שבאבניקים, צילום: אוהד רומנו

למלא את החלל: על איזה צורך עונה הפריחה הגדולה של יצירות על חרדים?

social
facebook whatsup email tweeter
אבישי חורי //
28.5.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"זו בעיקר העובדה ש"שבאבניקים" היא קומדיה שמסמנת את המהפך שעברו חובשי המגבעות בעיניו של הישראלי הממוצע: מהזר המוחלט והאקזוטי למשהו שכבר אפשר לצחוק איתו ועליו. לא עוד דרמות קודרות ועמוסות חרדת קודש, אלא בני אדם"
"אמנם, הכינוי "שבאבניקים" מתייחס במקור לנוער סורר ומרמז שעדיין אין מדובר במיינסטרים החרדי, אך הסדרה מציגה את הסגנון השבאבניקי כתופעה לא-שולית בכלל. במובן מסוים, "שבאבניקים" עושה לחרדים את מה שעשתה "סרוגים" למגזר הציוני-דתי"
נראה שההצלחה של הסדרות "השבאבניקים" ו"כיפת ברזל", העוסקות בציבור החרדי, מכתירה סופית את החרדים כ"אחר" המעורר הכי הרבה עניין בתרבות הישראלית. אבל הדבר המעניין עוד יותר הוא השתנות של דמות החרדי עצמו ביצירות הללו

בראשית היתה רוחל'ה (גאיה טראוב) בסדרת הלהיט "מרחק נגיעה", בת למשפחה חרדית שמשודכת לבחור ישיבה מוערך, אך נקלעת לסיפור אהבה בלתי-אפשרי עם השכן המסוקס מהדלת ממול, זוריק (הנרי דוד). הסדרה, שלמרות הצלחתה מעולם לא המשיכה לעונה שנייה, מסתיימת ברגע שבו מיילל זוריק המיוסר את שמה של אהובתו הבלתי-מושגת אל השמים. מי שצפה בסצנה הזאת ואינו זוכר אותה, הוא ככל הנראה אחד מהשניים: חסר לב או חסר תאי זיכרון.

 

בשנות ה-2000 ייצוג החרדים בתרבות ובטלוויזיה השתנה מקצה לקצה. לדוגמה, אבינועם (דניאל גד), גיבור הקומדיה "שבאבניקים" המשודרת בימים אלו בהוט, אינו מחכה לשידוך כמקובל, ושום נורמה מגזרית לא תמנע ממנו לפלרטט עם המלצרית החיננית מבית הקפה החביב עליו. בניגוד לרוחל'ה, בת הסמינר המסוגרת והחשדנית, הוא וחבריו לישיבה מוצגים כדמויות עדכניות ואופנתיות, מכורות לסמארטפון ומלאות תאוות חיים. הפער הזה ממחיש כמעט יותר מכול את ההבנה התרבותית שגם אצל החרדים לא הכול שחור ולבן, במחילה על משחק המילים.

 

קריאה נוספת: "כיפת ברזל" מראה בצורה משעשעת ונוגעת ללב את הסתגלותם של חיילים חרדים בצה"ל

 

ואז הגיעו השבאבניקים

 

כמובן, ההבדלים בין רוחל'ה לאבינועם אינם אך ורק תולדה של שינוי תרבותי; אלו שתי דמויות שונות במהותן, גם אם שתיהן חרדיות. ההבדל הבולט ביותר ביניהם נעוץ אולי בעובדה שאבינועם הוא גבר, ורוחל'ה היא, ובכן, אישה – מה שעשוי להסביר, לפחות חלקית, את מופנמותה ואת ביישנותה. נוסף על זאת, עלילת "מרחק נגיעה" מתרחשת בבני ברק, ואילו השבאבניקים הם תושבי ירושלים – עיר שלמרות דימויה הציבורי המונוליטי, מספקת חיכוך מתמיד בין אוכלוסיות הפוכות זו מזו.

 

 

ואולם, זו בעיקר העובדה ש"שבאבניקים" היא קומדיה שמסמנת את המהפך שעברו חובשי המגבעות בעיניו של הישראלי הממוצע: מהזר המוחלט והאקזוטי למשהו שכבר אפשר לצחוק איתו ועליו. לא עוד דרמות קודרות ועמוסות חרדת קודש, אלא בני אדם כמוני וכמוך. כמעט אפשר לדבר אפוא על לגיטימציה סופית של החרדים בתרבות ובמרחב הציבורי.

 

ההישג הזה הוא תוצר של תהליכי עומק תת-קרקעיים רבים. חלקם קשורים להתבגרות של יוצרי הטלוויזיה והקולנוע ושל מנהלי הטלוויזיה והקרנות, וחלקם נוגעים לקהילות הדתית והחרדית עצמן. נדמה שמעולם לא היו דמויות חובשות כיפה רבות כל כך על המסכים: עוד לא שככו הדי הסופרלטיבים לעונתה השנייה והמצוינת של "שטיסל", וכבר תפסו את מקומה כוכבי "כיפת ברזל" ו"שבאבניקים".

 

סוגיות אמוניות-דתיות נפרטו גם על אקרני הקולנוע, בחסות הדמויות שומרות המסורת של "ישמח חתני", "אבינו" ו"לעבור את הקיר". וזו רק רשימה חלקית. אין להתפלא על האינפלציה הזאת: "שבטים" שחיים בינינו ומנהלים אורחות חיים אחרים עוררו סקרנות אנתרופולוגית אצל יוצרים משחר ההיסטוריה.

 

אך בתחילת הדרך היה יותר משמץ של השטחה באופן יצירת הגיבורים החרדים. "עיניים פקוחות" הציג רומן מרומז בין שני גברים חרדים כשברקע נראו דימויים של אטליז, שחיטה ותמרות עשן. אפילו ב"שטיסל" וב"האושפיזין" רבי-הניואנסים והאנושיות, התעניינו הגיבורים בעיקר בד' אמותיהן של ההלכה והשכונה החרדית.

 

ואז הגיעה "שבאבניקים". בצד דמותו המגוחכת של גדליה (אורי לייזרוביץ'), החנון האדוק שמתכונן בלהט למבחני הרבנות, חבריו לספסל הישיבה מציגים מציאות מגוונת הרבה יותר: הם מתקיימים בד בבד בעולם החרדי ובזה שמחוצה לו, אובססיביים לאינטרנט אך נזהרים בכבוד תלמידי חכמים, שותים קפסולות של נספרסו, ובכל זאת מתעפצים בבית המדרש.

 

אמנם, הכינוי "שבאבניקים" מתייחס במקור לנוער סורר ומרמז שעדיין אין מדובר במיינסטרים החרדי, אך הסדרה מציגה את הסגנון השבאבניקי כתופעה לא-שולית בכלל. במובן מסוים, "שבאבניקים" עושה לחרדים את מה שעשתה "סרוגים" למגזר הציוני-דתי. עוד לפני שנפתלי בנט והאקזיט המפורסם שלו נכנסו לחיינו, "סרוגים" הציגה את הדתיים הלאומיים כאנשים בעלי תחומי עניין מגוונים יותר מארץ ישראל השלמה, אקדמאים בעלי תשוקות ורצון לאהבה. אפשר לקרוא לזה האנשה.

 

עכשיו יש לעצור ולהעיר שעל אף ההישגים שנמנו לעיל, "שבאבניקים" רחוקה מלהיות סדרה מושלמת. דמויותיה מלאות חן והמשחק כמעט נטול דופי, אך קווי העלילה שלה אינם מצליחים לרתק במידה מספקת. בשלב מסוים נגמר העניין שניתן לשאוב מהמתח בין חיבתם של הגיבורים ל"תענוגות העולם הזה" ובין דרישותיו המחמירות של המשגיח בישיבה. מאור זגורי, השותף לבימוי, מביא גם לכאן את סגנונו הגרוטסקי המוכר מ"זגורי אימפריה", אך נטייתו לסלפסטיק ולהומור צעקני מיצתה את עצמה כבר בסדרה שקנתה לו את שמו.

 

קריאה נוספת: מנה של שטיסל

 

בצה"ל כמו בצה"ל

 

כך או כך, השבאבניק האמיתי על המסך כרגע הוא עמרם (רועי ניק) מ"כיפת ברזל", סדרה שלוקחת את עניין ההאנשה צעד אחד קדימה. אמנם היא מציגה צעירים חרדים שמתגייסים לצה"ל, אך בדומה ל"שטיסל", ההשתייכות המגזרית של גיבוריה שולית כמעט יחסית להתרחשות הדרמטית בעולם הסדרה.

 

כמו געגועיו של שולם שטיסל לאשתו המנוחה, כמו מאבקיו של קיווע בנו לממש את הנטיות האמנותיות שלו - גם החיילים ב"כיפת ברזל" הם קודם כול בני אדם. עמרם, צ'ארמר עם מוסר מפוקפק, ממשיך מסורת ארוכת שנים של חתולי רחוב קולנועיים וטלוויזיוניים. כשההורים של יעקב (דולב מסיקה) טורקים בפניו את דלת הבית בעקבות גיוסו ל"צבא הכויפרים", הבעת הנטישה בעיניו מעוררת מועקה אוניברסלית לחלוטין. גם כשהסדרה מציפה התרחשויות "חרדיות" למהדרין, כמו פשיטת המדים בשירותים לפני ההגעה לשכונה החרדית, הן מהדהדות מתחים זהותיים המוכרים למרבית האנשים.

 

 

התפאורה הצה"לית מאפשרת ל"כיפת ברזל" לפרק לגורמים את המונח המכליל "חרדי" בכך שהיא מכנסת אל אותו פריים ספקטרום רחב של זהויות. אפילו "שטיסל", שהתהדרה בתסריט מרובד בהרבה (וכה פחות מלודרמטי), הביאה אל המרקע חרדים מאותו הזרם, שרובם גם מאותו השטאנץ. נכון, פה ושם הבליחה איזו רוחמי מרדנית (שירה האס הבלתי-נשכחת) או חנינא קיצוני (יואב רוטמן), אבל אף לא אחד מהם חצה באמת את גבולות השטיבלאך.

 

אך בצה"ל כמו בצה"ל, ולתפארת קלישאת צבא העם, כולם נכנסים תחת האלונקה. וכך מחלצת "כיפת ברזל" כבר בפרקיה הראשונים את השד העדתי, המפלג בנחרצות בין אשכנזים ל'פרענקים', הספרדים; כך, אין דינם של נערי הגבעות כדינם של תושבי בני ברק, ויש להבדיל אלף אלפי הבדלות בין ליטאים לחסידים; וכך, לא ניתן להעלות על הדעת שתי דמויות שונות יותר מעמרם ויעקב, אף ששניהם מאותו הכפר. יעקב, 'הצהוב', רואה בגיוס לצבא את התגשמות קידוש השם, ואילו עמרם בכלל הגיע לשם בטעות. יעקב חוטף פיק ברכיים מכל שיחה עם סמב"צית בקשר, ואילו עמרם השרמנטי לעומתו כבר מפלס דרכים אל לבה של קצינת הת"ש, ופה ושם אפילו מנבל את פיו, רחמנא ליצלן.

 

כמו "שבאבניקים", גם "כיפת ברזל" מציפה את הדרמה של החרדיות המודרנית, זו שנחשפת לתרבות המערב ושאנשיה נקרעים בין העולמות. האם יש משמעות בכלל למושגי צניעות כמו "שמירת העיניים" בבסיסי צבא מעורבים כשבחדרי הפלוגות החילוניות תלויות תמונות פורנוגרפיות? האם בעוד כמה שנים ייתכנו טעויות משעשעות כמו זו של יעקב, המכנה את מפקדו "המנהל", או שבעידן הפייסבוק אין עוד סיכוי לקבוצות בדלניות להישאר מנותקות?

 

השאלות האלה פועמות ביתר שאת בסדרות החרדים של ימינו, והן עשויות להסביר אולי את העניין הגובר בהם. בניגוד לרוחל'ה מ"מרחק נגיעה", עמרם ויעקב כבר יצאו מזמן מהבועה; הם לא יופתעו מחילוני שידפוק להם על הדלת, כי הוא כבר שם להם צו גיוס בתיבה, או לחלופין, מכר להם אייפון.

 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי בעקבות "שבאבניקים" רביעי,
20:00 / 20.6.18
"שאתה תסחוב אותי על הגב?": צה"ל והחרדים – מפגשים מסוג חדש

 

אחד ממנהיגי הציבור החרדי צוטט באחרונה בתקשורת כמי שהודה שתרבות הסמארטפונים חלחלה כבר מזמן גם לעולמם של לובשי החליפות. עם זאת, הוא הדגיש, אין לו שום כוונה להפסיק להילחם בתופעה: השתלטות הטכנולוגיה על חיי החברה המודרנית משולה בעיניו לרכבת המידרדרת לתהום, והוא ידאג שהחרדים יהיו בקרון האחרון שייפול לשם.

 

כפי ש"כיפת ברזל" ו"שבאבניקים" מיטיבות להציג, זהו היבט נוסף בהשתלבות החרדים במרחב הכללי. הם בצבא, הם בשוק התעסוקה ובעולם ההייטק, מעורבים במתרחש בכנסת ומתחככים (גם אם לא פיזית) בקצינות ובתצפיתניות. הפער בין העולם החילוני לזה החרדי הולך ומצטמצם, והטלוויזיה מזמינה את הצופה הישראלי להיחשף לתהליך ההיסטורי הזה. מי יודע, אולי עונה נוספת של "מרחק נגיעה" אפילו תאפשר לזוריק ולרוחל'ה לממש את אהבתם.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus