יונה וולך וזלדה שניאורסון־מישקובסקי נולדו כמעט באותו תאריך – בהפרש של שלושים שנה. יונה נולדה ב־10 ביוני 1944, וזלדה ב־20 ביוני 1914. אלא שאת ספרה הראשון פרסמה וולך שנה לפני שיצא ספר הביכורים של זלדה. זלדה הייתה בת 53 כאשר ראה אור ספרה הראשון, "פנאי", והוא חולל סערה בעולם הספרות.
מי שגילתה את זלדה והכניסה אותה לסצנת השירה העברית הייתה וולך הצעירה, שהתגלגלה להכיר את המשוררת המבוגרת ממנה בזכות חברתן המשותפת, המסאית עזה צבי. צבי, שהייתה שכנתה של זלדה בירושלים, הודיעה ליונה וולך שהיא חייבת להכיר לה אישה מיוחדת: חב"דניקית, בת דודו של הרבי מליובאוויטש, כותבת שירה ודמות יוצאת דופן. וולך הגיעה לבקר את המשוררת הירושלמית, וזלדה קראה להן שירים שכתבה מתוך הפתקים הרבים שהיו פזורים בביתה ועליהם רשמה את שיריה. עזה צבי מספרת שוולך נדהמה. "למה הדברים האלה מתגלגלים ככה?" שאלה. "צריך לשים אותם בקופסה ולהוציא אותם כספר."
בתום הביקור הודיעה וולך לצבי שעליה להקליד את השירים במכונת הכתיבה שלה, הודתה לה על שהכירה לה את זלדה, האישה הנפלאה, וכך החלה הוצאתו של ספר שיריה הראשון של זלדה.
הקשר, כפי שמספרת צבי, לא החזיק שנים רבות. הטמפרמנטים השונים כל כך של שתי המשוררות, לצד פער הגילים ופערי התפיסות, מנעו מהן להפוך לחברות. ובכל זאת, אגדת הקשר ביניהן הייתה לאחת האגדות האהובות בעולם השירה העברי: משוררת צעירה, תל־אביבית ובועטת, הידועה בשיריה הבוטים, זו שהכניסה לשירה העברית שיח נשי שאינו מתנצל על מין, על פלואידיות מגדרית ועל רוחניות של תרבות הנגד, מתחברת למשוררת מבוגרת, ירושלמית, חב"דניקית, שכמעט אינה מעזה לצאת מביתה, אישה המכנה את עצמה "פשוטה, ביתית, רפה."
מה סוד הקשר בין השתיים? אי אפשר להתעלם מהזמן ההיסטורי שבו יצרו ונפגשו – ישראל של סוף שנות השישים. בארצות הברית אלה היו ימי ה"סיקסטיז": שנים של מלחמה במלחמות, צלילה לפסיכדליה וחיפוש אחר רוחניות אחרת. כשם שצעירים אמריקאים חיפשו דמויות רוחניות יוצאות דופן, גורואים מן המזרח ומן המערב (קרליבך, למשל, כדוגמה יהודית לתופעה הזאת), כך גם בישראל דמותה המסתורית של זלדה, אשת הרוח והקודש, משכה כנראה את וולך הצעירה, שהייתה בעיצומו של חיפוש רוחני ותודעתי מתמשך.
לאחר מכן, בראשית שנות השבעים, פרצה מלחמת יום הכיפורים והותירה את החברה הישראלית פצועה, כאובה ומחפשת נחמה. מתוך המשבר הזה התפנה מקום בתודעה התרבותית החילונית לעולמות הרוח. שירה רוחנית כמו זו של זלדה חדלה להיתפס כשריד מביך של דור ישן והפכה למענה מודרני ונוגע לכאבים שאין להם מרפא. אבל אולי לא רק ההקשר ההיסטורי אפשר את החיבור המיוחד הזה. אולי יונה וזלדה לא היו שונות כל כך זו מזו. אולי הייתה ביניהן נקודת דמיון עמוקה יותר מכפי שנדמה במבט ראשון.
אחד משיריה המפורסמים ביותר של זלדה הוא "שני יסודות", שבו מתקיימת שיחה בין הלהבה לברוש. הלהבה טוענת שהברוש חי חיים חסרי טירוף, חסרי רוחניות, דמיון וחירות. הברוש אינו משיב לה, משום שהוא יודע, כך כותבת המשוררת, שיש בו את כל אלה, "אך השלהבת לא תבין", ולא תאמין. נהוג לקרוא את השיר הזה כמפגש בין זלדה ליונה, בין המשוררת הסוערת והבוערת לבין המשוררת המיושבת והשקטה־לכאורה. אבל אם נקשיב היטב, נגלה שכבר בברוש עצמו מתקיימים שני היסודות: יש בו טירוף, יש בו חירות, יש בו דמיון. בשיר אחר מעידה זלדה על עצמה כי בליבה מפריד רק פס דקיק בין טוב לרע. היא מתארת כיצד היא נאחזת בתורה, בחיים המסודרים והנורמליים, דווקא מתוך ידיעה ברורה שיש בה גם האפשרות לאבד כל אחיזה ולהיות משולחת רסן.
במילים אחרות, מי שקורא את שיריה של זלדה פוגש בהם שוב ושוב עדות לחיים פנימיים סוערים, לנפש בוערת ולחיפוש רוחני בלתי נלאה. האופן המיושב שבו חיה את חייה היה מעין חזות חיצונית, מתוך בחירה או מכורח, לעולם פנימי מלא אש ודמיון, עולם שלא נשמע שונה כל כך מן הסערה הפנימית של האנטיתזה לכאורה, יונה וולך.
