כתבת בדיקה עינבר

תרבותית מלאת קסם. ברגע שהוא יוצא לאור, הוא של הקהל לא פחות משהוא של היוצרים", אומרת מאיה קוסובר רגע לפני שהיא חוזרת עם עונה שנייה של "שיר געגועים". בסדרת האירועים 1 "שיר בעיניי הוא קפסולה תרבותית מלאת קסם. החיבור בין מילים ללחן יוצר שלם שגדול מסך חלקיו. בשיר תמיד מסתתרים סיפורים – הסיפור שהביא לכתיבת השיר, הסיפור שכתוב בשיר עצמו, הסיפור של תהליכי היצירה וההפקה – וכל אלו מספרים פעמים רבות גם עלינו המאזינים והמאזינות, כי ברגע ששיר יוצא לאור, הוא של הקהל לא פחות משהוא של היוצר או של היוצרת.” "שיר בעיניי הוא קפסולה תרבותית מלאת קסם. החיבור בין מילים ללחן יוצר שלם שגדול מסך חלקיו. בשיר תמיד מסתתרים סיפורים – הסיפור שהביא לכתיבת השיר, הסיפור שכתוב בשיר עצמו, הסיפור של תהליכי היצירה וההפקה – וכל אלו מספרים פעמים רבות גם עלינו המאזינים והמאזינות, כי ברגע ששיר יוצא לאור, הוא של הקהל לא פחות משהוא של היוצר או של היוצרת.” , היא יוצאת עם מוזיקאים למסע בזמן אל שורשי היצירה שלהם, ומבטיחה להציף זיכרונות, צלילים וסיפורים שמאחורי הלהיטים הגדולים של המוזיקה הישראלית
שיתוף
כמו צעדים ראשונים, לכולנו יש גם צלילים ראשונים, שקשורים בעבותות לנשים ולאנשים שגידלו אותנו. כדי להבין מאין האמנים הגדולים והמוכשרים במוזיקה הישראלית נחלו את שיריהם - צריך להתיישב יחד, לפתוח את אלבום התמונות ולהתחיל להעלות זכרונות מהילדות המוקדמת.

הילדות היא מקור השראה אינסופי, מושא געגועים וגם שורש הקונפליקט, צעדים ראשונים שישפיעו על כל צעד עתידי. בסדרת האירועים של בית אבי חי 'שיר געגועים', שבקרוב תפצח בעונה שנייה, פוגשת מאיה קוסובר מוזיקאים ומוזיקאיות ועולה איתם על מכונת זמן, שלוקחת אותם אל שנות החיים הראשונות שלהם ואל הצלילים שעיצבו את הלהיטים הכי גדולים שלהם.

"אין דבר שמסקרן אותי יותר מהאופן שבו העבר מושך בחוטים של ההווה", אומר אבישי חורי, המנהל האמנותי של הסדרה. "זיכרונות ילדוּת טומנים בחובם הכול; הם כמו שכבות גיאולוגיות. חוקרי טבע חכמים יודעים להצביע על השכבות האלה ולהבין דרכן מה עיצב את צורת הסלע הנוכחית. בסדרה שיר געגועים אנחנו מתחקים אחרי הזרמים השונים בילדוּת, שהציפו ויצרו את השירים הכי יפים שאנחנו מכירים.

"הרעיון לבנות מופע שמבוסס על זיכרונות ילדוּת הולך איתי כבר שנים, והוא הבשיל סוף סוף במהלך העבודה על 'שיר געגועים'. מאיה קוסובר ואני התחלנו לעבוד על הסדרה הזאת אחרי השבעה באוקטובר, והשאלה של מה זה להיות ילד במדינת ישראל נהפכה לשאלה פצועה וטעונה יותר מאי פעם. השיח הציבורי הדהד ביתר שאת את הגעגוע ואת הצורך בסיפור משותף, וכן את הצורך בחקירה של היסודות שלנו ושל הערכים שעליהם גדלנו."

״כבר שמונה שנים שאני חוקרת באופן פורמלי שירים ישראליים", אומרת מאיה קוסובר, מנחת הסדרה, "אבל למעשה, את המלאכה הזאת – הניסיון להבין את השירים לעומק, שהוא למעשה הניסיון להבין את עצמי ואת החברה שבה אני חיה טוב יותר – אני עושה מיום שלמדתי לקרוא.

"שיר בעיניי הוא קפסולה תרבותית מלאת קסם. החיבור בין מילים ללחן יוצר שלם שגדול מסך חלקיו. בשיר תמיד מסתתרים סיפורים – הסיפור שהביא לכתיבת השיר, הסיפור שכתוב בשיר עצמו, הסיפור של תהליכי היצירה וההפקה – וכל אלו מספרים פעמים רבות גם עלינו המאזינים והמאזינות, כי ברגע ששיר יוצא לאור, הוא של הקהל לא פחות משהוא של היוצר או של היוצרת.”

צוהר לעולם פנימי גועש

במהלך החיטוט בארכיונים, הצפייה באלבומי התמונות ובסרטוני העבר ושמיעת הסיפורים, עולה שוב ושוב השאלה על פסקול הילדות – הצליל הראשוני שמלווה את היוצרים ואת היוצרות שנים רבות אחרי ששמעו אותו – בבית סבתא, מאבא, בבית הכנסת או מתקליטים עם ריח של מקומות רחוקים. "האמנים עולים אל הבמה, ואנחנו צוללים אל הארכיונים שלהם", מספר חורי, "פותחים את ארגזי התמונות שלהם ומקרינים אותן על מסך ענק ברקע, לצד סרטונים מרגעי שיא ורגעי ראשוניוּת בקריירה שלהם. נוצר איזה פסיפס יפה שמחבר בין עכשיו ובין פעם, מתוך המון אהבה למוזיקה הישראלית, למילים העבריות, למקורות ההשראה, להשפעות המגוונות, וליכולת של כל אלו לנסח עבורנו זהות ותרבות."

המוזיקה של הילדות אינה רק רקע נוסטלגי, אלא מרכיב משמעותי בעיצוב הזהות האישית. "המוזיקה ששמעתי בילדותי עיצבה במידה רבה את הזהות שלי", מעידה קוסובר. "דרך השירים התחלתי להבין מי ומה אני, מנין באתי ולאן אני רוצה ללכת. השירים פתחו לי חלון אל עולמות וסיפורים שלא הכרתי, ובו בזמן, פתחו צוהר לעולם הפנימי, שרחש וגעש.״

במפגשים של 'שיר געגועים' נוכחנו שוב ושוב שהשירים פותחים צוהר לעולמות אחרים, גם לנו וגם לאומנים שיצרו אותם. שולי רנד, למשל, גדל בבית מוזיקלי מאוד, אבל בזמן שכולם שרו זמירות שבת, הוא העדיף לברוח לשחק כדורגל. "הבית שלי היה מאוד פתוח אומנותית", סיפר על הבמה, "הוריי באו מצרפת, ושמעתי המון שאנסונים. הייתה גם מוזיקה קלאסית. הבית היה מאוד מוזיקלי, אני נחשבתי לכבשה השחורה. אצלנו בבית היו שרים זמירות שבת בסולפז', כלומר רק את התווים; אני לא הייתי בעניין. כל הזמן רציתי לצאת החוצה." רנד היה מחכה שהארוחה תסתיים ב'שיר המעלות' ורץ החוצה לשחק כדורגל. זה אפילו הדביק לו כינוי: 'שולי שיר־המעיילס' (שיר המעלות).

אבל למרות הבריחה מהמוזיקה, קול התפילות של אביו נחרט בו. כשאביו היה מתפלל 'כל נדרי' בתפילת נעילה של יום כיפור, שולי היה מגיע להאזין לו, גם כשכבר לא היה דתי. בסוף התפילה נהג אביו לחפש את העיניים של שולי כדי לקבל את האישור שלו. "בערב יום כיפור תמיד הייתי מתקשר אליו כשהייתי רחוק, והוא היה 'מרביץ' לי את כל 'כל נדרי' בטלפון. אני יכול להגיד שאני מחפש את הניגון של אבא שלי עד היום", סיפר על במת בית אב חי.