כתיבה היא מתנה
קול אישה
social
facebook whatsup email tweeter
עינת יקיר //
31.5.12
קול אישה
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר

כתיבה היא מתנה

"בתור כותבת יש לי את הצורך למצוא צורה. זה יוצר את החלל של האפשרות להשמיע קול, וזה דבר שתמיד מבקיע מאיזה כאוס, ואני צריכה להפוך אותו למרענן על ידי כך שאעניק לו צורה. וזה עניין של מתנה וגם עניין של אבולוציה". המשוררת שרון אס עושה סדר בכאוס

למשורר
לַמְשׁוֹרֵר הָאָהוּב עָלַיִךְ יֵשׁ רַגְלַיִם יָפוֹת כְּתַפּוּחַ.
(וּמִי אֵינוֹ מֵבִין אֶת הַבָּרָק הָעוֹבֵר בֵּין לֹבֶן מָתוֹק וְקָשֶׁה לְמָחוֹל?)  

לָזֶה שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלַד, שָׁט בְּבַיִת אָפֵל, חָרוּז בְּנַהֲמַת כְּלָיוֹת
עָטוּי עִקְּשׁוּת סְפִּירָלָה וְקַשְׂקַשֵּׂי אָמוֹדַאי-הַקַּרְפִּיוֹן עוֹלֶה מִתּוֹךְ חֲשֵׁכָה לְהַבְקִיעַ
דֶּרֶךְ, אָח הַנָּם בְּתוֹכִי וְהוּא יִהְיֶה יֶלֶד, יַלְדִּי, וְאוּלַי אָעֵז לִקְרֹא לוֹ
לֹא עַל שֵׁם מַה שֶּׁצּוֹמֵחַ

מִתּוֹךְ אֲדָמוֹת, קִימָה בַּסָּמוּי, כְּמוֹ אַלּוֹן וְתָמָר, כִּי אִם כּוֹכַב-
שַׁבְּתַאי כְּשֵׁם הַמְשׁוֹרֵר
רַגְלָיו שְׁתוּלוֹת בַּשָּׁמַיִם מֵעֵין עֵץ פְּרִי בַּשָּׁרָב הַיּוֹרֵד מִגַּן עֵדֶן

בִּזְמַן הַמְּנוּחָה לַכֵּלִים, וִיבָרֵךְ אוֹתוֹ הָאִישׁ הֶחָכָם שֶׁיּוֹדֵעַ לֹא יִהְיֶה קֵץ
לָרָעָב, גַּם לֹא בַּזִּקְנָה, וּבְסֶדֶק סֵפֶל הַתֵּה הַנִּפְעָר בְּשׁוּלֵי אַחַר הַצָּהֳרַיִם 

מִתְגַּלֶּה מַעֲבָר לְמַרְחִיקֵי הַלֶּכֶת: בִּגְבוּל הַחֲלוֹמוֹת אָנוּ תְּלוּיִים בַּכּוֹכָבִים  
ֹהַר אַחֲרוֹן בְּטֶרֶם נִגָּזֵר בַּמֻּפְשָׁט, בִּינַת מַעְגָּל רֵיק שֶׁל אֵלִים -                              
מְצַפִּים תָּמִיד לְהֵד מִתּוֹךְ הֶחָלָל,
טְפִיפוֹת בִּלְעֲדֵיהֶן לֹא יְנַגֵּן הַשַּׁעַר "אֵין 'כְּנִיסָה' - 
רַק 'הִכָּנְסוּת'" בַּחֲלֹף הַכֹּבֶד בָּאוֹר.

יש שם פרה

 


בכיתה ט' למדנו איזה שיר, אני לא זוכרת של מי, ביאליק או גולדברג, והיתה שם שורה אחת: "פעמונים קטנים לצווארי רקיע". המורה שאלה מה התמונה שרואים, ואני ואמרתי "פרה באחו". אמרתי את זה בשיא הרצינות. חשבתי שזה מאד יפה ושאני מאד עמוקה ושיש לי את זה, ואני זוכרת את הזעזוע של המורה. בשיר היתה התייחסות לבחורה, לאישה, ואני בשום פנים ואופן לא הצלחתי לראות את הבחורה. כי אם זו בחורה – זה קיץ' גמור. מצד שני – פרה זה נחמד. אני זוכרת שהבנתי אז, שהדבר שיכול להיחשב כטעות הא דווקא המקום של המרחב, של החופש.

 

עד היום ברור לי שאני צודקת שיש שם פרה. זה לא שהיא טעתה ושאני צדקתי, אלא זה קשור בתחושה של הראייה שלי, וסוג האמונה שאני רואה נכון את מה שהשפה מציירת. והתחושה הזו גברה על ההבנה שכנראה מבחוץ אני נשמעת מגוחכת. ההרגשה של הדיוק העצמי שלי היתה הרבה יותר מרחיקת לכת מכל בהלה אפשרית שאני עושה את עצמי לצחוק. בכלל לא היה לי את הדבר הזה. וזה היה עוד דבר בתוך הדברים המבולבלים וחסרי הצורה שאט-אט הופכים אותךְ לאדם כותב. מאז יש לי עניינים עם שמים ואדמה. עם מרחב שמבקש להתנועע ותמיד שואל את עצמו האם התנועה המטאפיזית שלו היא תנועה לכיוון מעלה ומטה, תנועה של תווך. במובן הזה, האחו העליון והתחתון ממשיך לתפקד. מבחינה זו יש לי עדיין פרות. אני מחבבת פרות.

 

פרוזה בכיסים ריקים


ביחס לשירים שלי, אני לא עסוקה בשאלה מה התמונה שאנשים רואים. אם אלה אנשים שאין לי איתם שיחה, אנשים שיושבים בקהל או קוראים מזדמנים, אני מנסה בשיא הנכונות לפתוח את עצמי למה שאני שומעת ולנסות לדייק את זה עבורם, אבל נדיר שאני למדה מזה או שזה מפתיע אותי. לרוב המרחב של המשוּנוּת שבה קוראים אותי הוא די גדול. מצד שני, אנשים שיש לי איתם שיחה, שהם קרובים לי, אין לי צורך לדייק אותם, ואני נהנית שהם מראים לי את העיוורונות שלי, את הפגמים. אלו שיחות מסוגים שונים לגמרי. ויש גם שיחה אינסופית עם אנשים שאני קוראת אותם, חיים ומתים גם יחד. עכשיו אני קוראת מכל הבא ליד. אתמול רציתי לנסוע ללונדון ואיני יכולה לנסוע ללונדון, אז נכנסתי ל"תולעת ספרים". קניתי את צ'סלב מילוש, ותרגומי סינית של דן דאור וספר של בני ציפר. כרגע אני צריכה פרוזה סביבי. פרוזה שהיא לאו דווקא ספרות יפה. זה כי אני לא יודעת לאן אני הולכת, ואני צריכה עוד פעם להתעניין בעולם ואני לא יודעת דרך מה להתעניין בו. פרוזה היא  שביל רחב, שכרגע מתאים לכיסים הריקים שלי. גם אם אני כותבת זה לא משהו שראוי לדבר עליו. ברגע שאני כבר הולכת לאיזשהו מקום, יש משוררים שאני קוראת אותם וקוראת אותם כל כך בלהט שמאד חשוב לי לגנוב אותם. לבלוע אותם ככה שלא יראו שגנבתי. שהם יהפכו לחלק ממני, למשהו גופני.

 

* 
מֵאָז שֶׁנּוֹלַד לִי בֵּן הָפַכְתִּי לְבַת תְּמוּתָה
כּוֹתֶבֶת מְשׁוֹרֶרֶת שֶׁבְּצַעַר אֵינִי נִזְכֶּרֶת בִּשְׁמָהּ
צִפּוֹר אֵפֶר טָמְנָה גַּרְגִּיר יָרֹק וְנֶאֱחַזְתִּי 
בְּעֵץ שֶׁצָּמַח בַּחֲלוֹם, אוּלַי אַלּוֹן אוּלַי זַיִת, יֵשׁוּת יְקָרָה, לַעֲלוֹת
בָּהּ לַשִּׁנּוּיִים, אֲבָל כֵּיוָן שֶׁלִּבִּי הִתְעוֹרֵר בַּחֲשֵׁכָה                                            
אֵינִי יְכוֹלָה לִהְיוֹת מְאֻשֶּׁרֶת לְלֹא הַפַּחַד, לְהִוָּתֵר עִם זִכְרוֹנוֹת בְּמָקוֹם
לְלֹא חַמְצָן, לְלֹא תְּנוּעָה - וְהַיֶּלֶד הַמַּרְחִיב בִּי פְּסִיעָה תַּחַת עָלִים נְקִיִּים מִנְּבוּאוֹת
חוֹשֵׂף בִּי דֶּרֶךְ לְבָנָה שֶׁלֹּא דָּבְקוּ בָּהּ אֵזוֹב נֶחְמָד וּשְׁרָכִים
גַּלְגַּלִּים נוֹסְעִים בָּאוֹר וְאַהֲבָה מְעוֹרֶרֶת תְּזָזִית וְתַעֲשִׂיָּה
לְמִי שֶׁהָיָה רוֹצֶה לְהִתְמַתֵּחַ עִם הַחֲתוּלִים, וּלְחַמֵּם אֶת דָּמוֹ הַקַּר לְיַד תַּנּוּרִים דּוֹלְקִים בַּשָּׁרָב
מֵאָז שֶׁנּוֹלַד לִי בֵּן נִתְגַּלָּה לִי הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי הֶרוֹאִי יוֹתֵר מֵאָכִילֶס הַמְנַגֵּן לְיַד הַסְּפִינוֹת הַשְּׁחֹרוֹת
וְכָל חֲבֵרָיו נִשְׁחָטִים בַּקְּרָב וְזַעֲמוֹ צָפוּן כֻּלּוֹ בְּרַדְיוּס הַשֶּׁמֶשׁ,
הָאִטִּיּוּת בָּהּ טִפָּה אַחַר טִפָּה נִמְזָג גּוּף הַהוֹרִים לַפֶּה הַפָּעוּר 
וּמַחְרִיבָה אֶת תַּבְנִית הַסִּפּוּר עָלָיו נִשְׁעֲנוּ בַּמַּנְגִּינָה, אֶרוֹס שׁוּב לֹא יַעֲמֹד בַּפֶּתַח לִדְרֹש
הָרִימוּ לִכְבוֹדִי אֶת הַגַּג בַּנָּאִים! 
בּוֹהֲקֵי עֵינַיִם כְּפוֹעֲלוֹת אֶל הַמַּלְכָּה בַּכַּוֶּרֶת אֲנַחְנוּ חָגִים סְבִיב הַלֵּב                         
הַשָּׂמֵחַ הַמֻּטָּל בָּעֲרִיסָה - הוֹפְכִים לְאַט לְקַשׁ וְלִגְבָבָה לְרַפֵּד תַּבְנִית רַכָּה
לְמִי בִּלְעָדָיו לֹא הָיִינוּ מְטַפְּסִים חֲזָרָה לָאֲדָמָה. 
לְמִי אָנוּ נוֹתְנִים חָלָב וְנִגְנֶבֶת מֵאִתָּנוּ אֵשׁ? לַתִּינוֹק הַפּוֹשֵׁעַ
הַמּוֹשִׁיעַ. הָאֵל
מַפְחִיס אוֹתָנוּ אֶל הַדּוֹמֵם שֶׁבָּנוּ וּמַרְפֶּה לְהַרְגִּישׁ אֵיךְ כָּל הַדָּם שׁוֹעֵט בַּמַּעֲבָרִים

וחוץ מזה – מה נשמע?

 


יש משהו משונה, שאחרי שאת גומרת ספר, שואלים אותך "פנייך לאן?". יש איזו חוסר סבלנות בסיסית לתת זמן ושקט לספרים. לא פעם ולא פעמיים נתתי לאנשים שאני מכבדת ואוהבת ספרים שלי, והם אמרו "זה ממש נהדר – מעניין מה יהיה בספר הבא!". זה בערך כמו לשאול אותך בשבעה על אבא שלך, "וחוץ מזה – מה נשמע?". אנשים כותבים הם קבצנים בנפש – למרות שזו מחלת נפש שהיא חוצה גבולות של מקצוע, הנרקיסיזם המופרז – אבל להבדיל מהאדם הכותב, היצירה הכתובה היא ביטוי לא רק של קבצנות אלא גם של מרי, משהו פרדוקסלי. היצירה אמנם מבקשת שישמו לב אליה, שיתייחסו אליה, שיהיו לה אבא ואמא, אבל יש בה גם איזו גאווה, משהו שמעיד על עצמו, שיש בו אורגניות, דהיינו לפחות איזו תקווה לאוטונומיות.

 

 shrvn_s_hvryvm_0

סדר מוליד כאוס


נדמה לי שהלשון שלי הפכה עם השנים לפחות הרמטית ופחות מיתית. מלשון יותר דחוסה מטפורית ללשון יותר מהרהרת. זה משהו שחשבתי עליו ברצינות. שמאד הטריד אותי. כשכתבתי את "אם ההר נעלמה" היתה לי תחושה של השראה מוחלטת. שבעצם הוכתבתי – לא כתבתי. וככל שעוברות השנים העניין של ההכתבה, של שירי מתנה, אותה תחושה של השראה מוחלטת, הופך להיות ל"אִיִים". אני צריכה להיות הרבה יותר אקטיבית בכתיבה, יותר נוכחת.

 

לא המוזה – אני. וזה משנה את היחס ללשון, אם את מוכתבת או אם את צריכה לבד לכתוב. יש מהלכים ותהפוכות בחיים, נפשיות ואחרות, של התבגרות. אני רואה בזה התבגרות, התרוששות, אובדן, וגם התבהרות, גם התרחבות. אני רואה בזה שיטוט, בניגוד להליכה בטוחה באיזו דרך שברור לך לגמרי מהי. מצב שהוא הרבה יותר ספקני וחסר משמעות, יותר מגשש, ופעמים רבות פחות בטוח בעצמו. מצד שני, בתוך כל זה נשאר הלהט הפנאטי לכתיבה. זה לא משתנה. יש לו מופעים אחרים. בתור כותבת יש לי את הצורך למצוא צורה. זה בכלל לא חיצוני – צורה זה דבר אורגני. זה יוצר את החלל של האפשרות להשמיע קול וזה דבר שתמיד מבקיע מאיזה כאוס. זה אף פעם לא נובע מסדר. זה לא שסדר מוליד סדר – סדר מוליד כאוס. את צריכה להפוך את הכאוס למרענן על ידי זה שאת מעניקה לו צורה. וזה עניין של מתנה וגם עניין של אבולוציה. "כתיבה זו מתנה", אמרה לי פעם חברתי הטובה רונית מטלון, "את לא יכולה לשבת ולומר 'אני רוצה'. אי אפשר לדרוש". ואני מוסיפה ואומרת בעקבותיה – אני רוצה להתכונן לקראת מתנות. אני אדם עובד, אדם שכל החיים שלו מתכוונים לשם. אבל מה אני יכולה לדעת.

 

בְּלֵיל הַלֵּב הַפּוֹעֵם אֲנוּשׁוֹת    
נִתְלְשׁוּ שׁוּרוֹת מִסֵּפֶר עַתִּיק
וְנִסְתַּבְּכוּ בְּקַדַּחַת הָאֵשׁ הַסְּגוּרָה בָּעֲצָמוֹת
(וּבְטֶרֶם הַלֵּדָה הוּטְחָה בַּמָּוֶת                                
יָדַעְתִּי הַמָּקוֹם הָרֵיק יִהְיֶה זֶה שֶׁאֶרְצֶה לְכַנּוֹת אֱלֹהִים)

מִבַּעַד לָאוֹתִיּוֹת וְלַמִּלִּים הוֹפִיעָה הַדְּמוּת
וְלֹא הָיָה לִי אִכְפַּת
כִּי מַה הִיא תְּשׁוּבָה לִשְׁאֵלָה לֹא שָׁאַלְנוּ 
אִם לֹא חִידָה נוֹסֶפֶת בַּחִידוֹת
וְלֹא הִרְפְּתָה וְהֵגִיחָה מֵאֲחוֹרֵי עַפְעַפַּיִם עֲצוּמִים
מִזָּוִית הָעַיִן צְלָלִית הִתְמַתְּחָה בַּשִּׁמְשָׁה הַכְּפוּלָה כֵּהָה בְּבֵית הַחוֹלִים

בְּלֵיל הַלֵּב הַפּוֹעֵם אֲנוּשׁוֹת
הִשְׁעִין מַלְאָךְ סֻלָּם מַטָּה וְנִתְקַל
בִּרְקִיעַ הֶעָפָר הָרָחוֹק
וְיַעֲקֹב הַלָּכוּד בֵּין זְגוּגִיּוֹת (חֶדֶר 14)
פָּרַץ אֶת הֶקֵּף הַמֹּחַ שֶׁל דִּמְיוֹנוֹ וְטִפֵּס
בִּשְׁלַבִּים רֵיקִים סֻלָּמוֹת נִמְלְאוּ 
כְּזַיִת וְאַלּוֹן
רִשְׁרוּשׁ

בְּלֵיל הַלֵּב הַפּוֹעֵם הֶחֱלִיק
יְצוּר חֹשֶךְ מְכֻנָּף 
מַטָּה מִבַּעֲלוּת עַל חַיָּיו 
לְמַאֲבָק בְּזֶה שֶׁנּוֹשֵׂא אֶת עַצְמוֹ בְּעַצְמוֹ

אֶבֶן כְּאֵב הַחוֹסֶמֶת קוֹל
בַּמָּקוֹם הָרֵיק הִתְרוֹקְנוּ הַנְּפָשׁוֹת שֶׁלִּי וְשֶׁל יַעֲקֹב
וְגָאוּ בְּלֹבֶן דַּק בִּלְפֹת אוֹתָנוּ הַבִּלְתִּי מִתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת

בַּזְּרִיחָה הִשְׂתָּרְרָה הַגָּלוּת הָעֲמֻקָּה 
שֶׁל הַגּוֹבְרִים וְלוּ פַּעַם אַחַת עַל מַלְאָךְ-מְפַצֵּל  
     

וְהַטָּלַת מוּם הָיְתָה מִכָּל עֵבֶר - אוֹת
לְהִשְׁתַּכְּנוּת הַכֹּחַ הַגָּדוֹל

 

שרון אס. משוררת, מסאית, מרצה לספרות ומנחת סדנאות כתיבה. כלת פרס ביאליק לשירה לשנת 2012, ופרס ראש הממשלה לשנת 2003. בעלת תואר שני בלימודים קלאסיים מטעם אוניברסיטת תל אביב. פרסמה ארבעה ספרי שירה: "אם ההר נעלמה" (1997, הליקון), "הזר ואשת החול" (2001, הקיבוץ המאוחד), "נתיני השמש" (2005, הקיבוץ המאוחד), "האוריום" (2011, סדרת כבר בעריכת ליאת קפלן, מוסד ביאליק). כל השירים המובאים כאן הם מתוך ספרה האחרון. 

 

 

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו
שתפו
facebook whatsup email tweeter linkedin insta gplus