ליבוביץ ופרס_צילום משה שי

מוכיחים בשער: מה משותף לישעיהו ליבוביץ', ברוך שפינוזה ופנחס שדה?

social
facebook whatsup email tweeter
יוחאי רוזנברג //
27.7.16
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
"המפגש הטעון עם אנשי העיר, שבשיאו ויכוח קשה על הזכות, או האין-זכות, על ארץ ישראל, מסתיים כשליבוביץ מטיח בשומעיו את דברי הנביא יחזקאל. בנקודה זאת, ליבוביץ נותר לא מובן, לא מתקשר ואולי אף "מסוכן", כדבריו של אלדד; ממש כמו יחזקאל עצמו"
"בלשון קבלית, החכמה של שפינוזה אינה הופכת לדעת, אינה נופלת אל הלב. ממרום חוכמתו, הוא לא מצליח 'לגעת' באנשים שסביבו ולייצר אצלם קשב פנימי לחזון שהוא פורש, לביקורת החברתית שלו"
הניסיון לייצג את מדינת ישראל בקולנוע מתקשר לייצוג של דמות הנביא בחברה: המבקר, המורד, השונא והאוהב. יוחאי רוזנברג, שישוחח על "פרצופה של המדינה" באירוע תשעה באב, עם שלושה נביאים בשלושה סרטים

"ליבוביץ' במעלות", יגאל בורשטיין, 1980

שעת בוקר מוקדמת, יום חורפי מושלג בירושלים הערפילית. רכב ההפקה מחכה ברחוב. התמונה בשחור לבן והאיכות המפוקסלת, הכמעט בלתי-שמישה, של הסרט הדוקומנטרי הזה (אני צופה בו ביוטיוב), מקנים לו איכות של חומר עתיק, לא מכאן. קלאסי לנביא. ישעיהו ליבוביץ פוסע במהירות בשכונת רחביה היוקרתית ונכנס לרכב. גם לוחם הלח"י, איש ארץ ישראל השלמה והחוקר והמתרגם ד"ר ישראל אלדד מצטרף אליו, כמו גם ד"ר מנחם ברינקר. אבל הצילום והעריכה לא מותירים ספק מי במרכז, תרתי משמע: הנביא ישעיהו.


ליבוביץ במעלות, כמו אייכמן בירושלים (להבדיל כמובן), הוא שם קונקרטי. ליבוביץ האיש נוסע למעלות העיר ומכאן – ליבוביץ במעלות. אבל כמובן שהשם גם מתחכם: המטפורי מתחפש לקונקרטי. ברור שהמרכז הקהילתי במעלות של שנות ה-80 (כמו ה"גרי קופרים" וה"קלינט איסטוודים" בשירם של מאיר אריאל ודייויד ברוזה, "בצהרי היום", במרכז של מצפה רמון, או כמו עמוס עוז בעופרה ובבית שמש ב"פה ושם בארץ ישראל") הוא לא המקום הטבעי של ישעיהו ליבוביץ. מה אם כן יקרה לליבוביץ, הפילוסוף, איש הרוח, המבקר הגדול, ש'יורד' אל 'העם'? איך יגיבו אנשי מעלות לביקור של ליבוביץ? לביקורת שלו? לנבואת הזעם? מה יקרה במפגש התרבויות הזה?

 

לקריאה נוספת: מבטים קולנועיים נוספים האירוע "מה נשמע בבית"
 

זו שאלה שבמובנים רבים חורגת מהמקרה הפרטי של "ליבוביץ' במעלות". במאמר זה אנסה לבחון עבודות שונות של במאֵי קולנוע שמעצבים דמויות כ'נביאי זעם' של החברה הישראלית. אנסה לבחון היכן 'עומד' הנביא – האם הוא עומד בשער העיר? האם הוא חלק מהחברה אותה הוא מבקר, האם בתוך עמו הוא יושב, או שהוא מנותק ממנה? האם אפשר למצוא אמפטיה במבט שלו כלפיה? חמלה? האם היוצר הקולנועי יודע גם לנבא נחמה? האם הוא יודע לחלום עבור הקהילה?

 

 

הנחת היסוד של 'ליבוביץ במעלות' היא שביכולתה של סיטואציה קטנה – ישעיהו הנוסע לעיר הספר הצפונית – לפרנס סרט שלם. הסרט בנוי על נסיעה משותפת של שלושה אינטלקטואלים (אשכנזים, יש לומר) במטרה לפגוש את אנשי העיר, ובמקביל, על היכרות עם הדמויות שעומדות להשתתף במפגש: אנשי ישיבת ההסדר הלאומיים, מנהל בית- ספר שלוקח את תלמידיו לראות ישוב יהודי שנבנה על חורבות כפר ערבי, מנהל המתנ"ס הנרגש ועוד.

 

ליבוביץ רואה בעצמו נביא שעושה כל שביכולתו כדי להוקיע את הרדוקציה של הדת היהודית לשאלות של לאומיות. את הדגל הוא מכנה מקל עם סמרטוט, והדיבור על ארץ ישראל כאדמה קדושה ועל המדינה כגאולה הוא בלתי נסבל עבורו. אלדד מנסה לשכנע את ליבוביץ באחריות של הוגה הדעות על הציבור. הוא מפציר בליבוביץ לחשוב האם דבריו יחזקו את הצעירים, או שמא יחלישו אותם. הוא טוען שגם אם הוא עצמו, כלומר אלדד, אינו טומן פתק בכותל, הוא עדיין מכבד את המסורתיות היהודית. אך את ליבוביץ כל אלו אינם מעניינים. הוא רואה בעצמו שליח של האמת ואין בילתה. הוא מחויב לבלום את האפוקליפסה הדתית המתרגשת עלינו.


המפגש הטעון עם אנשי העיר, שבשיאו ויכוח קשה על הזכות, או האין-זכות, על ארץ ישראל, מסתיים כשליבוביץ מטיח בשומעיו את דברי יחזקאל: "עמדתם על חרבכם עשיתן תועבה, ואיש את-אשת רעהו טמאתם; והארץ, תירשו?". בנקודה זאת, ליבוביץ נותר לא מובן, לא מתקשר ואולי אף "מסוכן", כדבריו של אלדד; ממש כמו יחזקאל עצמו. ליבוביץ של מעלות הוא דמות שלא נרתעת מהאמת החדה והפוצעת, דמות שלא מצפה להצליח ושלא מוודאת שדבריה יישמעו לפני שהיא מחליטה לומר אותם. אפילו מהתקווה שיבינו אותו נראה שליבוביץ' התייאש. מי שחשובה לו היא אך ורק האמת עצמה.
 

קריאה נוספת: כך כבשה החרדיות את הקולנוע הישראלי 

 

"אושר ללא גבול", יגאל בורנשטיין, 1996

אם ליבוביץ יוצא למסעו מבתיה האירופיים של רחביה, הרי ששפינוזה ב"אושר ללא גבול", יושב בתוך עמו, גר בשיכון כל-ישראלי בחולון. הסרט נפתח בתמונה בה אריאל זילבר, המגלם את דמותו של הפילוסוף היהודי ברוך שפינוזה, אשר הוצנח מהולנד של המאה ה-17 למדינת ישראל הצעירה, יושב מול מכונת הכתיבה שלו. שני אנשי ביטחון מתצפתים עליו מגג סמוך. הסיבה: שפינוזה החליט לחקור אם יש דבר-מה בעולם שכולו טוב, ומחקרו נתפס כפרויקט מסוכן המאיים על המפעל הציוני ועל הסדר הטוב בכללותו.

 

כבר באקספוזיציה אנו לומדים להכיר את השכנים של שפינוזה: מתופף צעיר ונהנתן, זוג עם יחסים מורכבים ושוטר עב כרס. ישראל בזעיר אנפין. החשיבה האוניברסאלית, הביקורתיות והספקנות של שפינוזה ניצבים מול השוטר העייף, אזרח מסור שמגדל את ילדים בשמות ציון, הרצל וגאולה, ושנאבק לשרוד בחייו הבורגנים.

 

אושר ללא גבול
אריאל זילבר כברוך שפינוזה, ביחד עם יעל אלמוג ב"אושר ללא גבול"

 

לכל אורך הסרט, כמעט עד סופו, כל הטקסטים שאומר הגיבור הם ציטוטים מכתבי שפינוזה. הוא אינו מגיב לדרמות הקטנות והגדולות שאופפות אותו: אל מול מופעי האהבה והמוות, הוא נצמד לחכמה שלו, או שמא מתחבא מאחוריה. שפינוזה כנביא אינו כובש נבואתו, אינו ירא מאיש – גם לא איש שב"כ שחושד בו בבגידה, בוודאי שלא מהאנשים מסביב שרואים בו עוף מוזר. הוא אינו מפחד ללכת נגד זרם הלאומיות והמשיחיות.

 

בלשון קבלית, החכמה של שפינוזה אינה הופכת לדעת, אינה נופלת אל הלב. ממרום חוכמתו, הוא לא מצליח 'לגעת' באנשים שסביבו ולייצר אצלם קשב פנימי לחזון שהוא פורש, לביקורת החברתית שלו. 'אני מטפל ביצריו ובמעשיו של אדם כאילו הייתי מטפל בקווים ובשטחים ובגופים' הוא אומר לבחורה שאינו מסוגל לאהוב. בסצנת הסיום אוחזת בו אחת השכנות בחוזקה ולא עוזבת אותו. היא מפצירה בו שוב ושוב שיגיד לה מילות נחמה, שיגיד: "יהיה בסדר עליזה"; היא מצפה שייצא מההפשטה בה הוא חי וירגיש את האדם שמולו. ושפינוזה – זהירות ספוילר – אכן חוצה את הקווים ולומד לאהוב.

"המקוללים", חגי לוי,  2015
הימים הם ימי מלחמת ההתשה. הסופר והמשורר פנחס שדה, נביא זעם בזכות עצמו, פוגש קבוצת מילאומניקים שחזרה מהקרב. מילואמניקים הם הישראליות במיטבה – 'צבא העם', המתנדבים. הם מצפים משדה שיחזק אותם, שיכיר ויוקיר את פועלם, את העובדה שהם משמשים כמגן לחברה ולמדינה. הם מצפים שישבח אותם על כך שהם שומרים על 'החיים עצמם'. אבל הוא לא מציע שום נחמה. "במקום לחשוב אם תנצחו או לא, תחשבו האם החיים שלכם מצדיקים את המלחמה", הוא מטיח בהם.

 

החיילים משיבים לו מצדם שהם מגנים על הנורמליות, מאפשרים לאנשים בתל- אביב לצפות במשחקי המונדיאל בשקט. שדה עונה שאם זה המצב, אולי עדיף היה שהיינו מניחים לאויבינו לנצח אותנו. החיילים הם ייצוג או סמל לישראליות עצמה. כמו ירמיהו בשעתו, העם נכון לקרב והנביא עומד בפרץ ובדבריו 'מחליש' את הלחמים. הוא מערער על המובן מאליו, על טאבו אחר טאבו: קדושתו של הצבא, האחדות שהעם מגלה כביכול בשעת המלחמה, הנחת היסוד שלהגן על החיים היא מטרה שאין צודקת ממנה. "להתקיים קיום אפסי? לדבר על כדורגל? זה בעיניך נורמאלי? בשביל זה ראוי להילחם?", סונט שדה בקהל שומעיו.

 

18146
יהודה אלמגור בתפקיד פנחס שדה ב"המקוללים"

 

יוצר הסדרה הבדיונית הזאת, המתבססת על תחקיר מקיף ועל עובדות וטקסטים היסטוריים, ושמשמש בעצמו דמות בסיפור, אדם שהעריץ בנעוריו את שדה, מסמן עצמו כאלישע האוחז באדרתו של אליהו נביא הזעם. ככל ששדה נרדף ומושמץ, ככל שאנשי החינוך והתרבות רואים בו איום – כך, מעיד הגיבור, הערצתו לשדה הסגפן, שאינו ירא ואין לו דבר זולת האמת הפוצעת, גוברת. במהלך הסרט מתאר הגיבור גם את התרחקותו אט אט משדה; את התבגרות שלו עצמו בד בבד עם ה"התפכחות" מגיבורו.

 

ואולם, את התהליך שעבר שדה בסוף ימיו – הצלילה לעולמו של הבעש"ט וסיפורי החסידים – הוא לא מספר. באונטולוגיה שערך, לקט של סיפורי חסידים, אנחנו מוצאים אהבה גדולה לאנשים 'קטנים' עם אמיתות 'קטנות'. גיבורי הסיפור הם יהודים מזרח אירופים לא משכילים או רפלקטיביים במיוחד: איכרים, עגלונים וסוחרים שמחפשים נחמה ועזרה להעביר עוד יום בגלות ובעוני; עולם רחוק כל כך מהצדק המוחלט והרם של שדה הצעיר. כאשר שדה קמל אפוא, האמת והצדק לא עמדו לו במחלתו ובזקנתו; את הנחמה והחמלה הוא גילה דווקא בעירם של האנשים הקטנים. אבל על זה יוצר הסרט לא מספר לנו כאמור.

 

חז"ל מספרים לנו ש'פנחס הוא אליהו'. פנחס הקנאי המקראי מתגלגל בדמותו של אליהו הנביא איש האמת, שלא יכול לשאת את חברת בני האדם, שורף את נביאי הבעל ובורח אל המדבר. אבל אליהו הנביא לא נותר בשמים ברום צדקו. במסורת היהודית הפך אליהו לדמות מלאת רוח שמגיעה מדי מוצאי שבת לנחם ולרחם את ישראל היוצאים לעמל יומם, כשהמלנכוליה הקיומית של השגרה המתחדשת תוקפת אותם. הוא מגיע גם בכל ברית מילה מסורתית ולכל סעודה משפחתית בורגנית של ליל הסדר. איש האמת הגדולה מתרגם את עצמו אלינו האנשים הקטנים. הוא עוזב את הר  הכרמל ובא לשבת בתוך עמו.

אולי יעניין אותך גם בקרוב בבית אבי חי מה נשמע בבית? ראשון,
13:00 / 14.8.16
מפגשים קולנועיים לתשעה באב

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus