירוש התלמוד לדברי רבן שמעון בן גמליאל.

 
המחזיק בטבעת מתחרה באלוהים? שר הטבעות

דיון:
תנא: אפילו צרור, אפי' קיסם -
כאמור לעיל, דעת חכמים במשנה היא שיש סימנים לכך שפסל נועד לעבודה זרה - אם הוא מוצג כשהוא אוחז מקל, ציפור או כדור (ראו דמותו של הליוס האוחז כדור ומקל במרכז גלגל המזלות בפסיפס בית הכנסת בחמת טבריה). התלמוד מסביר מה מיוחד בחפצים אלה דווקא: "מקל, שרודה את עצמו תחת כל העולם כולו כמקל. ציפור, שתופש את עצמו תחת כל העולם כולו כציפור. כדור, שתופש את עצמו תחת כל העולם כולו ככדור". התלמוד משתמש כאן בלשון נקייה כדי להימנע מנתינת כבוד כלשהו לפסלי האלילים. כוונתו שכל אחד מן החפצים הללו מסמל כוח ושלטון על העולם, ולכן מציג את האוחז בו כשליט-על, כאל.
 
המקל הינו סמל ברור של שלטון וכוח, אבל מהי משמעותם הסמלית של הכדור והציפור? התלמוד הירושלמי מספק הסבר מעניין לכל אחד מהם. את סמל הציפור מבין הירושלמי באמצעות הפסוק מישעיה י', י"ד: "וַתִּמְצָא כַקֵּן יָדִי לְחֵיל הָעַמִּים וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת כָּל הָאָרֶץ אֲנִי אָסָפְתִּי וְלֹא הָיָה נֹדֵד כָּנָף וּפֹצֶה פֶה וּמְצַפְצֵף". מפי ישעיה מתקומם אלוהים על גאוות מלך אשור "כִּי אָמַר בְּכֹחַ יָדִי עָשִׂיתִי וּבְחָכְמָתִי כִּי נְבֻנוֹתִי וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים" (שם, י"ג) ומודיע כי כפי שבידיו להחזיר ציפורים נודדות אל קִנן כך יקבץ שוב את עמו, שהוגלה ופוזר בעולם ביד מלך אשור. האחיזה בציפור, אם כן, היא הידמות לאלוהים, שרק בידו הכוח להשיב בנים אבודים. הכדור, לטענת הירושלמי, מייצג את העולם עצמו, כפי שמסופר שם: "אלכסנדרוס מקדון כשרצה לעלות למעלה והיה עולה ועולה ועולה עד שראה את העולם ככדור ואת הים כקערה" (ירושלמי עבודה זרה פ"ג, ה"א, התרגום שלי). מכאן לומד הירושלמי שהן הכדור והן הקערה בידו של הפסל מסמלים את השליטה בעולם כולו.

התלמוד אינו מסתפק בסמלים אלה ומוסיף גם חרב, כתר או טבעת. גם האוחזים באלה מוצגים לדעתו כמי ששולטים על העולם ולפיכך כמתחרים באלוהים. בתארו את הסמליות המיוחדת לכל אחד מהם פותח לנו התלמוד פתח לתהליך המחשבתי שעברו החכמים והפוסקים בהתמודדות עם המציאות שסביבם. לגבי הטבעת, למשל, נאמר שתחילה סברו החכמים שמדובר בסמל לאחד משרי המלך, אך לבסוף הבינו שזהו סמל של הכוח האבסולוטי - היכולת לחתום את יצורי העולם לחיים ולמוות.

כאמור, במשנה טוען רבן שמעון בן גמליאל שאין צורך בסמל ספציפי, וכל חפץ שמוחזק בידי הפסל מעיד עליו שהוא בעל שלטון ומדומה לאל בעיני הגויים. התלמוד מפרט ומבהיר: "כל דבר" משמעו אפילו צרור כלשהו או אפילו קיסם קטנטן.

בעי רב אשי: תפש בידו צואה, מהו? -
לכאורה זו שאלה פשוטה על דברי רשב"ג - האם באמת כל דבר האחוז ביד הפסל מוסיף לו כבוד ומייחס לו שררה אלוהית? נדמה שכהרגלם של חכמי התלמוד, גם רב אשי מקצין את האפשרויות הנידונות כדי להגיע להכרעה הלכתית מדויקת יותר. לעניות דעתי, קשה להתעלם מן העובדה שדברי רב אשי, כפי שנערכו כאן, שמים לצחוק את דברי רשב"ג ואת הפירוט התלמודי שלהם. האם באמת יש מי שחושב שאדם יפסל את אלוהיו ויציגו ברבים כשצואה בידו? ואם אכן עולה בדעתנו שרב אשי שואל את שאלתו בתמימות ובניסיון אמיתי לברר את ההלכה, ממשיכה שאלתו ומפרטת.

מי אמרינן הוא ניהו דזיל באנפי כולי עלמא כצואה, או דילמא כולי עלמא זילו באנפיה כצואה? תיקו - איזו קושיה מסובכת! הרי היא מהפכת קיבה ומעיים מרוב עומק ופלפול! יש לבחון צואה זו מקרוב ובאופן מדוקדק, להריח אותה מכל זוויותיה ולפסוק: מהי בדיוק סמליותה? האם היא סמל לכבוד ולשלטון או שמא דווקא סמל מבזה? כל כך מפותלת, מעמיקה ומטרידה קושייתו של רב אשי עד שאין מצליחים להכריע בה ומשאירים אותה ב"תיקו" - שתעמוד בלתי מוכרעת, מתנדנדת לעולם על מאזני הדין...

איני מזלזלת בקושייתו של רב אשי. להפך, אני חושבת שהיא רצינית בהחלט במובן ההומוריסטי של המילה, ולהומור כאן כמה רבדים. ברובד הראשון יש כאן לעג לפסלי עבודה זרה ולעובדים אותם. עצם הרעיון שמישהו יכול לעבוד פסל שבידו צואה, כפי שיש כאלה העובדים לפסלים שבידם כדור או מקל, מעורר בוודאי צחוק גדול על טיפשותם של עובדי האלילים. הרובד העמוק יותר אינו בלעג ל"אחר", אלא דווקא בפארודיה העצמית שמנסח כאן רב אשי על דרך החשיבה התלמודית כפי שהוצגה לעיל: ההתחבטות לגבי משמעותם של הסמלים מוצגת בשאלת רב אשי כמגוחכת.

כאשר התלמוד פורש את שלבי החשיבה לגבי משמעות הסמלים השונים הוא מדגים תהליך שאפשר לראות בו התפתחות חשיבתית ואולי גם התבגרות מראייה "פְשטית" של המציאות לראייה מעט יותר "דרשנית" שלה. במקרה הנידון כאן, היכולת הבוגרת לראות בטבעת גם סמל שלטוני, ולא רק סתם טבעת, היא זו המובילה להחמרה גדולה יותר: שום טבעת מעתה אינה "רק טבעת", ולכן יש יותר ויותר פסלים שייחשבו בעינינו כעבודה זרה, כאיוּם. במקרה זה, החשיבה המורכבת יותר היא גם זו שיוצרת פחדים גדולים יותר וסוגרת יותר את העיניים והלב בפני העולם החיצון.

 
חג נאה לצחוק על עצמי. סוכות (פלאש90)

נדמה לי כי שאלתו של רב אשי מנסה, בדרכה הפארודית, למחות מעט כנגד תופעה זו. משהו בניסוחה של השאלה מתריס בצחוק מתגלגל: לפעמים צואה היא צואה, ומדוע צריך להתפלפל על כך? אני מודה שההתרסה של רב אשי גורמת לי לצחוק. לא רק על חכמי התלמוד אלא גם על עצמי, שעסוקה פעמים רבות בניתוח סמלים ורעיונות, ואולי שוכחת לעתים להתבונן במציאות כפשוטה. אני צוחקת על אף שאני מעריכה מאוד את התבוננות המעמיקה והחקרנית שיכולה למצוא סמליות מורכבת אפילו בצואה.

חג הסוכות הוא עת נאה לצחוק עצמי שכזה. היציאה מן הבית העמוס מחשבות ותהיות, שאלות ותשובות, רעיונות והסברים אל הסוכה השקטה, שבה הכל בדיוק כפי שהוא נראה, היא גם מנוחה קצרה ממורכבות וסמליות ושמחה בפשטות הנגלית לעין ותו לא. 

הרבה תמר דבדבני מלמדת ספרות חז"ל ב"קולות" ובמכינה הקדם צבאית של התנועה ליהדות מתקדמת ביפו. מנחה  בשיתוף עם אלה ארזי את "אותמונה"בבית אבי חי. 

לתגובות: 
editor@bac.org.il  

 

 

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי