מי יאהב אותי עכשיו

תחשוב חיובי: האם ההידבקות של סער מעוז באיידס הפכה את הוריו לאנשים טובים יותר?

ענת ברזילי //
28.11.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"העובדה שהצופה רואה את המשפחה שלי אומרת במהלך הסרט את האמירות הקשות שהיא אומרת גורמת לו להבין עד כמה קיצוני ולא הגיוני לחשוב ככה, וזה בעיניי, רגע הקסם של הסרט"
"היה רגע שריגש אותנו מאוד: נערה בת 17 סיפרה באחת ההקרנות שהיא לא סגורה על הנטייה המינית שלה, אבל אפילו העלאת הנושא מול ההורים הדתיים שלה נראית לה בלתי אפשרית. אז אבא שלי אמר לה שהוא ישמח ללכת ולדבר איתם "
"הסטירה שה-HIV נתן לי העירה אותי וכיוונה אותי לעשייה שלא מכוונת רק לעצמי. התחלתי להבין מה הדברים שמטרידים אותי בעולם ואיך אני רוצה לפעול. גיליתי שהפניית הדאגה כלפי אחרים מחזקת גם אותי בסופו של דבר"
סער מעוז, גיי שגדל בקיבוץ דתי, סולק ממנו בגיל 19, עבר ללונדון, נדבק באיידס, וכשחזר לארץ, משפחתו התנכרה לו. הסרט התיעודי "מי יאהב אותי עכשיו" תיעד את התהליך הכואב. אלא שבעקבותיו קרה דבר מוזר: משפחתו החלה לגלות סובלנות לקשייו, עד שנעשתה לפעילת זכויות להט"ב

בסצנת הפתיחה של הסרט התיעודי "מי יאהב אותי עכשיו", שיצרו האחים תומר וברק היימן, אנחנו פוגשים את מקהלת הגברים הגאים של לונדון בעת חימום קולי. 70 גברים מכל הגילים עומדים בארבעה טורים על במה מדורגת, מחויכים וקלילים, ומעסים זה לזה את הכתפיים והעורף, ומתרגלים סולמות מוזיקליים שונים במקצבים מהירים, רגע לפני שיתחילו לבצע את הרפרטואר שלהם, שמורכב לרוב משירי פופ בריטיים.

 

זו סיטואציה כמעט קוטבית לזו שאליה נקלע סער מעוז, גיבור הסרט, לפני 18 שנה בעמק בית שאן, לאחר שהקיבוץ הדתי-לאומי שבו גדל, שדה אליהו, זרק אותו כשהיה בן 19, בעקבות אורח חיים לא דתי מספיק. הוריו באותה העת עמדו מנגד וקיבלו את הדין כגזרת שמים. בהמשך, בתום שירותו הצבאי בצנחנים, ארז מזוודה ונסע ללונדון, ושם, בגיל 22,  נדבק בנגיף ה-HIV (איידס).

  

הסרט לוקח אותנו למסע אמיץ ומרגש שבמהלכו אנחנו מתוודעים למשפחת מעוז שנותרה בקיבוץ, על ששת אחיו ואחיותיו של סער, המביעים מול עדשת המצלמה את הכעס העצום שיש להם כלפי אחיהם הגדול, שהיה אמור להיות הבכור והאחראי, ופעמיים נפרע מאחריות זו: פעם בנטייתו המינית, ופעם נוספת בהידבקותו בנגיף האיידס. הם גם מספרים על החרדות המציפות אותם עם כל ביקור של סער בארץ, שמא ידביק בטעות את ילדיהם. הוריו של סער מספרים על הדאגה הבלתי פוסקת שלהם מפני מותו, שבכל רגע כמו מידפק בדלת.

 

פחדים וחששות קמאיים אלה חושפים את הבורות ואת הדעות הקדומות הקיימות בכל הנוגע לאיידס, וכיוון שמשפחת מעוז עשויה להיתפס במהלך הצפייה כמעין מיקרוקוסמוס של החברה הדתית-לאומית בישראל, או למצער כמדגם בלתי מייצג שלה, הסרט מצליח לחרוג מתחום המקרה הפרטי ונהיה לגדול מסך חלקיו.

 


"אני שמח על כל האמירות הקשות בסרט, מכיוון שהוא נותן חופש לאנשים שצופים בו להתבונן ולחשוב: 'וואו! מישהו אומר על המסך משהו שאני לא מעז להגיד בקול רם, אבל אני חושב אותו בראש'", אומר השבוע מעוז, "העובדה שהצופה רואה את המשפחה אומרת את האמירות הקשות שהיא אומרת גורמת לו להבין עד כמה קיצוני ולא הגיוני לחשוב ככה, וזה בעיניי, רגע הקסם של הסרט".

 

ההורים עברו כברת דרך

 

שלוש שנים אחרי צילומי הסרט, סער מעוז (43) חי בתל אביב ועובד בוועד למלחמה באיידס. במשך שלוש השנים האחרונות היה רכז חברתי, ארגן מפגשים ייעודיים לנשאי HIV וטיפל בתלונות אפליה, ובאחרונה קודם להיות רכז בבלה דואגת, זרוע ההסברה בקהילה הגאה.

 

עם האמירות הצורמות של משפחתו בסרט, שאליהן התייחס בדבריו קודם לכן, ניתן למנות את זו של אמו דיצה, המספרת על הקושי שהיה לה לקבל את נטייתו המינית של בנה כי ביהדות חל דין כרת על הומוסקסואליות. אביו של סער כתרי, לוחם ומפקד במיל' בצנחנים ומנכ"ל אתר ההנצחה של גבעת התחמושת, התייחס במשך שנים לנטייה המינית של בנו כמשובה חולפת וסיכם את השיחות עמו בהתבדחויות בנוסח: "קח בחורה ותהיה הומו". ואולם, סביר שרוב הצופים לא ימצאו את האמירות האלה משעשעות, כיוון שהן חושפות את חוסר ההבנה המשווע של האב את בנו. לפרקים עולה הרושם כאילו ההידבקות של מעוז באיידס היתה בלתי נמנעת – גזרת גורל שהושתה באותו רגע מכונן שבו החברה שהתחנך בה נידתה אותו.

 

יצא לך לפגוש נשאי HIV שבאו מבית דתי-לאומי, כמוך?

"בעקבות הסרט הוזמנו אימא שלי ואני למפגש מעניין מאוד עם קבוצה גאה מרקע דתי. היו נציגויות מכל המנעד הדתי, מלאומי ועד החרדי, והמפגש התקיים בחשאי. בכניסה לבניין עמדו אנשים בחשש גדול, שהתפוגג רק במהלך השיחה. היה שם קושי גדול לאנשים לדבר על המיניות שלהם ועל הנטייה המינית. בעיקר שאלו את אימא שלי איך הצליחה לעבור את המכשול של דת והומואיות, הנטייה המינית".

 

ומה היא ענתה?

"לדיצה יש תשובה ברורה מאוד לעניין: היא אומרת שבילדות שלנו ניסתה לחנך אותנו על פי הדרך שלה כל כמה שיכלה, אבל כשהילדים שלה הגיעו לגיל 18, זה היה הזמן שלהם להחליט. אם החליטו ללכת בדרך שלה – טוב, ואם לא, אז גם טוב".

 

זה שונה מאוד ממה שאנחנו רואים בסרט - הנטישה שחשת מההורים שלך.

"זה היופי של ראי הזמן וההתבגרות של כולנו. אני יודע שיש דברים מסוימים שהיום אימא שלי היתה עושה אחרת. וגם אני, היום, כאדם בוגר, מבין את הדברים אחרת. אני יכול להבין את אימא שלי של אז, שהיתה בת 35 ואם לשבעה ילדים, והיתה צריכה לקבל החלטה אם היא נוטשת את הכול בשבילי או לא – זו החלטה מסובכת. היא לא ראתה לנגד עיניה את האפקט מרחיק הלכת שיהיה להחלטה הזאת.

 

"תראי, ברור שאם הייתי שומע סיפור כמו שלי, שקורה בימים אלה למישהו אחר, הייתי מזדעזע. הקושי שהיה לי אז היה מורכב גם מכך שלא היתה אז קהילה גאה ותומכת שיש לה נראות, כמו שיש היום. גדלתי בשנות ה-80 וה-90; לא היה אינטרנט, לדוגמה, שנהיה למקור אינפורמציה ותמיכה מדהים. ולגבי אימא שלי, היום היא אומרת שהיא רואה את עצמה בראש ובראשונה כאימא, ורק אחר כך כאישה מאמינה, ולא משנה אילו החלטות הילדים שלה יעשו - היא לא תנטוש אותם".  

 

מי יאהב 2
מעוז מופיע עם המקהלה הגאה הלונדונית. מתוך "מי יאהב אותי עכשיו"

 

ניכר שהיא עצמה עברה שינוי מאז צילומי הסרט, לפני כשלוש שנים.

"כן, למעשה, כל המשפחה שלי יצאה למסע אדיר בעקבות הסרט הזה. אבא שלי נמצא בימים אלו ממש בפסטיבל סרטים בבוסטון שמציג את הסרט ומדבר על ההתפתחות שחלה אצלו. הוא מזמין מעל לכל במה את חברי מקהלת הגברים הגאה, כשהוא הוגה את שמה המלא (במהלך הסרט מתקשה להעלות את שם המקהלה על דל שפתיו – ע"ב) לבוא ולשיר בגבעת התחמושת".

 

למעשה, הוריו של מעוז פחות או יותר "חזרו בתשובה" בכל הנוגע ליחסם לנושא בשנים האחרונות; הוא השתנה מן הקצה אל הקצה. עד כדי כך שהיום, שיתוף הפעולה של מעוז עם הוריו איננו מתמצה במחוות סמליות. לפני כמה שנים הקים קבוצת תמיכה להורים שהילדים שלהם הם נשאי HIV עם אמו ועם קבוצת תהילה (קבוצת תמיכה להורים של ילדים להט"בים). "דיצה הגיעה במסירות בכל שבוע מהקיבוץ לתל אביב", הוא מספר, "כדי לשבת עם הורים ולעודד אותם. גם היום היא פועלת, משוחחת עם הורים של להט"בים ותומכת בהם".

 

קריאה נוספת: ינץ לוי מציג - כיצד התמודדה משפחתי עם הטרגדיה המשפחתית

 

לחינוך הדתי יש חלק בשינוי

 

בשיחה עמו השבוע, מתגלה אישיותו הקורנת של מעוז, על יכולת ההקשבה המשוכללת שלו ולבו הפתוח; מהרגע הראשון נוצרה תחושה של קרבה. התכונות האלה הם גם מה שמאפשר לו לנדוד ברחבי הארץ והעולם עם הסרט ולפתוח את לבם של עוד ועוד קהלים וקהילות לנושאים העומדים במרכזו.

 

"בהקרנות רבות", הוא מספר, "אנשים קמו ודיברו על הקושי הגדול שיש להם לצאת מהארון ולחשוף את נטיותיהם באוזני ההורים הדתיים שלהם. היה רגע שריגש אותנו מאוד: נערה בת 17 סיפרה באחת ההקרנות שהיא לא סגורה על הנטייה המינית שלה, אבל אפילו העלאת הנושא מול ההורים הדתיים שלה נראית לה בלתי אפשרית. אז אבא שלי אמר לה שהוא ישמח ללכת ולדבר איתם ולהסביר להם שהם צריכים לאהוב אותה בזכות מי שהיא, ולא בזכות מי שהיא אוהבת, ולא משנה את מי היא אוהבת. זה שינוי אדיר".

 

אתה חושב שהעובדה שנדבקת ב-HIV הפכה את בני המשפחה שלך לאנשים טובים יותר בסופו של דבר?

"מעניין, לרוב אני נשאל את השאלה הזאת לגבי עצמי, ואת התשובה לשאלה הזאת אני יודע. הסטירה שה-HIV נתן לי העירה אותי וכיוונה אותי לעשייה שלא מכוונת רק לעצמי. התחלתי להבין מהם הדברים שמטרידים אותי בעולם ואיך אני רוצה לפעול. התפניתי מהטרדות שלי בנוגע למה יהיה איתי והפניתי את האנרגיות לעיסוק בחיים של אחרים, ובעצם גיליתי שהפניית הדאגה כלפי אחרים מחזקת גם אותי בסופו של דבר".

 

ומה לגבי המשפחה?

"אני חושב שנסיבות חייהם של ההורים שלי הביאו אותם לפריצת דרך כלשהי, גדולה מכפי שאפילו הם חזו. אני מאמין, ככל שאני מתבגר, שאנחנו מקבלים מהעולם הזה את האתגרים שאנחנו יכולים להם; אחרת אנחנו מתים. ההורים שלי קיבלו אתגרים גדולים מאוד, והם בעיניי הגיבורים על אמת של הסרט הזה".

 

אתה חושב שהחינוך שקיבלת בבית תרם לכך?

"בטוח. בעקבות הסרט, אני משוחח עם המון אנשים שמספרים לי את הסיפור שלהם. זה מעצים מאוד ומציף רגשית. כמות הפעמים שעצרתי ואמרתי: 'וואו! בלי אבא כמו כתרי, לא בטוח שהייתי יודע איך להתמודד עם זה. ואם לא היה לי את הרוך ואת האהבה שקיבלתי מדיצה, יכול להיות שלא הייתי יודע איך להתמודד עם כל האנשים מהתרבויות השונות שאני פוגש'.

 

"בדת שאני גדלתי עליה לא הפסיקו לשאול שאלות, נקודה. אין שום תשובה שהפסיקו לחקור בה. הייתי כל הזמן במקום חוקר, סקרן, דורש להגיע לתשובה שהיא לא תמיד אבסולוטית, כי לפעמים זו שאלה שטובה להיום, ומחר תשאל אותה שוב – ותקבל תשובה אחרת".

 

במה שונה הדת שגדלת עליה בבית מהדת שהקיבוץ כיוון אליה?

"היום רוב המשפחה שלי לא דתייה ממש", מפתיע מעוז, "הדת כפי שאנחנו מקיימים אותה היום, פרט לדת הרפורמית שיש לי הרבה כבוד אליה, מהרבה בחינות פשטה את הרגל. ערוצים מסוימים בדת לא השכילו להתקדם עם העולם, והם לא מכילים חלקים רבים מהאוכלוסייה. לדבר הזה יש תוחלת חיים קצרה בעיניי. ליהדות יש מורשת ארוכת שנים ומנהגים יפהפיים. אני חי את חיי כיהודי ושמח להיות יהודי, אבל כשזה מגיע על חשבון שוויון, אני לא גאה בזה כל כך".

במה וקולנוע מי יאהב אותי עכשיו רביעי,
7.12.16 / 20:00
הקרנת הסרט ודיון

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו