הכינוי יהדות בוכרה מטעה במקצת. בוכרה היא עיר עתיקה באוזבקיסטן, אך הוא מיוחס לכלל יהודי האזור – מטשקנט ומסמרקנד ועד דושנבה שבטג'יקיסטן. על פי הדעה הרווחת, שורשיה של יהדות בוכרה מגיעים עד ימי גלות אשור במאה השמינית לפני הספירה, ויש אף היסטוריונים שזיהו את חבריה עם צאצאי עשרת השבטים.
במשך דורות פיתחו יהודי בוכרה תרבות ייחודית ששילבה במסורת היהודית השפעות של התרבויות השונות של מרכז אסיה. הם דיברו "בוכרית" (יהודית-טג'יקית), שפה הדומה לפרסית, שנכתבה, לאורך רוב שנותיה, באותיות עבריות. המאה ה-19 הייתה תור הזהב הכלכלי של הקהילה: מאחר שישבה על ציר דרך המשי ושרבים בה עסקו במסחר, היא התעשרה. בעקבות האפשרויות החדשות שנפתחו לפניהם, עלו יהודים רבים מבוכרה לירושלים והקימו בה את אחת השכונות המפוארות ביותר מחוץ לחומות – שכונת רחובות (שכונת הבוכרים). השכונה, על בתיה הרחבים ועל שפע עצי הפרי שלה, הייתה כה מפוארת, עד שהיו ירושלמים שהאמינו שבני העדה בונים שם את ארמונו של המשיח.
עד סוף המאה ה-18 התפללו הבוכרים בנוסח פרס העתיק, אך בעקבות הגעתו מארץ ישראל של השד"ר ר' יוסף ממן, שטען שהם מגולי ספרד ולא מצאצאי עשרת השבטים, עברה הקהילה להתפלל בנוסח הספרדי. המעבר הזה הוליד, בין השאר, את חגיגות בר המצווה הבוכריות בבית כנסת הספרדי שמתועדים בתצלומיה של עליזה אורבך.
עמוק באדמה וגבוה בשמים: בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי
בית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי הוא המפואר והחשוב שבארבעת בתי הכנסת הספרדיים שברובע היהודי. לפי המסורת, כאן עמד בית מדרשו של התנא רבן יוחנן בן זכאי, שהנהיג את העם בימי חורבן הבית השני.
המבנה הנוכחי של בית הכנסת הוקם במאה ה-16 על ידי קהילת מגורשי ספרד. אחד המאפיינים הבולטים של בית הכנסת הוא המפלס שלו, הנמוך משמעותית ממפלס הרחוב. אין זו בחירה אסתטית, אלא תולדה של החוק העות'מאני שאסר על בתי כנסת להיות גבוהים מהמסגדים שסביבם. הפתרון של בוני בית הכנסת היה לחפור מטה במקום לטפס מעלה. כך נוצר חלל שפנימו גבוה, מקומר ומרהיב ביופיו, וחלקו החיצוני צנוע ונמוך.
בכותל המזרחי ניצבים שני ארונות קודש זהים, וביניהם לוחות ברית שהובאו מאיטליה. מעליהם, על אדן החלון הגבוה, מונחים שופר וכד שמן – סמלים לכיסופים לגאולה ולמשיח, שלפי האמונה המקומית, ישתמש בהם כשיבוא. במהלך מלחמת העצמאות המבנה חוּלל בידי הירדנים שהפכו אותו לאורווה, ורק לאחר מלחמת ששת הימים, הוא שוקם בקפידה. השחזור הסתיים בשנת 1972, שנתיים בלבד לפני שאורבך צילמה את תצלומיה, שבהם נראה בית הכנסת משופץ ומפואר.
בר מצווה בבוכרית: זהב, תופים וקדושה
בטקס בר המצווה של הקהילה הבוכרית הנער נכנס לעול המצוות עטוף בג'ומה, גלימה מסורתית מפוארת תפורה מבד משי או קטיפה ושזורה בחוטי זהב, וחבוש בכובע תואם. בתמונות אלו ניתן לראות שחגיגות בר המצווה היו קבוצתיות: נערים רבים שהגיעו לגיל מצוות חוגגים יחד, כולם לבושים בבגדים המיוחדים, מוקפים בבני משפחתם.
נער בר המצווה אינו דמות מבודדת, אלא חלק מן המשפחה והקהילה. המארג הקהילתי שהמצלמה מדגישה ניכר בכך שהנער מוקף במשפחה המורחבת ובדמויות סמכות קהילתיות, שהופכות את טקס המעבר מאירוע אישי להתרחשות ציבורית חגיגית.
התצלומים מעזרת הגברים משקפים אווירה טקסית, כמעט כנסייתית: הוד והדר טקסי, סדר ופורמליות בקרב הגברים. לעומת זאת, התצלומים מעזרת הנשים חושפים אווירה משוחררת. הנשים נתפסות דווקא ברגעים לא פורמליים ואינטימיים יותר.
אחד הרגעים המרגשים ביותר בחגיגת בר מצווה כזו הוא המנהג ללוות את הנער בתהלוכה חגיגית עם כלי זמר, מתופפים ונגנים. לעיתים קרובות נערך ריקוד "הדואירה" המסורתי, המסמל את העברת האחריות מדור האב לדור הבא.
סדרת התמונות של אורבך מ־1974 מצליחה לתפוס את המפגש בין תרבות עתיקה לגלגול המחודש שלה בירושלים, בין התחדשות ושמחה לנשיאה בעול הדורות ולהעברת הלפיד. למרות הבחירה בצילומי שחור־לבן, הצבעוניות והססגוניות של הקהילה ברגעים החגיגיים שלה ולשמח את הלב.
לאתר התערוכה>>
תמונה ראשית: עליזה אורבך