חודש מחפש התחלה

שירת הים
חודש שבט הוא ירידה ליקבים של מי ניקוזים/דמעות שבאות עם הגשמים המאוחרים/הדמיון שיש למים עצמם/אי הרצון של המים לעמוד במקומם.

התחושה של בוץ שנדבק ביחד עם אבנים לנעליים/האדמה נמשכת אל הרגליים/והיא שוקעת תחתיי ומכבידה, וגם תופסת לי את העקב/ורגלי הימנית נשלפת/אל הקור, והערדל ננטש כמו נשל של נחש. כמו חילוץ של לכלוכית, צעד שדורש תנופה במגף הגומי השחור, והוא מידה או שתיים מעל המידה הנכונה.זמן שלפני המסכות, אחרי הקישוטים, מבעד הדגלונים. לנדאו (צילום: מיכל פתאל)

זה זמן שלפני המסכות, אחרי הקישוטים, מבעד הדגלונים, שיירי השירים, מפות אוכל גדולות מכסות מצבור של כיסאות שעדיין אינם מסובין, פחות נרות וחלות. בטבע אין הפסקות. פחות איחולים חלולים ויותר חופשות-מחלות. הבורות מתמלאים והחורים מתרוקנים מאבק, וגם העצב והכאב בטבעיות זולגים עד קצהו של סנטר.

היום, כשהימים מתחילים להתארך וקיומי אינו קר כמו זה של גולם, אין נפטולין, עש לילה רעב נוגס לי ומחורר את הזיכרונות.

מילדותי בירושלים אני זוכרת את האוויר הקר של ההר זולג פנימה דרך החריצים והחלונות. צמוד לחלון ניצבו גופי חימום של ההסקה המרכזית. הבנות נצמדו אל להבי הברזל הפושרים בהפסקות והפיצו את אתר הקלמנטינות הקלופות. " מילדותי בירושלים אני זוכרת את האוויר הקר של ההר זולג פנימה דרך החריצים והחלונות. צמוד לחלון ניצבו גופי חימום של ההסקה המרכזית. הבנות נצמדו אל להבי הברזל הפושרים בהפסקות והפיצו את אתר הקלמנטינות הקלופות. "

בראשית חודש שבט האדם הוא רק אדם-תוהו-בו-הוא, ורק במקרה הטוב, עץ ושדה שמתגעגע לשמש. שבט מזמין לצאת לחפש את כיול ההתחלות של השתילה, האיחוי, השינוי, הנביעה. "הלילה של הקיום" רוחש רצון אפל ופריון שבא אחרי שריפת הזיכרון. וככה הגענו אל תסיסת הריקבון, ואפשר שנעבור ממנה לגינות אגוז ורפידות תפוחים, כבוד, אצילות, רוב קשב, מעשים טובים (גידולים שאינם ממאירים).

עצים עצומים מרימים את מרצפות האקרשטיין שלכם, קבלנים מקבלים, קיבלתם מספיק - תנו קצת בוץ לילדים ועץ לטיפוס ומזרקה לציפורים. חג לאילנות - לשורשים, לגוף, לאבות העורקים, לאימהות הוור(י)דים.

אני אוהבת לשתול ולהסתיר באדמה חרצנים של שסק, תמרים, רימונים, זיתים ולימונים. עץ גדל לאט ולא בלי קושי. אפרסקים, שזיפים, משמשים, אגסים. כמעט הכול קודם פורח ואחר כך מניב. אורנים, ברושים, אלונים. הארץ מלאה בעצים קטנטנים. לא מצאתי עדיין את הנפילים.התחושה של בוץ שנדבק עם אבנים לנעליים (צילום: מיכל פתאל)

כותבת פה ושומעת קונגו ענקי, בולדוזר, גומר לי על המוח. ממול פיבקו קם עליי. בתי יוקרה עם תקרה בגובה 2.30 מטרים. עצי הבטון ללא מרווחים עולים בשדרות הדרך שלמה.

את נשמת הארץ ריפדו בעשישות, ייחורי אהבה. בור לנטעים ולא לנוטעים.

ט"ו בשבט שמח לדובדבנים המקומיים.