פסטיגל

מרבקה זהר ועד סטטיק ובן אל: האבולוציה של הפסטיגל

אלעד בר-נוי //
18.12.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"את רוב המשתתפים בפסטיגל השנה הייתי מגדיר בתור "כוכבי פסטיגל", כלומר, מי שייעודם בעולם הבידור הוא ההשתתפות בפסטיגל. הם יפעלו כל השנה כדי לשמר את כוחם ואת הרלוונטיות שלהם לקראת שנת הפסטיגל הבאה"
"נראה שיוצרי הפסטיגל מתעקשים, וייתכן שבצדק, לעסוק בנושאים עכשוויים שקרובים ללבם של הילדים והנוער, אך הם עושים זאת בצורה שלעתים נראית אינפנטילית ומתיילדת, ולעתים נראית פשוט כהטפת מוסר שטחית וריקה"
המוזיקה פינתה את הבמה לכוכבי טלוויזיה, התכנים התקרבו לעולם הילדים, לעומת הסגנון, שהתרחק ממנו, ואפילו תחרות השירים נגנזה. איזו אבולוציה עבר הפסטיגל מתחילתו ועד ל"היי סקול פסטיגל 2" של 2016?

כשהייתי בן שמונה, ההורים שלי לקחו אותי לפסטיגל. בהתחלה הם התנגדו מאוד לרעיון, אבל אחרי מסע שכנועים מצדי ומצד אחותי, הם נעתרו. האמת היא שלא הכרתי את רוב המשתתפים, וגם לא ממש ידעתי מה זה פסטיגל, אבל היתה לי תחושה פנימית חזקה שאני צריך להיות שם. בדרך להיכל יד אליהו (ששמו כבר השתנה כמה פעמים מאז), הקראתי להורים את רשימת המשתתפים, מיטב כוכבי הילדים של שנת 1996: ציפי שביט, מיכל ינאי, יעל בר זוהר, איתי שגב, ליאור מילר ועוד. הרשימה הזאת היתה בדיוק הסיבה שבגללה הם לא רצו שנלך. הם פשוט לא הצליחו להבין למה כמעט איש מהמשתתפים בפסטיבל שירי ילדים הוא לא זמר או זמרת. אני לא זוכר הרבה מהפסטיגל הזה. הדבר העיקרי שאני זוכר הוא השיר שזכה בתחרות באותה שנה - "החיים הם קרקס", בביצוע יעל בר זוהר, ששורה אחת מתוך הפזמון שלו נשארה איתי עד היום: "החיים הם קרקס, ואני מקוּרקסת". אני זוכר גם שבסופו של דבר לא נהניתי כל כך, ומאז לא הלכתי יותר.

 

מחאת ההורים שלי, שנסבה על רשימת המשתתפים בפסטיגל, נראית היום קצת מיושנת, אולי אפילו מיתממת. כבר התרגלנו הרי לראות בפרסומים של פסטיגלים יותר כוכבי טלוויזיה מזמרות וזמרים. אבל אם נציץ ברשימות המשתתפים בשנותיו הראשונות של הפסטיגל, נראה שמופיעים בהן בעיקר מוזיקאים ומוזיקאיות, ובהם ריקי גל, מרגלית צנעני, עפרה חזה, אלון אולארצ'יק ואחרים. אם כך, מה השתנה? מתי המוזיקה פינתה את במות הפסטיגל לטובת כוכבי טלוויזיה? איזו אבולוציה עבר הפסטיגל מתחילתו ועד ל"היי סקול פסטיגל 2" של 2016?

 

צפו במחווה המיוחדת של בית אבי חי והיוצר אביתר חלימי לכוכבים הגדולים שליוו את ילדותנו :

 

יוצר: אביתר חלימי

 

גם פעם התרפקו על פעם

 

כדי להבין את האבולוציה של הפסטיגל, צריך ללכת אחורה, עד שנת 1970 - הרבה לפני הפסטיגל הראשון -לפסטיבל הישראלי הראשון לשירי ילדים. פסטיבל שירי הילדים דמה במתכונתו לפסטיבל הזמר הישראלי: מופע תחרותי שבו השתתפו עשרה זמרים שביצעו שירים מקוריים שנכתבו במיוחד לפסטיבל. את השירים כתבו והלחינו מיטב היוצרים, ובהם נעמי שמר, מתי כספי, אהוד מנור ונורית הירש. מי שנעדרו לחלוטין מהפסטיבל היו יוצרי הזמר המזרחי.

 

פסטיבל שירי הילדים הציג גישה חדשה ושונה לכתיבת שירי ילדים. בניגוד לשירי הילדים של שנות ה-50 וה-60, שירי הפסטיבל לא היו בהכרח ילדותיים בסגנונם המוזיקלי, ועל אף שעסקו בנושאים שקרובים לעולמם של הילדים, גם לא נכתבו בידי משוררי ילדים; השירים הושפעו מרוח הזמן ומהסגנונות השולטים באותה תקופה, וכך לראשונה נכתבו בעברית שירי פופ, דיסקו ואפילו רוק – לילדים. הפסטיבל זכה להצלחה גדולה, ותקליטים של שיריו נמכרו בעשרות אלפי עותקים.

 

הביקורות על הפסטיבל היו מעורבות. היו מבקרים רבים ששמחו על תחייה בשירי הילדים ויצירת ז'אנר חדש של שירי ילדים עכשוויים, אבל היו מי שפסלו אותו בתור אירוע ממוסחר ונחות. המבקרת הדה בושס התייחסה לשירי הפסטיבל כאל נחותים ברמתם מהשירים העבריים "של פעם". בביקורת על הפסטיבל בשנת 1972, כתבה בושס שהשירים מזלזלים ברמת האינטליגנציה של הילדים ושהם "מלאכה של חינוך לטעם גרוע וקלוקל". הופתעתי כשקראתי את מילותיה הנוקבות של בושס, שכן מתוך פסטיבל שירי הילדים יצאו קלאסיקות נפלאות רבות, ובהן "טוליק" בביצוע אושיק לוי, "הלילות הקסומים", בביצוע נורית גלרון, "תנו לגדול בשקט", בביצוע גידי גוב ועוד. נראה שההתרפקות הנוסטלגית על איזה "פעם ישן וטוב" אינה נחלתו הבלעדית של זמננו.

 

בשנת 1982, כשפסטיבל שירי הילדים היה בשיא ההצלחה שלו, התחיל לפעול בחיפה פסטיבל שירים חדש – "הפסטיגל". הפסטיגל הציג קונספט חדש לחלוטין לפסטיבל שירי ילדים. המופע התקיים באולם ספורט ענק, ובהתאם, נהפכו השירים ל"נאמברים" ראוותניים שכוללים עשרות רקדנים, תלבושות ואפקטים של תאורה וסאונד. בתוך שנים בודדות, הפסטיגל זכה להצלחה עצומה, אשר פגעה אנושות בפסטיבל שירי הילדים, שאיבד מזוהרו. הפסטיגל הפך למופע המוביל בשוק הצגות החנוכה, ונשאר כך עד היום.

 

קריאה נוספת: האם אפשר בכלל ליצור תוכן איכותי לילדים, ואיך? 

 

השירים בפסטיגל היו שונים במהותם משירי פסטיבל הילדים. במקום לכתוב שירים שמביטים בילדים מלמעלה למטה, מנקודת מבטו של המבוגר, השירים פנו לילדים מלמטה למעלה, והתייחסו אליהם כאל מבוגרים קטנים. רבים מהשירים נכתבו אמנם בשפה ילדותית למדי, אך עסקו בנושאים "של מבוגרים", כמו אושר, קשר לארץ ולאדמה, ובעיקר - אהבה.

 

בשנותיו הראשונות השתתפו בפסטיגל בעיקר מוזיקאים ותיקים – יהורם גאון, שולה חן, נורית גלרון, אבי טולדנו ואחרים. לקראת סוף שנות ה-80, החלה להיכנס לפסטיגל מוזיקה עכשווית יותר, והשתתפו בו אמנים כמו דנה ברגר, שרון חזיז, אדם ולהקות דוגמת טיפקס וזקני צפת, ואפילו מוג'דה ילדת הפלא, שהיתה כוכבת גדולה בשנות ה-90. בדומה לפסטיבל שירי הילדים, גם הפסטיגל הפיק לאורך השנים כמה שירים שנהיו לקלאסיקות, לדוגמה, "מיכאל", בביצוע אתי אנקרי, "תני לי להחליט", בביצוע ריטה, ואפילו "הדרך אל הכפר" ו"חלקת אלוהים", בביצוע רבקה זוהר. מלבד המוזיקאים, השתתפו גם קומיקאים, כמו חברי "זהו זה", הגשש החיוור", חנה לסלאו ואחרים, אך אין ספק שהמוזיקה היתה עדיין במרכז הבמה.

 

 

ככל שעברו השנים, השתדלו יוצרי הפסטיגל להתאים את המופע לדור הילדים, שהלך והשתנה לנגד עיניהם, בעיקר בהשפעת לידתה של הטלוויזיה המסחרית והגעתם לישראל של הכבלים. מתחילת שנות ה-90, החלו להתאפיין שירי הפסטיגל במוטיבים שהיו אופייניים לערוץ MTV, שהתבטאו לא רק בסגנון מוזיקלי, אלא גם בלבוש אופנתי ושפה צעירה יותר, שכללה שילוב מתון של סלנג ומילים לועזיות בחלק מן השירים. בשנים הראשונות השירים היו מבוצעים על הבמה עם תזמורת חיה, ואילו בתחילת שנות ה-90 החלו המפיקים להשתמש בפלייבק, ככל הנראה מפני שהתקשו לעמוד בקצב של המופעים – שלוש פעמים ביום.

 

השינוי המשמעותי חל בשנת 1996, בפסטיגל שכותרתו היתה"מורידים את הכוכבים מהשמים" (הפסטיגל שאני הייתי בו!). הזמרים והזמרות הוחלפו כמעט לחלוטין בכוכבי טלוויזיה, רובם מנחים מערוץ הילדים, שלמרות יכולות ווקאליות מוגבלות למדי, ביצעו את השירים. מתחילת שנות ה-2000, התקרב הפסטיגל יותר ויותר לתכני הטלוויזיה והקולנוע העכשוויים והציג נושאים כמו גיבורי-על וריגול, ואפילו התקיים פסטיגל בנושא "משחקי הרעב". רוב המשתתפים בפסטיגל בעשר השנים האחרונות הגיעו מעולם הדוגמנות, הטלוויזיה והריאליטי, כמו עומר דרור, מירי בוהדנה, שירי מימון, צביקה הדר ואגם רודברג.

 

תוכן נמוך באצטלה של ביקורת חברתית

 

בשנת 2015, שוב עבר הפסטיגל שינוי מהותי. המופע, שכותרתו "היי סקול פסטיגל", זנח לחלוטין את תחרות השירים ועבר למתכונת של מחזמר. הפסטיגל התבסס על הסרט "היי סקול מיוזיקל", שמספר על קורותיה של חבורת זמר בבית ספר תיכון. הפסטיגל השנה, "היי סקול מיוזיקל 2", הוא המשך ישיר לזה של שנה שעברה ומשתתפים בו בין השאר אליאנה תדהר, עודד פז, מיכל ינאי, רמי קלינשטיין בהופעת אורח וגם הצמד המצליח סטטיק ובן אל תבורי. השתתפותם של השניים האחרונים עוררה תרעומת ברשתות החברתיות, על שום התוכן הרדוד והפוגעני, לדברי המתרעמים, שמופיע ברוב השירים שלהם.  

 

אני מודה שכשהסתכלתי ברשימת שמות המשתתפים בפסטיגל השנה, לא זיהיתי את רובם. כשחיפשתי אותם בגוגל, קרה דבר מעניין: התוצאה הראשונה שהופיעה במסך החיפוש של חלק גדול מהם היתה הפסטיגל. זה גרם לי לחשוב על כך שבעבר, היה הפסטיגל מעין שיקוף של השמות המובילים בשוק המוזיקה והבידור, ואילו בשנים האחרונות, הוא נהיה למכתיב שלהם. את רוב המשתתפים בפסטיגל השנה הייתי מגדיר בתור "כוכבי פסטיגל", כלומר, כאלה שהייעוד שלהם בעולם הבידור הוא ההשתתפות בפסטיגל. הם יפעלו כל השנה כדי לשמר את כוחם ואת הרלוונטיות שלהם לקראת שנת הפסטיגל הבאה.

 

 

הנושאים שבהם עוסקים השירים בפסטיגל עוררו בשנים האחרונות עניין וביקורת ציבורית. בשנת 2014, התעוררה מחאה בקרב הורים בעקבות "שיר הסלפי", שהציג באופן ציני את תרבות צילומי ה"סלפי" של הילדים והנוער וקרא לילדים להפסיק לעסוק בעצמם ובמראה החיצוני שלהם, והשורה שחוזרת שוב ושוב היא "מת על עצמי". ההורים טענו כי יוצרי הפסטיגל מתעקשים למצוא חן בעיני הילדים באמצעות עיסוק בתוכן נמוך, והם עושים זאת באצטלה של ביקורת חברתית. ייתכן שמדובר באותה התרפקות נוסטלגית על "שירים של פעם", אך נראה שבמקרה הזה, הביקורת היתה מוצדקת יותר. שנה לאחר מכן, יוצרי הפסטיגל הציגו את "שיר השיימינג", שיוצא נגד בריונות חברתית, והוא התקבל באהדה בידי ההורים והמבקרים. גם השנה יש שיר שעוסק בבעיות ברשתות החברתיות, "תעשו לייק לעולם", שקורא לילדים להפסיק לבהות במסך הטלפון או "במקום לתת עוד לייקוש או סמיילי חייכני, תתחילו לדבר אחד עם השני".

 

נראה שיוצרי הפסטיגל מתעקשים, וייתכן שבצדק, לעסוק בנושאים עכשוויים שקרובים ללבם של הילדים והנוער, אך הם עושים זאת בצורה שלעתים נראית אינפנטילית ומתיילדת, ולעתים נראית פשוט כהטפת מוסר שטחית וריקה. ואולם, קשה להאשים אותם בחוסר הרצון להתמודד באופן אמיתי עם הבעיות הכרוכות בשימוש היתר של הילדים במכשירי הסמארטפון שלהם: יוצרי ומשתתפי הפסטיגל פונים לילדים ולנוער בעיקר דרך המכשירים האלה, ועל כן יש כאן אינטרס מובהק שהם ימשיכו בשימוש המוגבר שלהם. מלבד זאת, יש כאן עניין עמוק יותר: הפסטיגל, בתצורתו הנוכחית, הוא תולדה ישירה של הטלוויזיה ושל הרשתות החברתיות, ועל כן מחובר בחבל הטבור לסנאפצ'אט ולאינסטגרם. כשיוצרי הפסטיגל מעבירים עליהם ביקורת, הם מתמודדים עם הסימפטום בלבד, ולא עם מה שגורם לו. אם יוצרי הפסטיגל יתמודדו באופן אמיתי עם מקור הבעיה, ייתכן שימצאו את עצמם בפרדוקס קיומי.

 

 

* במסגרת התחקיר לכתבה נעשה שימוש בעבודת ה-M.A "פסטיבלי המוסיקה הפופולרית כראי של תמורות בחברה הישראלית" מאת שפרה פירסט.

 

לפרטים על אירועי ילדים בחנוכה בבית אבי חי לחצו על התמונה

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאת טעות בכתבה? עדכנו אותנו