ללא כותרת- מתוך סדרת "רוחמה", 29x21 ס"מ, צבע מים על נייר, נוצרו במסגרת פרויקט אמנות מבוססת קהילה – זומו שער הנגב \ מידד אליהו -

ימים ספורים לאחר שבעה באוקטובר החל מידד אליהו לצייר את פני החטופים במחברת הסקיצות שלו. כמעט מדי יום פרסם ברשתות החברתיות תצלום של עבודה חדשה – פעולה אמנותית, פוליטית ואנושית גם יחד. עם סיום הפרויקט הצטברו שישה פנקסי עבודה, ובהם ניסיונות, תהליכי חיפוש וגרסאות שונות המבקשות ללכוד בעדינות את תווי פניהם של מאות אזרחים וחיילים, ישראלים ותושבים זרים, שנחטפו לרצועת עזה במהלך טבח שמחת תורה. אי־הוודאות ששררה בחודשים הראשונים לגבי זהות הקרבות, גרמה לאליהו לצייר יותר דיוקנאות ממספר החטופים בפועל.

פניהם של החטופות והחטופים הפכו מאז למוכרים בכל בית בישראל, נישאו על כרזות בהפגנות ברחבי העולם, ומנגד נתלשו מקירות בקמפוסים אקדמיים. תחת ידו של אליהו, שנמנע לרוב לצייר לפי צילום, פנים אלה הופכים לפנים שאותם דמיין מחדש בציור. אליהו ביקש לדמות את מצבם הנוכחי של החטופים בשבי, ומתוך כך ויתר על החיוכים והאביזרים שהופיעו בתמונות המוכרות.

סדרת הרישומים שיצר אליהו בגידולי השדה בקיבוץ רוחמה וברפת בקיבוץ נחל עוז – שבשלב זה עדיין היה שטח צבאי סגור – נוצרו במקום, מהתבוננות, בזמן שהאמן הגיע לקיבוצים האבלים במסגרת עבודה בפרויקט "זומו שער הנגב". כצייר־דוקומנטריסט אליהו מתעד את המראות, האנשים והנופים: הוא מתמקד בענפי החקלאות, תחום שמקושר הן לחלוציות הן לתקומה בראשית דרכה של מדינת ישראל. אך אליהו לא רושם את אנשי המקום כאילו היו גיבורים, אלא כמי שמנסים – למרות המצב הקשה ואי־הוודאות – לייצר שגרת תפקוד בסיסית בתוך הכאוס והטרגדיה.

על צדו השני של הקיר מוצגות עבודות מתוך הסדרה "הפוגה" שנוצרה סמוך להפסקת האש. הסצנות המתוארות בתוך הכדורים הארוכים מהדהדות את דימויי המלחמה, אך זוכות כאן לצבעוניות אחרת, מובחנת, בעלת הד אופטימי. בשלוש הסדרות יש מהפעולה התיעודית, והן מתרגמות את הדימויים החדשותיים לתוך הפעולה האומנותית הייחודית.