עת ללדת

לכל זמן

עלמה זהר //
19.5.14
לכל זמן
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
עת ללדת
ייתכן שעד שתסיימו לקרוא את הרשימה הזאת, עלמה זהר - אמצע חודש תשיעי - תלד את בנה בכורה. זה שחיכתה לו כל חייה. על ההכנות לדבר שלא ניתן להתכונן אליו

"עת ללדת" אמר קהלת – אבל מה הוא יודע, הוא בכלל גבר. הוא לעולם לא יוכל להבין את משמעות הזמן המתארך לאין קץ; תשעת ירחי הציפייה, התקווה והחרדה. הזמן שלא נמדד בחודשים, אלא בשבועות. התחלקות התאים, בלתי מורגשת בהתחלה, בלתי נראית לעין. הפרפור הראשון. הפיכתו של הגולם לאדם שלם – ראש, רגליים, ידיים, אצבעות, ריסים, לב. זמן שהוא מחוץ לזמן, תקופת החיים שטרם הלידה.

 

העולם כולו נברא בשישה ימים, אבל לברוא אדם אחד, גוף מתוך גוף, לוקח תשעה חודשים תמימים, כמעט נצח. בעת כתיבת שורות אלה אני נמצאת באמצע החודש התשיעי של הריוני הראשון – והזמן עומד מלכת. זה יכול לקרות בכל רגע, וכל יום נעשה לי כבד יותר, ארוך יותר. כל בוקר אני מתעוררת עם אותה המחשבה – אולי היום הוא היום?

 

שעת בואו של אדם לעולם היא דבר מאגי, קרמאטי. הרגע האחד, המדויק, שבו יגיח לאוויר העולם. זהו יום הרה גורל, הכל ייגזר ממצב הכוכבים, התאריך העברי והלועזי, המזל האסטרולוגי, צירופי האותיות.

 

אני נזכרת במילים של שיר ילדים ישן: "על גדות הנחל יושבת אני. ומחכה, ומצפה – למי? למי? למי?". ובכן, אינני יודעת, ולא אדע עוד זמן רב – מי אתה, בני בכורי? יעברו עוד ימים ארוכים עד שאלמד להכיר אותך, עד שיתבהרו לי תווי פניך מתוך צורתך התינוקית, עד שאגלה את אישיותך, נטיותיך, תכונותיך, עד שתספר את סיפור חייך.
 

 
"שיר אהבה אינדיאני", עלמה זהר
 

צופה הפתעה מוחלטת

 

לא רק בתשעת החודשים האחרונים אני מחכה לך, אלא כל החיים. כבר יותר מפעם אחת ניסיתי למצוא את תווי פניך בפניהם של גברים שאהבתי, דמיינתי אותך כתינוק קטן וכאיש מבוגר, פחדתי שלעולם לא תגיע, או תגיע מוקדם מדי. תהיתי אם אני מוכנה לקראתך, או שעדיין לא.

 

והשנים חלפו, ואתה התמהמהת. הרגע הנכון לא בא ואני התחלתי לדאוג שאולי זה לא יקרה לעולם. "עת ללדת" אמר קהלת, אבל מתי? מתי כבר יגיע תורי? והשעון כבר צלצל שלושים, שלושים ושתיים, שלושים וחמש, בקרוב יהיה מאוחר מדי. כמה חיכיתי לך, כמה רציתי אותך, כמה התפללתי בכל יום שתבוא.

 

מה קיוויתי שתביא לי? למה הרגשתי שחיי לא יוכלו להיות שלמים בלעדיך? אולי קיוויתי שתתן לי עוגן, סדר יום, משמעות. אולי רציתי שתביא איתך אהבה אחרת, נצחית, עזה ועמוקה מכל האהבות. אולי רציתי להיות כמו כולם, ללכת בצהריים לגינה הציבורית ולשבת עם יתר האמהות על הספסל. " לא רק בתשעת החודשים האחרונים אני מחכה לך, אלא כל החיים. כבר יותר מפעם אחת ניסיתי למצוא את תווי פניך בפניהם של גברים שאהבתי, דמיינתי אותך כתינוק קטן וכאיש מבוגר, פחדתי שלעולם לא תגיע, או תגיע מוקדם מדי. תהיתי אם אני מוכנה לקראתך, או שעדיין לא "

 

חיים שלמים חיכיתי, ואני עדיין לא באמת מוכנה. עשיתי קורס הכנה ללידה ולמדתי שם ששום דבר לא באמת יכול להכין אותך לרגע הזה. אחרי תשעה חודשים של ציפייה, המתנה ותכנון, הלידה תקרה בהפתעה גמורה, החיים שלי ישתנו באופן חד ומוחלט. אני אשתנה בוודאי. זה יהיה הרגע שבו כל אשליה של שליטה בחיי ובגורלי תיעלם כליל. לכן לא נותר לי אלא להרפות – ממילא שום דבר לא באמת בידיי, ומה שיבוא יבוא.

 

"עת ללדת" אמר קהלת. ואני המשכתי לספור רגעים ושעות וימים, מחכה שתגיע העת האחת והיחידה הזו, כמו שמחכים למשיח, כמו שמחכים לסופת טורנדו, כמו שמחכים לגורל, כמו שמחכים לילד הראשון... אולי היום?


לצפייה ב"עת כנוס אבנים"  

הצטרפו לעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו