משפחה שכזאת: מה הסדרה "משחקי הכס" "גנבה" מספר בראשית?

ספר בראשית, שקריאתו מגיעה בשבוע זה אל סופה, מתנודד לכל אורכו בין שני צירים עלילתיים מקבילים: האחד מגולל את סיפורם של יחידים אשר נבחרו בידי בורא עולם להנחיל את בשורתו לאנושות; והשני פורש דרמה משפחתית לוהטת, עמוסת שנאות וקנאות, שהאלוהי הוא ממנה והלאה. הציר הראשון אלוהי עד מאוד; השני - אנושי, אנושי מדי.

 

בני התמותה המככבים בספר נעים כאחוזי תזזית בין רצונם להשביע את רצונו של היושב במרומים ובין חוסר רצונם להרגיז את בני זוגם; בין העתיד הרחוק שבו עתיד להיות זרעם "ככוכבי השמים" ובין ההווה הקרוב שבו מתנהגים בניהם בשפלות ארצית גמורה. אם יש גן עדן, הרי שהוא נמצא אי שם, במרחק, לפני שהתחיל הכול או אחרי שהכול יסתיים. ספר "בראשית" מתאר בעיקר את מה שקורה בין יציאתה של האנושות לשיבתה אליו, ומה שקורה הוא יותר כמו גיהינום.

 

ההתנגשות הזאת בין האלוהי לאנושי, הרצוי למצוי, מורגשת בעיקר בסיפורים המתארים את ההתכנסויות המשפחתיות שתכליתן העברת הברכה האלוהית מדור לדור. זה קורה כשבחיר ה' המזדקן, יהא זה נוח, אברהם, יצחק או יעקב, מבקש לסמן את יורשו הראוי כדי להעביר לו את לפיד הבחירה האלוהית במרוץ הסגולה המשפחתי.

 

קשה שלא להצטמרר נוכח הפער המוצג בסיפורים אלה בין מאבקי הכוח הפנים משפחתיים המקיפים את רגע העברת הברכה למה שהיתה אמורה לייצג הברכה האלוהית עצמה. יעקב מרמה את אביו כדי לזכות בברכה, עשיו אחיו מבקש להרוג אותו אחרי כן ולא מצליח כל כך, וזה שמוביל את בניו של יעקב למסקנה כי כדי למנוע את העברת הברכה ליוסף, הם צריכים להרוג אותו לפני כן. המעמד המרגש שבו מוענקת הברכה, רגע שאמור להיות מופלא ונשגב, כולל גם מרכיבים של חיסול חשבונות. במקום להיות רגע של איחוד משפחתי, מוכרז בו הזוכה של הגמר המשפחתי הגדול. למפסידים לא צפויה הזדמנות שנייה.

 

פרשת "ויחי" היא הביטוי המזוקק ביותר למבט המקראי המופנה הן אל הסולם שראשו מגיע עד השמים, אך גם אל שלביו התחתונים המוצבים עמוק בארץ. ראשיתה ביוסף, המגיש אל אביו את שני בניו מנשה ואפרים, רק כדי לגלות שהתבונה האלוהית מעדיפה את השני על פני הראשון; המשכה במעמד שבו ניצבים שנים עשר הבנים (ואיפה דינה?) למראשות מיטת אביהם הגוסס כדי לשמוע את דבריו האחרונים, הכוללים ברכות לרוב, קללות למיעוט וסימון יוסף ויהודה כממשיכי הדרך; וסיומו בניסיונם העצוב של אחי יוסף לשכנע אותו להימנע מפעולת תגמול על ניסיון הרצח ההוא. איזו משפחה. לכל אורכה של הפרשה נפערת בה תהום בין הבשורה האלוהית לתככים המשפחתיים ולמצבם הדווי של נושאי הברכה: גולים עלובים בארץ מצרים, תלויים בחסדו של שליט גחמני שצאצאיו ההפכפכים עתידים לשנות את מדיניותו בראשית החומש הבא.

 

קריאה נוספת: יובל ריבלין מסביר מדוע כבשה החרדיות את הקולנוע והדרמה הישראליים

 

לכאוב את הפגמים

 

פער זה נדמה תחילה כבלתי נתפס. אלא שמבט אל הדרמה והקולנוע יבהיר חיש מהר כי זהו טבע העולם. מחזות וסרטים לרוב העתיקו במודע או שלא במודע את מעמד הכינוס שבו מתייצבים צאצאים לשמוע את מילותיו האחרונות והחד משמעיות של ההורה המוענקות לבחיר הצאצאים. ההבנה כי דווקא בין אלה החולקים קרבת דם  (הסמיך ממים) עלול הדם הרע לפרוץ שימשה כזרז עלילתי לרבים, ובהם "גדר שבורה", (1954), "חתולה על גג פח לוהט" (1957) ו"משחקי הכס".

 

קורדליה בבית המשפט, מתוך ציורו של ג'ון גילברט, המבוסס על "המלך ליר"

 

יתר על כן, סיטואציה זו עומדת גם בלבו של המחזה השייקספירי שאין טרגי ממנו – "המלך ליר". גם ליר, בדומה ליעקב, מבקש להעניק את ברכתו ואת בכורתו לאחד מצאצאיותיו, אך המתח בין הבנות ועיוורונו המוסרי של האב מעלים את כולם על דרך שאין ממנה חזרה.

 

הצבתו של ליר לצדו של סיפור יעקב ובניו עשויה לסייע בהבנת הביקורת אותה מפנים מחברי שני הסיפורים אל נציגי שני הדורות השותפים למעמד הברכה, ואולי גם אל עצם קיומו של המעמד. כמו אצל משפחת ליר, מובילה העדפת יעקב של צאצא אחד על פני אחיו למלחמת אחים. כמו יעקב, מתחיל ליר לראות את המציאות נכוחה רק כשהוא מאבד את מאור עיניו. בשתי המשפחות מתקשים לגשר בין היותם בחירי אל לבחירות האנושיות שהם נדרשים לעשות. משפחת ליר מתחילה כמשפחת מלוכה, ומסיימת חסרת כול. למשפחת יעקב אין בעולם שום נכס למעט הבטחה אלוהית לעתיד מלכותי  - "ומלכים מחלציך יצאו".

 

כשהספר והסרט נגמרים, ליר ובתו אינם עוד, ופרשת "ויחי" מסתיימת בשרשרת ארוכה של לוויות, וכך אנו מבינים שכל זה אינו מקרי. מה שאמור להישאר באוויר אינו ניחוח דק של החמצה, אלא משב רב עוצמה של אתגר. הדרמות המשפחתיות הטובות כואבות את השבר, בעיקר כי הן רוצות לתקן אותו. בהצביען על הפער שבין המופשט האלוהי לקטנוניות המשפחתית, מבקשת הדרמה מן הצופה האנושי להשתדל לשאת קצת יותר את עיניו לשמים, ומן הצופה האלוהי - להיות קצת יותר קרוב.

 

יצירה טובה אינה מכחישה את הפגמים, אלא כואבת אותם ומבקשת להיות בעצמה מלאך היורד בסולם משם לכאן ובחזרה. אחרי הירידה מן ה"איגרא רמא" ל"בירא עמיקתא", היא מבקשת להאמין כי ניתן לטפס בחזרה מבור השבי אל הר האלוהים. בבית הכנסת או בבית הקולנוע אנו עדים לניסיונותיה לאחות את סדקיו של הבית המשפחתי החרב כדי שיום אחד, אולי, יהיה בית זה גם לבית מקדש.  

 

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

Model.Data.ShopItem : 0 6