השואה תישאר כאן גם לאחר לכתם

היום שאחרי

ד"ר משה צימרמן //
20.4.17
היום שאחרי
הדפיסו
כתבה
שלחו
לחבר
השואה תישאר כאן גם לאחר לכתם
השואה השאירה חותם עמוק כל כך על התודעה היהודית והישראלית, שאין סיבה לחשוש שהעיסוק בה יתפוגג בקרוב. ד"ר משה צימרמן מבטיח: גם אם הניצולים לא יהיו בינינו, ההתמודדות עם השואה תימשך עוד שנים רבות

אין קשר בין נוכחותם הפיזית של ניצולי השואה לבין עיצוב זיכרון השואה והשיח סביבה. כל מי שחושב שהעובדה שתוך כמה שנים לא נזכה יותר לראות אותם בינינו תגרום לשינוי בשיח הישראלי לגבי השואה ולשינוי בדפוסי ההנצחה שלה - אינו מעריך נכונה את עוצמתו של האירוע. הוא גם לא מבין את האופן שבו השפיעה השואה על התודעה הישראלית ועל חלק גדול מהתהליכים ההיסטוריים שעיצבו ומעצבים את המציאות כאן.


הסיבה לכך פשוטה למדי. היא נעוצה בכך שהשואה - כמו כמה אירועים היסטוריים בעלי עוצמה והיקף גדולים מאוד - היא בעלת תוחלת חיים ממושכת הרבה יותר ממה שנדמה. ההוכחות לכך מתגלות ללא הפסקה ביצירות אמנות ובספרי עיון, המשקפים את העובדה שיותר ויותר אנשים מבינים (לעתים באיחור רב) שהשואה היא המרכיב המרכזי ב-DNA הישראלי (וכנראה גם היהודי); כי יחלפו עוד שנים רבות עד שנפענח את ה-DNA הזה; וכי כל זמן שהוא לא יפוענח מובטחים לשואה ולעיסוק האינטלקטואלי והפסיכולוגי במשמעויותיה עדנה ארוכה וממושכת (אם זה אכן ביטוי הולם לעיסוק שיש בצדו כל כך הרבה כאב ומצוקה).

 

הדוגמאות שבעזרתן אפשר לאשש את הטענה הזאת רבות עד כדי כך שקשה לעשות אפילו את הסלקציה הראשונית כדי להוכיח זאת. האם כדאי להתחיל בעיתונאי ארי שביט, שכותב עכשיו ספר על החברה הישראלית ומשתף אותי בתמיהתו על כך שלמרות שחשב שלשואה לא היה תפקיד מרכזי בחייו, אין תופעה במציאות הישראלית שהוא מנסה לכתוב עליה, שלא מתגלה כי לשואה היה תפקיד עצום בעיצובה.

האם בעמוס עוז, שבמאמר שפירסם ב-1998, "חברים שלי מגרמניה, התייעצות עם הורי ועם גרשום שולם", מצא לנכון לצטט משפט מפולפל וקצת פרובוקטיבי, שהשמיע באוזניו גרשום שולם באיזו שיחה אינטימית שהתנהלה ביניהם ושזו לשונו: "אחרי היטלר, קיימת בין כל גרמני לכל יהודי אינטימיות הכרחית, שכל אחד יכול לעשות בה אחרת, אבל אף אחד לא יכול לבטל אותה".

האם באותו עמוס עוז, שלרגל קבלת פרס גתה ב-2005 הפך את עורו והודיע בתוקף איזה מינוי דמיוני של "הממונה על נכסיה הרגשיים של האומה" שהעניק לעצמו (כפי שהוא נוהג לעשות מדי פעם) כי מעתה ואילך ייתפשו חברים באומה הישראלית, שיחליטו כי אינם מוכנים לדרוך על אדמת גרמניה או אינם חפצים לרכוש מוצרים גרמניים, כלוקים בהתנהגות ילדותית ולאומנית.
tsymrmn_vz_qtn "הממונה על נכסיה הרגשיים של האומה". עוז (צילום: פלאש90)
האם ביוזמות שונות ומשונות (שבשתיים מהן אף הייתי מעורב), שצצות חדשות לבקרים, להגיש תביעת פיצויים נגד הגרמנים בשם בני הדור השני, תוך טענה שההתחייבות של מדינת ישראל משנות ה-50 לא לתבוע כספים נוספים מגרמניה אינה תקפה, כשמדובר בסבלם של אנשים שחלקם אפילו לא נולדו כשניתנה ההתחייבות.

האם בהשוואה בין ספרו של דן בן אמוץ "לזכור ולשכוח" (מ-1968) לסרטם של איתן פוקס וגל אוחובסקי "ללכת על המים" (מ-2004), שמוכיחה כי 36 השנים שמפרידות ביניהם לא מנעו מהם להתמודד עם השואה ומשמעויותיה בדרכים כמעט זהות.

 

עיסוק אינסופי בתופעה


אפשר להציג עוד עשרות דוגמאות שכולן מוכיחות שתי טענות עיקריות, שאותן פירטתי בהרחבה בספרי, "אל תיגעו לי בשואה" (2002): השואה היא האירוע המרכזי בעיצוב כל מרכיבי המציאות הישראלית - ובכלל זה עיצוב דמותו של האדם הישראלי, עיצוב תפישתו הביטחונית, עיצוב יחסיו עם הערבים בכלל ועם הפלסטינאים בפרט, תהליכי הריבוד הסוציו-אקונומיים של החברה הישראלית ועוד.

לאחר תהליכים קצרים של הדחקה והכחשה, החלה החברה הישראלית לעשות ריאליזציה לשואה, שמתבטאת בעיסוק אינסופי, מתמשך, רבגוני וכמעט כפייתי בתופעה טראומטית ומטרידה, שהאדם מרגיש שחיוני להבין אותה כדי שיוכל להמשיך לחיות את חייו באופן נורמלי.


כל הסימנים, החל במסעות לפולין וכלה בספירות מלאי של כמות היצירות האמנותיות והעיוניות שעוסקות בשואה, מוכיחים שהריאליזציה הזאת נמצאת רק בראשיתה. שנים רבות יחלפו עד שהיא תומר בהפנמה ובנורמליזציה, שהן התהליכים הבאים שבעזרתם מתמודדים אנשים ואומות עם טראומות. היעלמותם הפיזית של הניצולים תיהפך להערת שוליים - טרגית מאוד לקרוביהם, אך לא למהלך ההיסטורי - בתהליכי ההתמודדות עם זיכרון השואה ומשמעויותיה העצומות על כל תא ותא שבקיומנו הפרטי והקולקטיבי כישראלים, כיהודים וכנראה גם כבני אדם.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו אלינו