פרידה מנפיל

כוגן כסטנלי מ"חשמלית ושמה תשוקה" נתן כוגן עמד על בימת האולם בבית אבי חי ושר את שירו של שר האוצר מתוך "עוץ לי גוץ לי", תפקיד שאותו ביצע בהצגה המקורית. בהמשך אותו מופע מיצירות אברהם שלונסקי הקריא כוגן שיר שבחר בעצמו במהלך העבודה על המופע. שיר תמים של שלונסקי, כמעט שיר ילדים. שמו: "הכדור שהלך לאיבוד". השיר מסתיים במלים האלה: 

לאן הלכו כל הימים
אשר היו לתמול?
נפשי אומרת לי כי שם
אולי נמצא בהיסח דעת
את כל הכדורים האבודים
של ילדותנו.

זה היה לפני כשנה וחצי, ב-30 לינואר 2008. כוגן היה אז בן יותר מ-93. ביום רביעי, ה- 15 לאפריל 2009, הוא הלך לעולמו בביתו. ערב קודם הוא שוחח עם בתו איילת ועם נכדתו ענת על לימודיה בבית צבי. עוד חודש והוא היה בן 95.

אותו מופע מיצירות שלונסקי בבית אבי חי, שבו השתתפו איילת כמנהלת מוסיקלית, הבת טלי והנכדה ענת ששרו, היה הפעם האחרונה שלו על הבמה. "דיברנו בינינו על הסמליות הזו, שהפעם האחרונה שבה הוא הופיע על הבמה היה כשכולנו במקרה שרנו, ניגנו, הופענו יחד אתו, ואמא ישבה בקהל", אומרת איילת.

ארונו של כוגן הוצב באכסדרת "הקאמרי". שחקנים, אמנים ורבים אחרים באו לחלוק לו כבוד. תיקי דיין ניסתה לומר דבר מה למיקרופון אבל לא היתה מסוגלת, ועמדה שותקת ונחנקת מבכי.

השחקנים הריעו בהתרגשות

כוגן השתתף במאות הצגות, סרטים, מופעים ותסכיתים. הוא שיחק בין השאר ב"מותו של סוכן", "הסוחר מוונציה", "אותלו", "היער", "אמדיאוס", "מעגל הגיר הקווקזי", "אמא קוראז'", "משרתם של שני אדונים", "חשיבותה של רצינות", "השחף" ו"ענבי זעם", אבל תמיד היה לו יחס מיוחד למחזה "עוץ לי גוץ לי".

כוגן היה נשוי לדנה, בתו של שלונסקי. על "עוץ לי גוץ לי" הוא אמר: "זו אחת ההצגות היפות שהוצגו אי פעם. הצגה מושלמת. יש בה מפגש יוצא מהכלל של כל הגורמים שהצגה מורכבת מהם. הקהל פשוט התמוגג". הוא השתתף גם בסרטים רבים, חלקם אמנותיים כמו "התמהוני" של דן וולמן ו"אהבה ממבט שני" של מיכל בת אדם, אבל גם בסרט הפולחן הישראלי "צ'ארלי וחצי". בשנים האחרונות הוא השתתף בסרטים צרפתיים רבים, ובחודשים האחרונים קיבל הצעות להשתתף בסרטים בצרפת.

כשכוגן הופיע בבית אבי חי הוא זכה לתשואות רועמות מן הקהל. כשארונו ניצב בקאמרי היה רגע דומה, מפתיע. כשכל הדוברים סיימו לדבר ביקש יענקל'ה בן סירה, השחקן והקומיקאי הוותיק, לומר כמה מלים. "בבקשה", אמר לו רמי ברוך, שכבר חשב לסיים את הטקס. יענקל'ה עמד ליד הארון המקושט בפרחים, מילמל כמה משפטי פרידה מקובלים, ואז אמר: "ביוון העתיקה היה נוהג: כששחקן גדול מת הוציאו אותו אל הקהל והקהל היה מוחא לו כפיים, ולכן אני מבקש מכולם למחוא כפיים לנתן כוגן".

קהל השחקנים והאמנים שם פרץ בתשואות שאי אפשר היה להפסיק. רק אחרי דקות ארוכות הן נחלשו. הייתי, לצערי, בכמה מעמדים כאלה של פרידה משחקן. דבר כזה מעודי לא ראיתי.

מהמלחמה ללהקה

"זה היה מרגש ומרשים, וגרם לי לזעזוע עמוק", אמרה לי דנה כוגן, שהיתה אשתו שנים ארוכות. "נתן עלה לארץ פעמיים. הוא נולד בבאקו ב- 1914, וכשהיה בן שש עלה עם אמו, אביו ואחיו הבכור שלימים נהפך גם הוא לשחקן - אברהם בן יוסף. האב ניסה להתפרנס אבל לא הצליח, וב-1922 הם נאלצו לעזוב את הארץ ועברו לרומניה. שם נתן סיים גימנסיה. בבוקרשט למד בבית ספר גבוה לדרמה, וב-1935 עלה לבדו לישראל.

"בתל אביב היו כבר חמישה עיתונים, שישה תיאטראות ובית אופרה. נתן שיחק בכל מיני תיאטראות קטנות ובבמות סאטירה: 'הקומדיה הארץ ישראלית', 'ראמפה', 'המטאטא', 'תיאטרון עברי', ועוד תיאטרון סאטירי שנקרא 'כל הרוחות'. מכיוון שהוא גם למד פיתוח קול, והיה לו קול יפה, הוא השתתף באופרה הארץ ישראלית העממית, שקדמה לאופרה העכשווית. הוא הופיע בתיאטרון בערב, אבל מכיוון שהתשלום היה זעום, אם בכלל, בבוקר הוא עבד לפרנסתו בכל מיני עבודות אחרות.  ב-1942 הוא נענה לקריאה והתגייס לבריגאדה היהודית, ולחם בקרבות באיטליה, ביניהם הקרב על הסאניו".

כשתמו הקרבות קמה הלהקה הצבאית הראשונה של חיילים ישראליים. לצד נתן כוגן, השתתפו בלהקה מרדכי זעירא ויעקב אורלנד. מופע מיצירותיו של יעקב אורלנד יועלה בבית אבי חי ב-30 לאפריל. כך קרה. יש מי שאומר שאין מקרים. כאשר נזכיר זאת מעל הבמה נזכה לבצע מחווה נוסף והצדעה נוספת לנתן כוגן, שההופעה האחרונה שלו על במה היתה באותו אולם.