הצגת הילדים "דוד" (צילום: דנה בר סימן טוב)
"בתיאטרון ילדים אין הפרדה בין האמנותי לחינוכי"
social
facebook whatsup email tweeter
אבישי חורי //
4.7.18
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"הבמאית ברכי ליפשיץ: כמה קשה היה לאנשים לעכל שאפשר לדבר עם ילדים גם על דברים כאלו. אבל כמו הרבה נשים, גם אני נפגעתי בילדותי, וחשבתי שנכון למצוא את הדרך לעשות שינוי אמיתי ולאפשר לילדים לראות חוויות מורכבות באופן שיקל עליהם לחוות אותן ולחשוב עליהן"
"ד"ר אולגה לויטן: בעיניי תפקידה של תרבות ילדים הוא לפתח עולם בשביל הילדים – עולם רגשי ואינטלקטואלי – ולהכין אותם למפגש עם המציאות. להגן עליהם, כי ילדים זקוקים לתמיכה, ובעצם להכניס כוחות נפשיים לצופים קטנים"
הצגת הילדים "דוד", שמגוללת את יחסיהם של המלך הנערץ ובת שבע, מישירה מבט לשאלות הכבדות של החיים: מוות, מיניות, בגידה, חרטה ואהבה. אז איך מתמודדים עם האתגר לתווך את הנושאים המטרידים לקהל הצעיר?

"בואי נשחק משחק של ילדים / קצת גדולים אבל בכל זאת משתטים / בואי נשחק משחק אל תוך כל הלילה... / את תאמרי לי די, תפסיק / אני אמשיך הלאה" (העברית – "מסיבת כיתה", מילים: ערן פרץ, עמית הראל ואורון שרי)
 

ילדים הם הבטן הרכה של האנושות. חוסר האונים, התום ושברו הופכים כל עוול שנעשה להם למטלטל יותר מאשר לו היה מנת חלקם של מבוגרים. הצגת הילדים "דוד", הפקה של בית אבי חי שבמרכזה סיפור דוד ובת שבע, מציפה את המתח הזה בצורה מתוחכמת מאוד. הדמויות והשחקנים מבוגרים, אך השפה הבימתית היא של תיאטרון ילדים. כשבת שבע (בגילומה של אביה ברוש) מתגעגעת לאוריה, היא כמהה אליו שישוב מהמלחמה ו"ידגדג" אותה; כשדוד (עופר ירושלמי) מנצל את כוחו כדי לפתות אותה, הם משחקים ב"מלך ומלכה". בת שבע מצווה עליו ציוויים תמימים, כמו לעמוד על רגל אחת, ואילו דוד פוקד עליה לעצום עיניים, ואז קוטף פרח הנתון על לוח לבה. לא בדיוק ברור מה קורה שם, אך ניכר שבת שבע מזדעזעת; אחר כך הם נעלמים אל חדר פנימי, ושתי דמויות מלאכים המלוות את הסיפור מציצות פנימה ומשתאות – "זה לא בסדר, לא?".

 

בכך מצליחה ההצגה, שביימה ברכי ליפשיץ וכתבו ליפשיץ וענבל לורי, לפעול בשתי חזיתות בו זמנית; מצד אחד, היא מחברת ילדים אל המורכבות התנ"כית באופן עדין ומותאם, כזה שהולך בין הטיפות ושואב מעולמם שלהם. מצד שני, היא כמעט קשה לצפייה מבחינת הצופה המפוכח, הבוגר, שמבין את הסאבטקסט ואת משמעויותיו. בשבילו היא עשויה אפילו להיות טריגרית. "ההצגה הזאת עלתה רק ארבע פעמים, והדהים אותי כמה ריקושטים וסערות היא עוררה", מודה ליפשיץ, "רבים מצפים שהצגת ילדים תהיה בידור קליל וכיף שיאפשר להם להסתכל בטלפון הנייד ולא להתעסק במה שקורה על הבמה. פתאום יש הצגה ששוברת את הציפייה הזאת, ונדהמתי לגלות כמה שדים היא עוררה מרבצם, כמה קשה היה לאנשים לעכל שאפשר לדבר עם ילדים גם על דברים כאלו. אבל כמו הרבה נשים, גם אני נפגעתי בילדותי, וחשבתי שנכון למצוא את הדרך לעשות שינוי אמיתי ולאפשר לילדים לראות חוויות מורכבות באופן שיקל עליהם לחוות אותן ולחשוב עליהן".

 


 

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי דוד רביעי,
17:00 / 15.8.18
הצגת ילדים חדשה בסדרת מלכים

 

 

"דוד" היא ההצגה השנייה העולה בבית אבי חי במסגרת סדרת "מלכים". הראשונה סיפרה את סיפור מפגשם של שאול ודוד, הבא בשרשרת המלוכה. "אני חושבת שסיפור דוד ובת שבע הוא הסיפור הכי דרמטי שקרה לדוד", מציינת ליפשיץ, "הרבה פעמים כשאני בוחרת טקסט או נושא להצגה, אני מרגישה שהנושא בוחר בי. כאילו יש לי דרך ללכת איתו, לגלות מה קורה בסיפור ומה אני עושה לגביו. ידעתי מראש שהסיפור של דוד ובת שבע יכול לקחת אותי למקום מהותי ומשמעותי מאוד, אבל היה בי גם חשש. עברתי תהליך מורכב מאוד עם ההצגה - גם תהליך אישי וגם תהליך של חיפוש אחר הדימויים ואחר הדרך הנכונה להעביר את הנושא. מבחינתי, ההצגה הזאת היתה צעד חשוב בדרך לספר את העולם כפי שאני רואה אותו.

 

"מעבר לכך, הנושא עצמו משך אותי", היא מספרת, "עניין אותי למצוא את הדרך לספר את הסיפור הזה לילדים. הרי בכל מקרה הם יפגשו בו ביום מן הימים. בעיניי, התנ"ך במכוון מתאר את המלכים ואת דמויות הגיבורים שבו כדמויות מורכבות, ולא כדמויות מושלמות. זה חלק מהעניין ומהכוח שיש בסיפור התנ"כי. באופן אישי, הסיפור הזה נגע לי במקומות שהרגשתי שהם מחוברים מאוד לחוויות שחוויתי, ורציתי לנסות להעביר אותם לילדים. צברתי ניסיון רב עם הקהל הזה, והרגשתי שאני יכולה לעלות שלב ולעבוד על משהו מורכב יותר".

 

ואכן, ליפשיץ ולורי לא נרתעו מעיסוק בנושאים נפיצים. בשלב מסוים בהצגה, בת שבע תובעת מדוד את התשובה לשאלה איך זה שבכל פעם פורצת מלחמה חדשה. דוד, המוצג כשיכור מכוח עד שהוא מתפכח וחוזר בתשובה, מספק תשובה לא-משכנעת שהשורה התחתונה שלה היא: "זה תמיד כי הם התחילו, ואז אין ברירה". נוסף לזאת, ההורים המלווים עשויים לגחך לנוכח הקריצות הפוליטיות לאקטואליה של ימינו. כשהמלך דוד מנחה את עוזריו להסתיר את מעלליו עם האישה הנשואה, הוא משתמש בטיעון שלפיו "לא קרה כלום ולא היה כלום" - ניסוח שמזכיר התבטאות מפורסמת של שליט אחר מימינו אנו. בכלל, אף שמדובר בסיפור "עתיק", הקונפליקטים שבבסיסו רלוונטיים מאי-פעם לעולם שבו עולה ההצגה; עולם הנסער משאלות על גבולות, על מוסר ועל קמפיין MeToo. "היה לנו חשוב מאוד לשים דגש על הקול של בת שבע", משתפת ליפשיץ, "בתנ"ך היא מופיעה כדמות משנית. העלילה שלה לא-נחשבת ולא-מסופרת. בתנ"ך השאלה היא אם דוד לקח מאוריה את כבשת הרש או לא, ואותנו עניין לבדוק מה קרה לכבשה, מה קרה לבת שבע. ביני ובין ענבל היה דיאלוג מורכב מאוד לגבי המקום של בת שבע בתוך הסיפור - אם להציג אותה כקורבן של דוד או כשותפה למעשה". 

 

אבישי חורי ברכי ליפשיץ
תהליך אישי מורכב. ברכי ליפשיץ (צילום: )רפאל שחרי

 

 

ומה החלטתן?

 

"בעיניי בת שבע לא בוחרת. לי היה חשוב לספר את הסיפור כסיפור של ניצול סמכות וכוח בעולם גברי, והיה לי ברור שבת שבע היא קורבן של דוד. ענבל בתחילה התנגדה לכך שבת שבע תוצג כקורבן וכאישה חלשה. בסופו של דבר, אני חושבת שמצאנו יחד את הדרך כשבנינו תהליך שבו בתחילה בת שבע אכן לא בוחרת את גורלה, אבל בהמשך היא עומדת על שלה ועושה את זה באומץ. לאורך הדורות היו ויכוחים על כמה חטא דוד, 'כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה'... אבל נתן הנביא אמר שדוד חטא, ודוד הכיר באשמה שלו. הוא חזר בתשובה. מבחינת העלילה, אנחנו קרובות מאוד לסיפור התנ"כי. אם דוד לא חטא, אז במה הוא מודה? על מה הוא מתחרט?".

 

"אמון מלא ביכולת של ילדים לחשוב"

 

אחד האתגרים המסקרנים שאיתם מתמודדת ההצגה הוא הניסיון לתווך את הנושאים המטרידים לקהל הצעיר. כדי להמחיש את מותו של אוריה החיתי, למשל, השתמשה הבמאית (בשיתוף עם מעצבת החלל והתלבושות יערה צדוק) בדימוי חזותי של פרפר המתעופף מאזור הלב של אוריה. "נעשה פה ניסיון גדול מאוד להפגיש ילדים עם שאלות רציניות ביותר: חיים, מוות, בגידה, אחריות, אהבה", אומרת ד"ר אולגה לויטן, חוקרת תיאטרון ילדים, "ההצגה משתמשת בשפה פיוטית, מטאפורית ועדינה, וכך היא משיגה שני דברים שתומכים זה בזה: מפגש עם השאלות היסודיות ביותר בחיי בן אנוש והצעה של שפה אמנותית פיוטית ומורכבת לקהל של ילדים. יש כאן אמון מלא ביכולת של ילדים לחשוב, להרגיש ולהתמודד עם שאלות רציניות".

 

לדברי לויטן בתיאטרון הישראלי לא נעשו הרבה ניסיונות להפגיש ילדים עם מחזות טעונים, טרגיים אפילו, כמו הדרמה של דוד ובת שבע. בעולם, לעומת זאת, הסיפור הזה מפותח קצת יותר. "החל משנות ה-70 התפתח קו רפרטוארי חשוב מאוד שהרעיון העיקרי שלו הוא להפגיש ילדים עם נושאים קשים. לא מעט אנשי חינוך וחוקרים העוסקים בפסיכולוגיה של ילדות וילדים טוענים שהמפגש הזה משמעותי מאוד בעיניהם כי הוא עוזר להם להתמודד עם שאלות כאלה בחיים האמיתיים. המחקרים האלו הראו שילדים שנפגשו בחיים שלהם עם מוות של קרובי משפחה, למשל, התמודדו איתו טוב יותר אם הם נחשפו קודם לאמנות שעסקה בתכנים כאלה.

 

בתיאטרון לילדים בפולין, שהוא אחד הטובים בעולם, עוסקים בזה הרבה מאוד", מוסיפה לויטן, "באחד הפסטיבלים ראיתי את ההצגה 'אצבעונית' על פי אנדרסן, ושם המוטיב המרכזי היה המוות. הציגו את זה באופן פיוטי מאוד, אבל גם רציני. חלק ניכר מתרבות הילדים במאה ה-20 מקורה בכלל בארצות סקנדינביה, ושם יצא לפני כמה שנים הספר "The Death Book" – ספר ילדים על מוות שכתבה המחברת השוודית פרנילה סטלפלת. אמנים לא מפחדים מזה. נושא המיניות, למשל, הוא אחד מהנושאים הבסיסיים בחיי האדם, ואני חושבת ששיש הרבה טקט בבחירה להתייחס לנושאים האלה דרך האמנות".

 

מהי בעינייך הדרך האידיאלית להציג תכנים כאלה לילדים?

 

"זה תלוי הצגה. בהצגה אחת עדיף להציג אותם באופן עדין ומרומז, ובהצגה אחרת עדיף להשתמש בדרך גלויה ומפורשת יותר. הכי חשוב לא לפגוע בעולם הנפשי של הילדים. לא להפחיד אותם יותר מדי ולעשות את הכול בפרופורציה. יש כלים שמאפשרים את זה - הסברים, תגובות של דמויות או שימוש בדמויות שעושות תיווך בין המתרחש ובין הצופים. בהצגה 'דוד' הבמאית משתמשת בכלים האלה במיומנות רבה. בעיניי תפקידה של תרבות ילדים הוא לפתח עולם בשביל הילדים האלה – עולם רגשי ואינטלקטואלי – ולהכין אותם למפגש עם המציאות. להגן עליהם, כי ילדים זקוקים לתמיכה, ובעצם להכניס כוחות נפשיים לצופים קטנים. בעיניי, כשמדברים על תיאטרון ילדים, אין הפרדה בין האמנותי לחינוכי", היא מוסיפה, "אני בדעה שלאמנות יש גם ערך טיפולי וחינוכי, בייחוד בתיאטרון לילדים". 

 

אבישי חורי דוד  ובת שבע מאונך
דגש על הקול של בת שבע. "דוד" (צילום: דנה בר סימן טוב)

 

 

גם ליפשיץ מודעת לכוח שנמצא אצלה כבמאית, ויש לה תקוות גדולות לגבי הדרך שתעשה ההצגה הזאת אל לבם של הצופים בה. "בעיניי הדבר החזק מאוד מאוד הוא שתיאטרון מספר סיפור, וילדים לומדים את העולם דרך סיפורים", היא אומרת, "הסיפורים שסיפרו לנו כשהיינו קטנים עיצבו לנו ממש את הנפש. הייתי רוצה שילדה שתצפה ב'דוד' תבין שהיא לא בהכרח צריכה להקשיב לכוח ולסמכות, אלא היא צריכה לבדוק בעצמה מה נכון לה ומה לא. וגם אם ילדה או ילד מרגישים שהם עשו טעות או שהם השתמשו בכוח שלהם יותר מדי כשהיו בעמדה חזקה, הם תמיד יכולים לתקן. תמיד עדיף להקשיב לאחר ולדבר איתו. לא להחביא דברים לא-טובים שקרו, אלא להכיר בטעות. ומעבר לכול, הייתי רוצה שמי שיגיע להצגה ישמע סיפור טוב, מעניין, ושיראה את הצדדים השונים שלו – כי לפעמים אנחנו בצד הפוגע ולפעמים בצד הנפגע.

 

"בגיל הזה ילדים זקוקים מאוד לתבניות, לעלילות ולעולמות חדשים. אני חושבת שיש לנו אחריות כמבוגרים להנחיל את הסיפורים האלו באופן שייתן לילדים עולם עשיר יותר, מורכב יותר, שמאפשר לכל מיני אפשרויות ולכל מיני ילדים לגדול בתוכו".

 

"דוד" - כתיבה: ענבל לורי, ברכי ליפשיץ | בימוי: ברכי ליפשיץ | מוזיקה: דניאל קיצ'לס | תנועה: אביב אבגי| עיצוב חלל ותלבושות: יערה צדוק | תאורה: זקי קוואסמי | הפקה: רוני אוהד| שחקנים: אביה ברוש, מני גרוס, עופר ירושלמי, שרוליק פניאל, גלית צברי

 

 

הצטרפו לדף הפייבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus