עבודה של ציונה בנג'מין, מתוך הביאנלה בירושלים

התיקון: כך חזרה האמנות היהודית למרכז הבמה

תמר רותם //
20.10.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"רם עוזרי, מייסד הבינאלה: הצימוד 'אמנות יהודית' טעון כי הוא מתקשר אוטומטית עם חרדי, דתי-לאומי או ימני. ולאמניהם או לאנשי הממסד לא נוח להזדהות עם הכותרת הזאת"
"ד"ר אמיתי מנדלסון: תמיד היתה בעיה להגדיר מהי אמנות יהודית: האם זו אמנות שעוסקת בנושאים יהודיים? הרי יש גם אמנים נוצרים שעסקו למשל בחיים היהודיים בשטעטל. ומצד שני, יש אמנים יהודים גדולים שלא עסקו כלל בנושאים יהודים"
"רעות ברוקנטל: על רקע ההתערערות שחלה בזהות הציונית המיינסטרימית, נדמה לי שקל יותר לאמן להתעסק בזהות היהודית שלו. זה בטח קל יותר ופחות מסוכן מלגעת בתכנים פוליטיים, בסכסוך היהודי-הערבי"
מדוע הממסד האמנותי הישראלי היה "מסוכסך" לאורך שנים עם האמנות היהודית ומתי ואיך המגמה התהפכה? הביאנלה השנייה של ירושלים, המוקדשת לאמנות יהודית על היבטיה הביקורתיים, משיבה לתחום המודר את זוהרו

סיגלית לנדאו צפה על גבי ספירלת אבטיחים בים המלח; מקצת האבטיחים בצועים ובשרם האדום נראה כמדמם על רקע המים הירקרקים. התמונה המתוארת לקוחה מתוך עבודת הווידאו של לנדאו, "Deadsee" (מתים-רואים), שהוצגה עד לא מכבר במרכז תערוכת הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון ישראל. זו איננה העבודה היחידה מתוך מכלול יצירתה של לנדאו המתייחסת לים המלח: בשנים האחרונות שיקעה האמנית במעמקי ים המלח אופניים, נעליים, חבלים, דגל, רשת דייגים ועוד ומשתה אותם רק אחרי שהצטברו עליהם גבישי מלח; החפצים היומיומיים הללו הוצגו בתערוכות שונות כמעין מוצגים ארכיאולוגיים לבנים ומרשימים.

 

בקיץ 2014, לנדאו ויותם פרום, שותפהּ, חזרו על אותו המהלך, אך הפעם עם אובייקט שונה בתכלית – שמלה שחורה וארוכה – ועקבו אחר תהליך השינוי שעבר עליה באמצעות עדשת המצלמה. השמלה – העתק של השמלה של לאה, הכלה היהודית שהדיבוק אחז בגופה, אשר גילמה חנה רובינא בהצגה ההיסטורית "הדיבוק" של תיאטרון "הבימה" – נעשתה אט אט לבנה, כעין גרסה חדשה ומסותתת יותר לנציב המלח הקרוי אשת לוט.

 

העבודות הללו של לנדאו מוצגות בימים אלה בביאנלה של ירושלים (וימשיכו להציג שם עד סוף נובמבר) – לראשונה, ככל שהדברים נוגעים אליה, בתוך הקשר יהודי מובהק. הן חלק ממכלול של עבודות אשר נוצרו ברובן בזיקה לעולם תוכן יהודי ותרבות יהודית בידי אמנים חילונים כדתיים, שלדברי רם עוזרי, מייסד הביאנלה, "לא היה להם איפה להציג".

 

העבודות מתייחסות לפרשת השבוע, לאימהות, לעקדת יצחק, לספר הספרים, לירושלים, לתפילה, לעיירה היהודית – עושר גדול של נושאים, מתחומים שונים ומגוונים. לפי עוזרי והחוקר דוד שפרבר, שאצר את אחת התערוכות בביאנלה, זו האחרונה התמקדה במבט ביקורתי ועכשווי על נושאים אלו ועוסקת בעיקר בסוגיות של פוליטיקה ומגדר.

 

ההצבה של לנדאו בתוך הקשר יהודי מובהק מייצרת שני אפקטים עיקריים: מצד אחד, לעובדה שאמנית בסדר הגודל שלה, שהעיסוק שלה בישראליות כה בולט, מציגה בביאנלה התופסת את עצמה כאלטרנטיבה "יהודית" לעולם האמנות ה"ישראלי" (ועל כך – מיד), יש משמעות בבניית הביאנלה כאלטרנטיבה כזאת. ואולם, זהו מהלך דו-סטרי: ההקשר היהודי העוטף את לנדאו מאפשר לה להיות מובעת בתוך מערכת ערכים וסמלים יהודית, שבעבר אולי נמנעה ממנה, אולי אף נרתעה ממנה.

 

סדרת התצלומים של השמלה שנמשתה מים המלח, הנקראת "שמלת כלה, 2014" (מוצגת במגדל דוד), היא מקרה מבחן מובהק: היא מעניקה הזדמנות לבחון את המושג אמנות יהודית באור חדש, מבעד למשקפיים של אמנות עכשווית ובמנותק מדת. זו הזדמנות לשאול: איפה עובר הקו בין אמנות ישראלית ליהודית. ההתבוננות בעבודה זו, שבה השמלה מוכפלת בהשתקפויותיה השונות, משולה להסתכלות מבעד לקריסטל שקוף. ראשית, היא מעלה באסוציאציה את "הדיבוק", מחזה שכתב ש. אנסקי בראשית המאה שעברה ובמרכזו העיירה היהודית כסמל וכמורשת, ולא בהקשר דתי. ברובד הנוסף, ההצגה בעצמה נהיתה למיתוס תיאטרוני יהודי וישראלי ולחלק מהקלאסיקה העולמית. בתרבות הישראלית יוחד לה מקום מרכזי.

 

 

שמלת הכלה, 2014_סיגלית לנדאו
מתוך סדרת התמונות "שמלת כלה, 2014" של לנדאו

 

לפי עוזרי, "במובן מסוים, לנדאו מנסה באמצעות המלח להקפיא את השמלה כאייקון שמייצג את המרכיב היהודי שנמצא בנימים הכי עמוקים של התרבות הישראלית". לנדאו מצדה טוענת שאינה יכולה להתייחס לתיאוריה כלשהי בדבר אמנות יהודית ושעבודתה היא אינטואיטיבית.

 

"מבחינתי, הקשר הוא לגדול בבית באנגליה השופע בתרבות יהודית: יצירות אמנות של אמנים יהודים וגם פיגורטיביים השייכים לעולם הישן, כמו שאגאל", היא אומרת, "אבא שלי, שחזר בשאלה, היה נוהג לצטט את התנ"ך. אז אין שום מחלוקת על זה שמבחינתי, תרבות יהודית זה חלק מתופעת הישראליות. אני כמהה לספר את הסיפור הישראלי, ועוד לא מצאתי איך לספר על החיים היהודיים והדתיים שספגנו במשך אלפי שנים. כך שלי זה עניין טבעי, וזו לא שאלה".

 

קריאה נוספת: דוד שפרבר מנסה להשיב על שאלת השאלות: מהי אמנות יהודית?

 

אמנות בתנאים מגבילים

 

הביאנלה, שזו לה השנה השנייה, פועלת אפוא, באופן מוצהר הפעם, על רקע המתח בין האמנות הכללית, ובעיקר זו הישראלית וההגמונית, ובין האמנות היהודית. היא נוסדה כמענה לצורך, בעקבות דחיקתם לשוליים של האמנים המטפלים בחומרים הללו.

 

לדברי שפרבר, המתח הזה הוא מובנה: "האמנות נתפסה כמשהו חילוני, שניצב אל מול מסורת ודת", הוא אומר. ואולם, באותה הנשימה הוא מציין ש"אפשר למצוא בתוך הסצנה האמנותית בישראל גם קווי המשכיות, שימוש וחלחול של המסורת היהודית לתוך האמנות המקומית".

 

לדעת שפרבר, כל אמן הבוחר לעסוק בעולמות התוכן היהודיים פוגש לפחות בתנאי מגביל אחד: "אם אמן עוסק בתוכן יהודי, זה צריך להיות במנותק מעולם מסורתי. לכן, משוררי 'משיב הרוח' (קבוצה של משוררים דתיים; ת"ר) החלו לפעול במסגרת שאינה תלויה בקאנון של השירה הישראלית. באופן דומה, גם הביאנלה היא שדה אמנות אלטרנטיבי, שבה אפשר להציג אמנות מתוך פרשנויות והקשרים חדשים".

 

BigJew-JanaZimmer
יהודי גדול. יאנה זימר

 

 

עוזרי מוסיף שהחסם המושרש הזה גרם בתחילה לאווירה של חשדנות סביב הביאנלה, אך הוא רואה בו דווקא משהו מאחד, במיוחד בימים אלה של פירוד ושנאה. "בחרנו לקרוא לה ביאנלה לאמנות יהודית עכשווית, וזה לא היה דבר מובן מאליו. הצימוד 'אמנות יהודית' טעון כי הוא מתקשר אוטומטית עם חרדי, דתי-לאומי או ימני, ולאמנים או לאנשי הממסד לא נוח להזדהות עם הכותרת הזאת". לדבריו, גם העובדה שהוא עצמו חובש כיפה שחורה תרמה לחששות מכוונותיו. "הייתי צריך להסביר – לשכנע – שאנחנו לא עונים לשום הגדרה כזו, אלא מאפשרים מקום לכולם. אני לא רוצה להדחיק יותר את האמנות היהודית בגלל חששות".

 

עוזרי גם מגלה שהמודל של ביאנלה – תערוכות נפרדות באתרים שונים – הוא פונקציונלי בעיקרו, אבל יש לכך גם אפקט מהותי נלווה. "כך אנחנו מאפשרים לכל הזרמים השונים ביהדות להציג אמנות תחת כותרת של אמנות יהודית, וגם לקהל לבחור לאן הוא רוצה לבוא. זה לא היה סיפור פשוט: יש לנו אמניות חרדיות מבית ספר אמן מצד אחד, שמציגות בהיכל שלמה, ומצד שני, תערוכות באתר רפורמי של ההיברו יוניון קולג'. וזו חלק מהאג'נדה שלי אני מאמין שבאמנות מוטבע ערך השלום. זה כלי שמייצר שלום ויכול להרבות את השלום בעולם. אמנים הם אנשים שוחרי שלום מטבעם. ולאבחנה הזו יהיה קשה להתנגד".  

 

קריאה נוספת: האמניות הפמיניסטיות הפועלות במרחב הדתי בישראל הופכות את הקשר שבין אמנות לאמונה למורכב מאי פעם

 

אמנות יהודית או אמנים יהודים?

 

הקונפליקט הנוגע לשאלה איך לספר את התרבות הישראלית והיהודית ביחד מקבל הקשר רחב יותר בדבריו של ד"ר אמיתי מנדלסון, אוצר אמנות ישראלית במוזיאון ישראל. לדבריו של מנדלסון, "תמיד היתה בעיה להגדיר מהי אמנות יהודית: האם זו אמנות שעוסקת בנושאים יהודיים? הרי יש גם אמנים נוצרים שעסקו למשל בחיים היהודיים בשטעטל. ומצד שני, יש אמנים יהודים גדולים שלא עסקו כלל בנושאים יהודיים. מודליאני, מארק רותקו או רוי ליכטנשטיין הם אמנים יהודים; לך תמצא את הזיקה שלהם ליהדות".  

 

hagar(1)
הגר הזרה. ריצ'רד מקבי


 

את שורש הקשר הנפתל בין אמנות יהודית לישראלית אפשר למצוא בין היתר גם בבצלאל, שהקים בוריס שץ בראשית המאה שעברה. במוסד טופחה השאיפה לינוק מתוך ההיסטוריה והמסורת היהודית, והיודאיקה – כביטוי אולטימטיבי של אמנות יהודית – קיבלה מקום מרכזי בצד האמנות הישראלית.

 

אף כי בצלאל שימר משהו מרוח זו במחלקת הצורפות והיודאיקה, בשטח חל עד מהרה נתק בין התחומים – נתק אשר אפיין במידה רבה את התרבות הישראלית - שהדת, כמאפיין של הגלותיות, נדחתה בידיה כמעט ללא תנאי. בהמשך לכך, "הזרם המודרניסטי שפעל באמנות המרכזית שהתפתחה בארץ משנות ה-40 וה-50 שאף לשחרר את האמנות מהסימבוליקה הדתית", אומר מנדלסון, "האמנים שהיו במרכז השדה עד שנות ה-70 לא עסקו בסמלים יהודיים. אמנים שהמוזיאונים והמוסדות בכלל סייעו בחיזוק ההגמוניה שלהם אמרו: 'אנחנו רוצים לעסוק בשפת האמנות, בצבע ובקו'. אמן כמו ארדון, שהיה אמן חילוני ונמשך לסימבוליקה הדתית, בהחלט הודר".

 

רק בסוף שנות ה-70 ובשנות ה-80, עם התפתחות הפוסט-מודרניזם ובמסגרת מעין מרד בעולם הישן, החל חלחול של סמלים יהודיים. "[משה] גרשוני מתייחס לשואה בציוריו עם סמלים של צלבי קרס לעומת עקדת יצחק. גם אצל אמנים עכשוויים יותר, כמו רועי רוזן, זה נמצא, וגם אצל מוטי מזרחי או אמנים שעוסקים בצילום ובמיצב, כמו מיכל נאמן".

 

הרתיעה מהמסורת והסמליות הדתית היתה גם תולדת העובדה שבמשך השנים הן נוכסו בידי אמני יודאיקה וציירים שציירו ציורי קיטש. "שאגאל היה אמן גדול, אמן שהצליח לשלב בין מודרניזם, העולם היהודי וסוגיות יהודיות בצורה יוצאת מהכלל. אבל חלק מ'נכדיו' האמנותיים השתמשו בסמלים בצורה רדודה ופשטנית, מעין אמנות שהיא 'תיירותית'", אומר מנדלסון. האמנית רעיה ברוקנטל מספרת על לימודיה בבצלאל: "ברגע שעסקתי בטקסטים יהודיים, תמיד ידעתי שזה לא יסתדר פוליטית, כי זה יהודי מדי, מקומי מדי. יש חשש שזה יהיה קיטש. חשש ממגויסות".

 

כיום, אמנים עכשוויים מנכסים את האמנות היהדות בחזרה; הם – אירוני ככל שזה יישמע – מחזירים עטרה ליושנה. "הציור של משה גרשוני, שמלא בכאב ובפרדוקסים, נעשה באומץ ובכוח ולא בשבלוניות ולא בפשטנות", אומר מנדלסון, "כך גם זויה צ'רקסקי, בעיצובה ואיוריה להגדת אאכן, עוסקת באנטישמיות ובמורשת של אמנות וטקסטים יהודיים, כמו 'הגדת ראשי הציפורים', וכך גם מאיה ז"ק (שמציגה אף היא בבינאלה, ת"ר)".

 

 

Written-Behind-Installation
נכתב מאחורי גבי. עבודה של הלן אילון

 

 

ברוקנטל, העוסקת בעצמה בתכנים יהודיים, תולה את העיסוק האמנותי הגובר בתרבות יהודית בתהליכים חברתיים עמוקים ורחבים יותר. "על רקע ההתערערות שחלה בזהות הציונית המיינסטרימית, נדמה לי שקל יותר לאמן להתעסק בזהות היהודית שלו. זה בטח קל יותר ופחות מסוכן מלגעת בתכנים פוליטיים, בסכסוך היהודי-ערבי, ובמיוחד כשאין כבר חשש כמו שהיה בעבר, שהיהדות פירושה גלותיות".

 

עם זאת, היא מסייגת, העיסוק ביהודי עדיין איננו בהגמוניה של האמנות. אבל יש תנופה. הביאנלה אינה לבדה. נפתחות, לדבריה, "עוד מסגרות פלורליסטיות שלומדים בהם סטודנטים בזיקה לעולם הדתי וישנם עוד חללים להציג עבודות. זה מרחיב את האפשרויות של האמנים".

 

"הצמא לאמנות עכשווית, שיש לה קשר לעולם תוכן יהודי, הוא עצום", אומר עוזרי, שמקשר את הצמא הזה לתופעה הכללית של החזרה לארון הספרים היהודי. "כמו העניין המחודש בטקסטים יהודיים, או התחייה של הפיוט, כך התביעה מחדש של היהדות מתרחשת גם באמנות. כיום יש הכרה של קבוצות נוספות בישראל בכך שהזהות והתרבות היהודית, ועולם התוכן היהודי בכלל, שהיו במונופול של החרדים והדתיים הלאומיים, שייכים לכולם".

 

בארצות הברית, שבה אפשר כיום לדבר על "תור הזהב של האמנות היהודית", כדברי שפרבר, "אמנים יהודים מפנים מבט יותר ביקורתי ואישי לזהות שלהם כיהודים". כך למשל, בתערוכה "ניו יורק/ניו וורק" בביאנלה לאמנות יהודית, ששפרבר אצר יחד עם דבורה ליס, מוצגים אמנים יהודים אמריקאים, כטובי קאהן, הלן אילון, ארצ'י ראנד, שעבודות שלהם כלולות באוספי מוזיאונים חשובים כמו המומה והוויטני בניו יורק ועוסקים בהקשרים יהודיים.

 

מי טקסט פוליטי?

 

בשבוע החולף הידלדל זרם המבקרים בביאנלה, מטבע הדברים, בשל המצב הביטחוני. על רקע המתיחות, עולות השאלות על מקום האמנות ביחס לפוליטיקה ולסכסוך והאם הבינאלה, המתפרשת על פני אתרים שונים בירושלים, אינה אמורה להגיב למציאות, למשל לרגישות הפוליטית שמעוררת העיר, או לחלופין, לספק איזו התייחסות לאחר, במקרה הזה הפלסטינים. ואם היא מתעלמת משאלות אלה – האם זה הופך אותה לתלושה מחיינו כאן?

 

 

לדברי שפרבר, האופן שבו אמנות מתייחסת למצבים פוליטיים ועד כמה היא מגיבה ישירות ל'מצב' הוא נושא לדיון ארוך ונפרד. "השאלה היא עד כמה אמנות יכולה לייצר מבט פוליטי על המציאות והאם היא תורמת לשיח", הוא אומר, "בעיניי, אי אפשר לנתק את האמנות והאמנות היהודית מהממד הפוליטי. אבל זו אינה התייחסות ישירה לפוליטיקה, ובכל אופן, תמיד השאלה היא אם זו אמנות טובה".

 

בתערוכה ששפרבר אוצר, המתמקדת באמנות יהודית אמריקאית, היה לו חשוב לדבריו להראות מחשבה ביקורתית של אמנים יהודים על יהדותם או על הישראליות; מחשבה שאינה עולה בקנה אחד עם הנרטיב היהודי-ישראלי בהכרח. כזה למשל המקרה של האמן-הקומיקסאי אלי ואלי, המוצג בתערוכה, שעוסק ב"הנכחת שיח דיאספורי-גלותי", כדברי האוצר. בקומיקס של ואלי, "אדם וילד התפוצה", האמן מתייחס לישראלי כאל גיבור-על גדוש שרירים, ואילו היהודי האמריקאי נראה כייצור מערות נתעב, שנלקח היישר מציורים אנטישמיים – התייחסות היכולה בנקל להתפרש כביקורת על הכוחנות הישראלית.

 

 

Andi Arnovitz-A Delicate Balance
בגלות, אנדי ארנוביץ' (צילום: דבורה חרש)

 

 

לדברי שפרבר, המבט של האמנות גם עשוי להשתנות בהתאם להקשר ולהפוך לתגובה פוליטית. כך למשל אפשר לפרש את העבודות של ריצ'ארד מק'בי, המתייחסות לגירוש הגר, כפוליטיות כדבעי. שפרבר: "סיפור הגר וישמעאל הוא מוטיב שבאמנות הישראלית התפרש למשל בעבודותיו של יעקב שטיינהרדט כתגובה לנכבה. כשאני רואה את העבודה על הגר וישמעאל, אני תמיד חושב על ההקשרים הישראליים של גירוש. אבל בארצות הברית המבט הופך את הגר לדמות אישה שחורה, וזה מאוד אמריקאי".

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי  

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו