נערי רפול: מדוע אנשי רוח מקומיים כה מוקסמים מגיבורי מערכות ישראל (שבזים להם)?

נערי רפול: מדוע אנשי רוח מקומיים כה מוקסמים מגיבורי מערכות ישראל (שבזים להם)?

social
facebook whatsup email tweeter
גתית גינת //
8.2.15
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"אם רפול היה טקסט, נראה כאילו מנשה נוי שמגלם אותו לקח ממנו רק את הפסיקים, הנקודות, סימני הקריאה והשאלה ואת האתנחתות בין מילה למילה"
נדמה שהצגתו המומלצת של יונתן לוי בכיכובו של מנשה נוי על הרמטכ"ל לשעבר רפאל איתן מביאה את הפרדוקס הזה לשיא: אי אפשר לשנוא את איתן של "רפול והים" – וזה אולי הכישלון הגדול ביותר שלה

הנה כפפה שצריך היה לזרוק כבר לפני שנים לחברים מהמחלקות לספרות, לסוציולוגיה או לאנתרופולוגיה באקדמיה הישראלית: אנא כתבו עבודת דוקטורט ארוכה, חריפה ומלומדת על יחסי האהבה-שנאה, דחייה-משיכה, היקסמות-אימה שחשים אמנים, קולנוענים וסופרים (להלן: אלה שאינם רוצים או אינם יכולים להחזיק במעדר או בנשק אוטומטי, כלי הנשק של הציונות הבן גוריונית) כלפי גיבורי ישראל ומערכותיה הצבאיות.

 

כי יש משהו מרתק בחוסר היכולת לשחרר את מי שאינו מחזיר לך אהבה. יש משהו מרתק בחוסר היכולת לחוש כלפיו שנאה, חרף הידיעה שהוא ודאי חושב שאתה או את – מעצם היותכם אנשי רוח – סתם נפולת של נמושות. יש משהו מרתק בחוסר היכולת לדחות את מי שבז לבחירתך לאחוז בעט או במכחול.

 

החוויה האירוטית, הכמעט מזוכיסטית, שחשים אנשי רוח לגיבורי ישראל שלהם, בצד היכולת להתבונן בה מעט באירוניה, נמצאות במלוא העוצמה במחזה "רפול והים" של יונתן לוי. ההצגה, המועלת כעשור אחרי טביעתו של רפאל איתן בין גלי הים בנמל אשדוד, בוראת אותו כגיבור מיתי השייך לפנתיאון ים תיכוני ומזרח תיכוני של גיבורים גברים טרגיים-קומיים. קומיים בשל עיוורונם, וטראגיים משום שרמסו כל כך הרבה תחת עיוורונם. ובכל זאת: גיבורים. תמיד גיבורים. בכך מצטרף רפול ל"גיבור" אחר שבו עסק לוי בהצגה הקודמת שלו, "סדאם חוסיין".

 

על תבונת כפיים

 

את ההצגה מרכיבים רפול (בגילומו של מנשה נוי) ומקהלת שחקנים המגלמים את גלי הים שקראו לו לבוא אל חיקם. היא בנויה כמסכת שירית המדהדת מסכתות אשוריות ויווניות קדומות, ובה בעת, גם כתיאטרון עכשווי מאוד (אך לקהל מסוים מאוד). בזאת אחר זאת עולות 18 תמונות, חלקן בשירה וחלקן בשיחות שמנהל רפול עם גלי הים ועם רוחות מעברו: סבתו הרוסייה, פלחים פלסטינים שאיבדו את אדמותיהם, בניו המתים, אנשי פלנגות לבנוניות, עיתונאית שמראיינת אותו תחת עץ קיקיון בדיוני.

 

אף על פי שלא כל התמונות האלה אחידות ברמתן ובבשלותן, ב"רפול והים" יש רגעים מפעימים, כאלה שיש בהם יסודות מזוככים של תיאטרון, שהם התלכדות של תבונת כפיים ותבונת השפה. תבונת הכפיים ניכרת, למשל, באופן שבו עיצבו לוי וקרן נחושתן את בגדיהם של חברי המקהלה. לעתים הם נראים כמו גלי ים, לעתים כמו פלחים בכאפיות, לעתים כמו נחקרים שהניחו שקי יוטה על ראשיהם, לפעמים כמו חשמנים ושמאנים.

באותה פשטות מבריקה עוצבה בידי שגיא אזולאי גם המסכה המייצגת את סבתו הרוסייה של רפול. ניר שאולוף, שמגלם את הסבתא, שולף את המסכה כשהוא משוחח עם רפול, והקהל מגיב ברתיעה ובגיחוך. למה? אולי כי המסכה מעוררת דיסוננס. היא נראית כמו מסיכות אפריקאיות שמוצעות כסחורה לתיירים, אבל במקום להיות מגולפת בעץ, היא עשויה מחומר פוליאוריתני צבוע. פרט קטן? לא. זאת תבונת כפיים. כשדבר מסוים אמור להיות מגולף בעץ אבל הוא מגולף או יצוק בפוליאוריתן, הוא מעורר הפתעה ורתיעה גם אצל מי שאינם יודעים מהו פוליאוריתן.

 

עדנה שביט, תתאבדי כבר

 

מנשה נוי מעצב את דמותו של רפול באופן מרשים, ואולי אפילו חדשני: אם רפול היה טקסט, נראה כאילו נוי לקח ממנו רק את הפסיקים, הנקודות, סימני הקריאה והשאלה ואת האתנחתות בין מילה למילה. נוי בורא דמות שכוחה הוא סודותיה, הלקוניות שלה ושתיקותיה. ברור לגמרי שהחליט – בחוכמה – לא ליצור חיקוי של רפול, אלא לעצב זיכוך מיתי מתוך מה שהוא והבמאי לוי מניחים (או רוצים להניח) שנמצא בתוך רפול, ובתוך הישראליות בכלל.

 

הסודות, הלקוניות והשתיקות קורעים לב במפגש בין רפול לבניו המתים. המפגש הראשון הוא עם הבן יורם, שמטוסו התרסק בתאונת אימונים. זה מפגש עם המוות הישראלי, או בשמו האחר - "שכול". המפגש השני הוא עם הבן יוחנן, שמת כילד מהתקף אסתמה. זה מפגש עם המוות הגדול, האוניברסלי, השרירותי, והוא נורא פי כמה, כי הוא שייך למשהו עמוק יותר מ"השכול". למעשה, המפגש עם יוחנן, שהתאורה שלו מעוצבת במינימליזם גאוני (בידי עומר שיזף), מופקע מהישראליות. הוא משאיר את רפול, ששתיקותיו הסתירו הרבה דעתנות ומילים, באמת חסר מילים.

 

ויש גם את הראיון המפורסם בין רפול ובין עדנה שביט, שעבר ב"רפול והים" גלגול משמעותי. בראיון משנות ה-70 התלוננה שביט בפני רפול שהוא עושה לה חיים בלתי אפשריים. היא עשתה את זה כמו שאנשי רוח מדברים עם אנשי חרב: רבע בהתבטלות, רבע בזוועה, רבע בניסיון לפייס, רבע בצחוק. רפול ענה לה: "אז צאי החוצה ותתאבדי".

 

עכשיו ב"רפול והים" יושבת שביט (בגילומה של נטע נדב) מול רפול תחת עץ קקיון דמיוני. יונתן לוי שִכתב את הדיאלוג בין רפול לשביט והפך את שביט (כאן כאלטר-אגו שלו) למי שמפסיקה להתבטל ומממשת את הפונקציה האמיתית והעמוקה של אנשי רוח: היא אינה מתכופפת, אלא הופכת למראה. שאלותיה הולכות ונעשות פילוסופיות ותובעניות. היא חסרת פחד. היא גם מודיעה: "אני לא אתאבד". כלומר, אתה לא תסרס אותי, גיבור ישראל.

 

אם יש רגע חתרני באמת ב"רפול והים", הרי שזה הרגע הזה, אבל הוא מתחלף בתמונה הבאה. הצלחתו הגדולה של לוי, וכישלונו הגדול, היא ביכולת למסמס את הביקורת האידאולוגית נגד רפול, נגד מהלכיו כאיש צבא ונגד מורשתו הספרטנית והלקונית. מי שמעריץ אנשים כמו רפול, ניחא. אבל מי שמנסה לבנות בתוך עצמו התנגדות לאנשים כאלה יגיע אל "רפול והים" ויחווה בתוך עצמו את כישלון ההתנגדות אליהם. אי אפשר לשנוא את רפול של לוי, ואולי אי אפשר לשנוא את גיבורי מערכות ישראל בכלל. עד כמה לוי עצמו מודע לתחושת הסירוס העמוקה שמעוללים גיבורי ישראל לאמני ישראל? לא ברור.

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus