מה משותף לנשיא המדינה לשעבר אפרים קציר, לנשיא לשעבר רובי ריבלין, לסופר א"ב יהושע, למשורר יעקב אורלנד, לעיתונאית אילה חסון, לאלוף עוזי נרקיס, לשופטת מרים נאור ולמפקד הלח"י אברהם (יאיר) שטרן? כולם בוגרי אותו מוסד לימודי אגדי – הגימנסיה העברית רחביה בירושלים. המוסד, שנוסד לפני למעלה ממאה שנה, נחשב לאורך השנים לא רק לבית ספר איכותי, אלא גם לכור היתוך של האליטה הישראלית ולמוקד שבו עוצבו דמויות מפתח של המדינה בתחומי הביטחון, המשפט, הרוח והתקשורת.
סיפורה של הגימנסיה מתחיל בשנת 1909, בימי העלייה השנייה. בין מייסדיה היו דמויות מפתח כמו יצחק בן־צבי ורעייתו רחל ינאית. הגימנסיה הייתה בית הספר התיכון העברי הראשון בירושלים, ובפתיחת שנת הלימודים הראשונה נרשמו אליה שבעה תלמידים בלבד. במהלך אותה שנה הצטרפו תלמידים נוספים. ארבעה מן התלמידים הראשונים היו ילדיהם של המייסדים, ולצידם גם אהוד בן־יהודה, בנו של אליעזר בן־יהודה.
הקמת המוסד לוותה בהתנגדות חריפה מצד אנשי היישוב הישן, שהתנגדו לכך שבמוסד החדש למדו בנים ובנות יחד באותה כיתה, ולא פחות מכך – בשפת הקודש. המתנגדים פרסמו פשקווילים ואף השליכו אבנים על התלמידים בדרכם ללימודים. במקביל, גם בתי הספר המתחרים "עזרה" ו"אליאנס" חששו מן התחרות החינוכית וניסו לשכנע הורים שלא לשלוח את ילדיהם ללמוד במוסד של "הרוסים הסוציאליסטים". למרות הקשיים והצורך לנדוד בין מבנים שונים, מספר התלמידים צמח במהירות, מ־20 כבר בשנתה הראשונה של הגימנסיה ליותר מ־100 כעבור שנתיים בלבד.
בשנת 1919 עברה הגימנסיה למבנה הקבע שלה בשכונת רחביה, שתכנן האדריכל פריץ קורנברג ושוכן עד היום ברחוב קרן קיימת לישראל, ממש בשכנות אלינו, בבית אבי חי. מיקומו בלב השכונה, שבה התגוררה האליטה הירושלמית ואנשי המוסדות הלאומיים, העניק למוסד יוקרה מיוחדת. הגימנסיה הפכה לסמל לאיכות לימודית, ותלמידיה נחשבו לבני המשפחות המיוחסות ביותר בעיר, כשהם סופגים חינוך ציוני שורשי וערכי.
חלק בלתי נפרד מהוויית בית הספר היה הקשר ההדוק עם תנועת הצופים. בשנת 1937 הוקם בגימנסיה "שבט מצדה", שבט הצופים הראשון בירושלים. הנהלת המוסד האמינה שחינוך בני הנוער אינו מסתיים בצהריים, אלא חייב להקיף את כל שעות היממה. צריף השבט, שניצב בחצר בית הספר, שימש במשך עשרות שנים נקודת מפגש ומרכז פעילות עבור התלמידים, עד למעבר למבני הקבע בעמק המצלבה.
לצד הלימודים הנוקשים, קירות הגימנסיה זוכרים גם מעשי קונדס שהפכו למיתולוגיה. במאמר שפרסם ניר חסון בשנת 2009 ב"הארץ", שבו סיקר את מפגש הבוגרים לרגל שנת ה־100 לגימנסיה, הוא תיאר כיצד רובי ריבלין סיפר בערגה על "חדר הבולבוסים" (תפוחי האדמה), ששימש כמחסן לחורף אך הפך בפי התלמידים ל"חדר האהבה". בוגר אחר, רחבעם זאבי (גנדי), נודע בשיטותיו היצירתיות להכנת שקיות מים להטלה על עוברי אורח, כשהן נושאות את חותמת "מועדון השד", ארגון תלמידים חתרני שניהל.
ההילה הביטחונית של המוסד קיבלה ביטוי גם בספרות העברית, ברומן "פרשת גבריאל תירוש" מאת יצחק שלו, שהיה תלמיד ומורה בגימנסיה. הספר מתאר מורה להיסטוריה המקים כיתה צבאית מאומנת מבין תלמידיו, לשם ביצוע פעולות גרילה נגד פורעים ערבים בתקופת המנדט. שלו שאב את הדמויות מהיכרותו האישית עם מנהלי הגימנסיה ומוריה, ובכך חיזק את מעמדו של המוסד כמקום שבו הלימודים והמאבק הלאומי שזורים זה בזה.
מתוך אותה מחויבות לאומית עמוקה, ספגה הגימנסיה אבידות רבות לאורך שנות המאבק הציוני. קיר הזיכרון במוסד מנציח מאות בוגרים שנפלו, ובהם דמויות מופת כמו יונתן (יוני) נתניהו, שנפל במבצע אנטבה, ולוחמי שיירת הל"ה. מאז שבעה באוקטובר נוספו לקיר ההנצחה בוגרות ובוגרים נוספים, צעירים שנרצחו במתקפה עצמה ובמלחמה הארוכה שאחריה. הגימנסיה אף לקחה חלק פעיל בהגנה על ירושלים: במאורעות תרפ"ט שימש המבנה כמקלט לתושבי השכונה, ובמלחמת העצמאות פעל בו מטה כוחות ה"הגנה".
בתחילת שנות ה־70 הייתה הגימנסיה מן הראשונות ליישם את שיטת האינטגרציה, שהייתה חלק מרפורמת החינוך של סוף שנות ה־60, והחלה לקלוט תלמידים משכונות מוחלשות יותר בעיר. המהלך הוביל למתחים עדתיים וחברתיים עזים, שהגיעו לשיאם בשנת 1984 בעקבות התבטאויות פוגעניות של מורה בכיר. מנהל הגימנסיה המיתולוגי, שמואל מיכאלי, הוביל את השינוי בנחישות והנהיג תוכניות חדשניות, ובהן שיטת יחידות הלימוד, שהפכו למודל עבור בתי ספר אחרים בארץ.
באותה תקופה, כחלק מצילומי ירושלים שלה, צילמה עליזה אורבך בשנת 1973 את הגימנסיה. התמונה הפשוטה לכאורה מצליחה לתפוס את הכפילות של בית ספר שהוא גם מיתוס וגם מוסד חינוכי פעיל. עומק השדה הרחב הופך את התצלום לחד כמעט לכל אורכו, ומאפשר לראות בבירור את שכבותיו: האופנועים שבחזית, המכוניות, התלמידים היושבים על המדרגות ולבסוף את הכותרת "הגימנסיה העברית" שעל גבי המבנה. העין נעה מן הרחוב אל הבניין, והכניסה אינה מוצגת כמונומנט, אלא כחלק מהתרחשות יומיומית. המדרגות, שהפכו עם השנים לאחד מסמליו המזוהים של המקום, נבלעות בתוך שגרת התלמידים היושבים עליהן. דווקא היומיומיות הזאת מעניקה לתצלום ממד על־זמני. קל לדמיין תלמידים יושבים באותו מקום גם כיום, גם אם האופנועים שבחזית הוחלפו באופניים חשמליים. התאורה יוצרת מעבר הדרגתי מן הצל שבחזית אל חזית הבניין המוארת, ומוסיפה לתצלום עומק חזותי.
תמונה ראשית - הגמנסיה ברחביה 1973 \ עליזה אורבך.
