הסטטיסטיקה של הבועה
מחוברים לה יחדיו?
social
facebook whatsup email tweeter
ליאת בר און //
10.4.13
מחוברים לה יחדיו?
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

הסטטיסטיקה של הבועה

זו רק נסיעה של שעה על כביש מס' 1, אבל חשבון נפש פשוט מוכיח לליאת בר און שזה הרבה יותר מזה: 37 שנה של חיים בארץ, מתוכם 20 ביקורים בירושלים, 6 או 7 ידיעות מוצקות על בירת ישראל ומלא חברים ירושלמים, שכולם גרים – איך לא – בתל אביב. הגיע הזמן לניתוח נתונים

הנה ניחוש פרוע לגבי מספר הפעמים שבהן ביקרתי בירושלים במשך 37 שנותיי: 20. טוב, אתם יודעים מה, אולי אני מגזימה. 18, כולל העצירות שעשיתי בתחנה המרכזית כשהייתי חיילת, או הטיולים בעיר העתיקה כשהתחשק לי לצלם משהו שאין ממנו נוף של ים. אני חושבת שתסכימו איתי שזה מספר לא מכובד במיוחד. אני הרי גרה בתל אביב, בסך הכול שעה נסיעה באוטו, שלוש ברכבת או יום וחצי ברכיבה על חמור, אז מה הבעיה שלי להתחבר קצת לשורשיה של המדינה ולתייר בעיר הבירה? למה אני כזאת סנובית? מה אכפת לי להתלהב קצת מפסטורליה של בנייני אבן ואוויר הרים צלול כריח אורנים?

 

" למה אני לא מסוגלת לבקר לעתים תכופות יותר בעיר שמיליוני בני אדם חוצים יבשות ואוקיינוסים כדי לנשק את אבניה. " יתרה מכך, יש לי המון חברים מירושלים, תל אביב מלאה בכאלה. כל מיני פליטים מעיר הקודש שהגיעו לתל אביב וכעת הם ומשוחחים ביניהם על דברים מוזרים כמו "תלפיות" ו"רחביה" וגבעות צרפתיות או ספרדיות או סתם אירופאיות, בשעה שאני שותקת בצד ומתעודדת מהעובדה שאני יכולה להיכנס לשיחה בכל רגע נתון ולציין את העובדה שאין ים בכל מתחם העיר העתיקה. באמת שאין. בדקתי! ויש לי צילומים כדי להוכיח את זה! 

 

והנה עוד ניחוש פרוע, והפעם לגבי מספר הדברים שאני יודעת על ירושלים: שישה. אולי שבעה. אני יודעת שהיא עיר הבירה – אני די בטוחה שזה לא סיפור חדש, זה ככה מאז שנולדתי, אולי אפילו קצת לפני כן. ואני יודעת שהיא קדושה, ושכולם מתעצבנים כשמזכירים לגביה את המילה "חלוקה", ושיש שם כל מיני רבעים ושראש הממשלה דופק בה על כל מיני שולחנות ומזיז עניינים.

 

אני יודעת שבשוק הערבי אפשר להסתובב שעות ולראות בכל פינה בדיוק את אותן החנויות, והגשר ההוא, עם המיתרים, אפילו אותו ראיתי כמה פעמים. וכשהתגרשתי מבעלי והגעתי לבית הדין הרבני, אני זוכרת ששילמתי המון כסף על חניה וזה הזכיר לי את תל אביב אז מיד נרגעתי. אבל זהו, פחות או יותר. אפילו על יפו אני יודעת יותר, וגם שם לא ביקרתי מי יודע מה.

 

לנתק את הניתוק


lyt_-_yrvshlym
למה אני פוחדת מהנסיעה הזו? כביש מס' 1 (פלאש 90)
כבר שנים רבות שאני חיה בבועה התל אביבית, וכראוי לה אני סותמת את האוזניים ואת העיניים ומסתובבת במטר וחצי הרבועים שלי, מנותקת ממה שבאמת קורה מחוץ לה. המקסימום שאני מסוגלת להגיע אליו זה צקצוקי שפתיים בבית הקפה בכל פעם שמשהו עולה לכותרות. אוי ואבוי, זה נורא, חייבים לשנות, מה יהיה עם המדינה. וכולי, וכולי. אטימות אינסופית בלי דתיים, בלי ערבים, בלי מובטלים. הכול נחמד ונוצץ וליברלי ומשוחרר ולא כשר, אפילו את מבטי האנשים "האמיתיים" אנחנו לא רואים, אלו שגרים במקומות אחרים ותוקעים שורשים עקשנים בין אבני אדמה קדושה, מתלוננים על כמה שאנחנו מנותקים ולא מבינים. אז אומרים, מה אכפת לי. שיגידו מה שהם רוצים. זו בעצם המהות של תל אביב: כולם מדברים ומדברים, אבל מעטים מאוד מקשיבים.

 

לכבוד יום ירושלים אני מנסה לעצור לרגע ולחשוב. לנתק את הניתוק שלי ממנה. אני מנסה להבין מדוע אני כל כך פוחדת מהנסיעה הארוכה הזו בכביש מס' 1, למה אני לא מסוגלת לבקר לעתים תכופות יותר בעיר שמיליוני בני אדם חוצים יבשות ואוקיינוסים כדי לנשק את אבניה.

 

הרי ירושלים היא חלק בלתי נפרד מחיי, ומהחיים של כולנו, ולא משנה איפה אנחנו גרים. אנחנו לומדים עליה מאז שהיינו קטנים, וכבר מאז אנחנו יודעים שזה הבית של אלוהים. אולי אני לוקחת כמובן מאליו את המקום הזה, את הרלוונטיות שלו אליי, ואולי החילוניות והדעות הקדומות שלי סתם שתלטניות מדי. אני לא באמת בטוחה, אבל לאחרונה די מתחשק לי להבין. כי מעטות הפעמים שהייתי בירושלים ומעטים הדברים שאני יודעת עליה, אבל אין גבול למספר ההזדמנויות שבהן אני יכולה לצאת קצת מהבועה שלי ולנסות להכניס את עצמי, אולי בפעם הראשונה, אל בין כתליה.

 

אולי הגיע הזמן שאפסיק להיות תיירת בארצי. המשך יבוא, אם כך, כשסוף סוף אתפוס קצת שכל ואזיז את עצמי.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus