גלות מבית

מחוברים לה יחדיו?

social
facebook whatsup email tweeter
רון עופר //
7.5.13
מחוברים לה יחדיו?
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
גלות מבית
הסטודנטים לקולנוע שעולים לירושלים מביטים בה כתיירים שהגיעו לעולם חדש. אלה שהפכו אותה לכוכבת סרטיהם, מספקים נקודת מבט חדשה על העיר שאנחנו מכירים היטב

כשלמדתי בבית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים, הייתי אחד הירושלמים היחידים בכיתה. עבור סטודנטים לקולנוע העיר היא חומר גלם. היא צריכה לספק אתרי צילום, שחקנים ודמויות לסרטים תיעודיים. מעבר לכך, היא צריכה לספק השראה. כמי שגדל בירושלים היה לי יתרון גדול - ההיכרות עם העיר, על פינותיה וסודותיה. עבורי היא היתה ברורה מאליה, והלא-ירושלמים נראו לי כמו צליינים שמצלמים מאוטובוס תיירים.

מצד שני, חסרתי את המבט המשתאה, הטרי, התיירותי אולי. זה המבט שדרכו יביטו על העיר רוב הצופים בסרט, אלה שאינם גרים בה. למבט הנקי הזה יש את האיכות שלו, את היכולת לשאוף אוויר זר וליצור בתוכו, מבלי להיות טעון בזיכרונות ילדות, באהבות ובאכזבות.
ירושלים הקולנועית היא גם מושא מבטו של המרכז, המביט על הפריפריה. למרות היותה בירת ישראל והעיר הגדולה במדינה, היא עדיין פריפריה, שכן אלה השולטים במבט מפנים אותו מכיוון תל אביב. בסרטי סטודנטים המבט על ירושלים הוא במידת מה מבט זר ואנתרופולוגי. המבט הזה יכול מצד אחד להיות רחב ואובייקטיבי או להציע פרשנות מעניינת, ומצד שני להיות מכליל ומתנשא או לחטוא באקזוטיות יתר.


באופן כללי יותר אפשר לומר שכשהקולנוע מתאר מיעוט, או מקום מרוחק, יש שני סוגי מבט - פנימי וחיצוני. לכל אחד יתרונות וחסרונות, לכל אחד הסכנות שלו. קל להדגים את שאלת נקודת המבט דרך סרטיהם של שני במאים שאני אוהב במיוחד, אמיר קוסטריצה וטוני גטליף, שניהם ממקדים חלק גדול מיצירתם בצוענים.

אמיר קוסטריצה הוא סרבי שנשבה בקסמם של הצוענים וביטא את הקסם הזה בסרטיו עד קצה גבול היכולת. העובדה שאינו צועני אפשרה לו להתייחס אל הצוענים כאל חומר ביד היוצר, ליצור את דמויותיהם כאגדות חיות, מטורפות, לעתים אפילו מרחפות באוויר. הריחוף הזה, שמופיע ב"שעת הצוענים" ונהפך לסמל ההיכר של קוסטריצה, מסמן את הצוענים שלו ככל כך גדולים מהחיים, עד כדי כך שאנושיותם מופקעת מהם.

לעומת זאת, טוני גטליף הוא צועני במקור. הצוענים שלו ריאליסטיים יותר, כמעט דוקומנטריים. בזכות הקרבה שלו הוא גם יכול להשתמש בסוג של הומור סטריאוטיפי, שבמאי זר היה נחשד בגזענות אילו היה משתמש בו. ב"זר בין צוענים" הוא התיישב עם צוותו במשך חצי שנה בכפר צועני ברומניה, וארג את חיי הכפר אל תוך סרטו. בהזדמנויות שונות טען גטליף שהסרטים של קוסטריצה הם סרטים לתיירים.

 

ובלבה כמה חומות


ובחזרה לירושלים. כיליד ירושלים, הצופה בסרטים שהם במידה מסוימת עלי, אני שואל את עצמי: איך ראו אותי? האם המבט על העיר הוא חיצוני או פנימי? האם הסטודנטים שלמדו וחיו בה פרק חיים משמעותי הצליחו לרדת לעומקה? איזו פרשנות נתנו לה? מה הם הצליחו לראות בה שאני לא ראיתי?

ירושלים של סרטי הסטודנטים היא גם תיאור של גיל ומצב נפשי מסוים. הם מתארים הלך רוח של מי שהגיעו לבד אל עיר לא מוכרת: עיר שלא קל למצוא בה חברה, עיר שמי שאין לו בה חברים ותיקים עשוי להיות בה בודד. הבדידות הזו מוצאת לא פעם את ביטויה בסרטים. הדוגמה המובהקת והיפה ביותר לכך היא הסרט "סיור מודרך" של בנימין פרידברג, המתאר באופן לירי - ובסופו של דבר מטלטל - ירושלים ריקה כמו אחרי מלחמה, ובעיקר בודדה.
 
בסרטים נוכחת גם ירושלים הפוליטית, שיש בה כבר יותר מחומה אחת, ומתח בין שלושת מגזריה. אפשר לראות אותה בסרטיו של דני רוזנברג, כמו "דון קישוט בירושלים", שבו דון קישוט תוקף בחרבו את גדר ההפרדה לאחר הכנות מרובות. אולם לרוב אין אמירה פוליטית בסרטי סטודנטים, שכן אותו הלך רוח בודד ואקזיסטנציאלי שתיארתי קודם לכן אופף את החוויה הסטודנטיאלית באופן דומיננטי יותר.

עבור רוב הסטודנטים שלמדו עמי בסם שפיגל, ירושלים היתה תחנה בדרך. כמעט כולם עזבו אותה במהירות, חלקם אף לפני תום הלימודים, לטובת תל אביב כמובן. עבור רובם ירושלים היתה סוג של גלות, אולי גלות במיטבה.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus